מחכים לוועדה

מ דובר ככל הנראה בדרך הכי טריוויאלית והכי שכיחה שבה פוליטיקאים בוחרים לטפל בבעיות המדינה. לפני שנה, כאשר שוועתם של בעלי הנכסים באשר לחוסר ההיגיון והשוויון בתשלומי הארנונה בישראל עלתה השמימה, החליטה הממשלה על הקמת ועדה, עוד ועדה, שתגבש רפורמה בתשלומי הארנונה. ב-12 לספטמבר 2006 הטילה הממשלה על שרי האוצר והפנים למנות את הוועדה, "שתגיש המלצותיה בתוך פרק זמן שלא יעלה על 150 יום".

שלא במפתיע, הוועדה, בראשות אודי ברזילי, סגן נציב מס הכנסה לשעבר, מונתה רק בחודש פברואר 2007. את עבודתה היא החלה רק באפריל. מאז, גם שר האוצר (אברהם הירשזון) וגם שר הפנים (רוני בר-און) כבר אינם יושבים במשרדם. במשרד הפנים מסרו השבוע כי הוועדה קיימה עד כה בסך הכול 15 פגישות, וכי "טרם חלפו 150 ימים שהוקצו לעבודתה". יחד עם זאת, גם הם כבר יודעים לומר ש"באם יעלה הצורך, לכשיסתיימו תתבקש אורכה".

"פרה חולבת"

בינתיים, המגזר העסקי - עליו מושתים מרבית מיסי הארנונה - מתקשה להמשיך ולקבל את רוע הגזרה. יהודה טלמון, נשיא להב ויו"ר ועדת הארנונה בלשכת התאום של הארגונים הכלכליים, לא חוסך במילים כשהוא מתאר את מצוקת הארנונה של בעלי העסקים בישראל. "ממכשיר הגון של ספיגת מימון לפעילות השלטון המקומי, הפכה הארנונה לכלי חסר שליטה שבא לפתור את המצוקות הפנימיות, עודפי כוח האדם, חוסר היעילות ובעיות הגבייה ברשות", אומר טלמון. "האנדרלמוסיה בנושא חוגגת, והיצירתיות של הרשויות המקומיות עולה על כל דמיון - וכל המרבה הרי זה משובח".

טלמון כתב לברזילי, כי בחלק ניכר מהרשויות הפכה קהילת העסקים ל"פרה חולבת", לפתרון כל בעיה תקציבית. לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים הגישה לוועדה מסמך מפורט, שהוכן עבורה על ידי משרד עוה"ד יצחק מיוחס, המחדד את הבעיות הדחופות ביותר הדורשות טיפול מיידי, לפחות מבחינת המגזר העסקי. במקביל, עולים לרגל אל דיוני הוועדה לא מעט ארגונים, בעלי חברות ונכסים, כדי לנסות ולהקל במשהו במס העירוני.

אחת הטענות העיקריות במסמך של הארגונים הכלכליים, נוגעת לבעיית הייצוג ברשויות המקומיות. לדברי עו"ד שלומית סלע ממשרד מיוחס, תושבי הרשות המקומית הם במובהק הנהנים העיקריים משרותיה, בעוד שישנם שירותים רבים שאינם רלוונטיים כלל לעסקים (חינוך, תרבות, רווחה וכו'). למרות זאת, העסקים נושאים בעיקר נטל התשלום, כיוון שמועצת הרשות קובעת את גובה הארנונה בעיקר לפי יכולתו הכלכלית של הנישום. סלע מדגישה, כי לא מדובר רק בקביעת תעריפים לא פרופורציונאלית, אלא גם בשיטות מדידה שונות המופעלות על המגזר העסקי בלבד. "כך למשל, ברשויות מקומיות רבות מוטל חיוב בארנונה על שטחים משותפים רק במגזר העסקים, ומחזיקי דירות מגורים פטורים מארנונה על חלקם היחסי בשטחים המשותפים. גם מבצעי העמקת הגבייה אינם מבוצעים באותה הקפדנות בסקטור המגורים כמו בסקטור העסקי".

פועל יוצא של הדבר הוא יצירת אפליה שרירותית לטובת בעלי זכות הצבעה ונגד חסרי זכות הצבעה, דהיינו - לטובת מגורים ונגד המגזר העסקי. בלשכת הארגונים הכלכליים מדגישים, כי הדבר עומד בניגוד לעיקרון היסוד בדמוקרטיה, לפיו: "אין מיסוי ללא ייצוג". לפיכך, אחד העקרונות המרכזיים שהם דורשים לתקן הוא שיתוף המגזר העסקי בהליך הטלת הארנונה - מתן זכות שימוע לעסקים, ובירורה - גם באמצעות ייצוג בועדות הערר.

פטור מכווץ

מקדמת דנא נקבע בפקודת העיריות כי בניינים ריקים וללא שימוש לא ימוסו כלל בארנונה, מתוך הנחה שהמחזיקים בהם אינם נהנים משירותי הרשות המקומית. אלא שבמרוצת השנים, הפטור הלך וצומצם, מתוך מחשבה שהוא מהווה תמריץ להחזקת דירות ריקות. בפועל, לא די שבעלי נכסים רבים לא מצליחים למצוא שוכר בכל מחיר, הם נאלצים להוציא מכיסם אלפי שקלים מידי חודש כדי לכסות את חוב הארנונה.

