ליברליזם - טוב או רע? תלוי מה אתם קוראים

ליברליזם הוא סדרה של פרדוקסים. הוא מחליש שלטון אוטוקרטי ומחזק את המדינה הדמוקרטית. כשהוא בונה מדינה חזקה, הוא מגביל את כוחה של המדינה ביחס לאזרחיה. הליברליזם הקלאסי של המאה ה-18 הבטיח זכויות לכל, אך למעשה שלל אותן מהרוב. כשמסורת ליברלית-דמוקרטית התפתחה במאה ה-20, התערבות המדינה באספקת רווחה עלתה - והליברלים הפכו לפחות מחמירים, וליותר רוחשי כבוד להתנהגות פרטית. החיים הפרטיים הפכו באמת ליותר פרטיים, והחיים הציבוריים - חיי הממשלה - הפכו ליותר פתוחים.

פול סטאר מספק בספרו "כוחה של חירות" תיאור צלול בקיצורו וחינני בשיפוטו לזרימה ההיסטורית והמצב הנוכחי של עלילות הליברליזם. כתזכורת לחשיבות של הליברליזם לעולם המודרני, ולצורה שהוא מקבל במדינות דמוקרטיות, קשה מאוד להכות את הספר הזה.

הליברליזם צמח כאופוזיציה לכוחות שניסו למחוץ אותו (ותכופות הצליחו), אך אלו גם הושפעו ממנו במקרים רבים, ונטו בסופו של דבר לכיוון ליברלי. הדוגמה הקלאסית, טוען סטאר, היא אנגליה מהמאה ה-17. זו היתה, לדבריו, "היוצאת מהכלל לחוק לפיו הממשל החוקתי מימי הביניים התפורר לרודנות". הליברליזם בה התפתח בהדרגה, בעוד שצרפת ניסתה להשיג במכה אחת: אך אף שצרפת הציעה חזון מלא יותר לחירות אנושית, אנגליה היתה בסיס מוצק יותר כחברה.

סטאר הוא במידה רבה "ליברל רווחה", שמדגיש איך הליברליזם הקלאסי הכיל גם את תביעות בני מעמד העובדים התעשייתי. בהערה צינית נדירה הוא כותב: "תוכניות הרווחה שמרו על חירותם וכבודם של עובדים ברגעיהם הכי פגיעים, בכך שהן אפשרו להם להימנע מאובדן החירות שבא עם העוני". בטווח הארוך, ליברליזם הרווחה הרג את הסוציאליזם, שכבר לא נחשב לאסטרטגיית ממשל.

סטאר מהלל את הליברליזם הבינלאומי, ורואה בדמוקרטיה אימוץ "מופלא" של זכויות אדם, הגדרה עצמית וסחר חופשי. הוא מספר שתמך במלחמת המפרץ הראשונה ובפלישה לאפגניסטן, אך התנגד בחריפות לפלישה לעיראק. כאן הוא שוקע להשקפה ליברלית קונבנציונלית, וזהו החלק הפחות משביע רצון בספר. ניהול המלחמה השחצני, בלתי ליברלי וחסר כישרון הוא חומר כתיבה ראוי לכל עט, ליברלי או שמרני, אך על המבקר לבחון גם את יעד ההתקפה - משטרו של סדאם חוסיין - ולהסביר איך הימנעות מהתקפה יכלה לצמצם את האיום שבו. יש הסבר כזה, את הסופר נמנע ממנו, וכך איננו יכולים לשפוט את הביקורת.

סטאר נותן לנו שתי אזהרות קולעות. הראשונה היא שהפוליטיקה בארה"ב (ובצורה פחות דרמטית, בכל מקום אחר) נשלטת יותר ויותר על ידי העשירים, שדורשים כעת יותר כוח פוליטי. ומה שקשור לזה - העובדה שאזרחי ארה"ב מתנתקים מהפוליטיקה. "מזה זמן מה, הכתובת על הקיר ברורה", הוא כותב. "הליברליזם לא יכול להתקדם ללא פוליטיקה של רוב, שיכולה לשקם השותפות הדמוקרטית הכוללנית, שהיתה בסיס להישגי הליברליזם המודרני". הליברלים האמריקנים המחפשים מפתח ל"פוליטיקה של הרוב" - חייבים לקרוא את זה.

האיום הליברלי החדש

"זאבים בעור כבש" הוא סיור בסדרת גישות שיש לכותבו, סטפן מרשל, כלפי "האיום הליברלי החדש באמריקה". לדבריו, האיום הזה מביא קפיטליזם, ומכאן שגם עוני; דמוקרטיה, ומכאן כאוס. הספר הוא תגובה לאמריקה בהנהגת בוש. בפתיחתו טוען מרשל, כי "המסד הליברלי המסורתי של הפוליטיקה האמריקנית הוצא מהמשוואה". סטאר כותב כי "סיפורה של אמריקה הוא סיפורה של אומה שהפכה גדולה וחזקה בזכות פלורליזם, וחלוקת פירות החירות בין רבים יותר". הפירות האלו נשארו טריים.