עד שנת 1994 ניתן פטור לנכס ריק לתקופה של חצי שנה, ללא הגבלת מספר הפעמים. לאחר מכן נקבע, כי ניתן לקבל את הפטור פעם אחת בלבד, כל עוד לא השתנתה זהות הבעלים בנכס. בסוף שנת 2003 השתכנע שר הפנים דאז, אברהם פורז, כי יש לתקן את חוק ההסדרים. פורז השאיר את הפטור המלא רק בחצי השנה הראשונה, אולם קבע הנחה משמעותית (בשיעור של 50% לפחות) עד לתקופה של 3 שנים. בפועל, חודש לאחר פרסום התקנות, נכנע השר ללחץ השלטון המקומי וקבע כי מדובר בהמלצות בלבד. יתרה מכך, מאחר והגדרת הבעלות גם צומצמה משמעותית בתקנות החדשות (ולא כללה עוד שוכרים לתקופה של יותר מ-3 שנים), ומכיוון שרובן המוחלט של הרשויות לא מיהרו כמובן לאמץ את המלצות הפטור, ספגו בעלי הנכסים מכה נוספת.

כעת דורשים הארגונים הכלכליים להחזיר את הפטור, לפחות במגזר העסקי, ולחילופין לקבוע הקלה אחרת לנכסים עסקיים ריקים.

ועדה מטעם

ועדות הערר לענייני הארנונה הן בגדר שערורייה כבר תקופה ארוכה. מדובר בין היתר בהעדר תנאי כשירות, אי תלות ומשוא פנים של נציגי הוועדה. חברי ועדת הערר מתמנים ע"י מועצת הרשות המקומית, אשר בסמכותה גם להעביר את חברי ועדת הערר מכהונתם אם החלטתה אינה נושאת חן בפני הרשות המקומית. סלע מציינת, כי חברי ועדת הערר הנם הדיוטות, שהדרישה היחידה לגביהם היא כי תהיה להם הזכות להיבחר כחברי מועצה (דהינו תושבי הרשות המקומית).

עקב קשיים תקציביים, בד"כ אין לועדות הערר כל תשתית לוגיסטית משלהן והן משתמשות בתשתית הלוגיסטית של מנהל הארנונה, שהוא כמובן צד לדיון בפני הוועדה. בחלק גדול מהרשויות המקומיות ועדות הערר מתכנסות בחדרו של מנהל הארנונה, ומזכירתו היא גם מזכירת הוועדה המזמנת את הנישומים לדיון וכותבת את פרוטוקול הדיון ואת ההחלטות. פגם נוסף הוא שכל חברי ועדת הערר הינם תושבי הרשות המקומית. הם דנים גם בעררים המוגשים ע"י המגזר העסקי. לפיכך חברי הוועדה מצויים בניגוד אינטרסים, כיוון שככול שתקטן השומה יקטנו השירותים שהרשות המקומית תוכל לספק להם כתושבים.

לפיכך, הדרישה היא כי מינוי חברי הוועדה יהיה חיצוני ולא ע"י הרשות המקומית; הליך המינוי יהיה פומבי ושקוף; הוועדה תקבל מימון חיצוני לפעילותה, לרבות לשם שכר לחבריה; הוועדה תשב במקום מושב ניטראלי; מקצועיות.

תמורה לאגרה

בעייה נוספת שמעלה סלע ממשרד מיוחס נוגעת לכך שאין כל התייחסות, בחקיקה או בפסיקה, לשאלה מהם השירותים שיש לספקם כנגד תשלום הארנונה ומהם השירותים שבגינם ניתן להטיל אגרה נוספת. פועל יוצא מכך הוא, שרשויות מקומיות מנסות לעקוף את המגבלות המוטלות על הטלת ארנונה באמצעות הטלת תשלומי חובה נוספים כנגד שירותים ספציפיים, כגון הורקת אשפה, ניקיון רחובות, שמירה וכדומה.

לפיכך מציעים הארגונים הכלכליים לקבוע במפורש בחקיקה את סל השירותים הבסיסי אותו חייבת הרשות המקומית לספק ללא תמורה נוספת.

בעיה נוספת, הנוגעת לכלל האזרחים, קשורה לכך שפרסום צו הארנונה אינו מוסדר כיום באופן יעיל בפקודת העיריות, אשר קובעת כי הפרסום יהיה "בהדבקת העתק בבניין העירייה ובמקומות ציבוריים נוספים". לא קשה להוכיח שפרסום באמצעות הדבקת עותק הינו ארכאי ובלתי יעיל. לפיכך, הדרישה כעת מהוועדה היא לקבוע שצו הארנונה יפורסם באתר האינטרנט של העירייה וכן שהעירייה תמסור עותקים מצו הארנונה בחינם או תמורת תשלום סמלי. "