פרופ' רון שפירא: "משפטים אינו תחום מרתק אינטלקטואלית"

רזומה > פרופ' רון שפירא (43) נולד בת"א ומתגורר ברמת-אביב. נשוי ואב לשתיים * היה בעבר דקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן * תחומי פעילות עיקריים: פלילי, בעיקר עבירות צווארון לבן ונדל"ן * מייצג עם משה ישראל את דודי אפל, ייצג שלוש מהעמותות של ברק ומשמש יועץ חיצוני קבוע למפעל הפיס * כתב את חוות הדעת עבור המרכז החקלאי, כתשובה לבג"ץ של הקשת המזרחית בעניין הקרקעות * לפני מספר חודשים סגר את המשרד, שהיה של אביו המנוח ושלו, והצטרף למשרד עו"ד יעקב וינרוט.

הבית > באחד הרחובות השקטים והיפים ברמת-אביב הוותיקה בתל-אביב. הסלון נעים, מרגיע ובהיר, בעץ ובלבן, שכמעט כולו קווים ישרים ולא מעוגלים, שמקרין אהבה מתמטית לסימטריה ולגיאומטריה. שתי כורסאות עם גב צדי מקיימות זוויות מדויקות עם הספה. אפילו המפה על השולחן הארוך ארוגה בדוגמה סימטרית. זהו בוקר של החופש הגדול, שבו הבנות עסוקות עדיין בהתעוררות איטית ומתפנקת בחדרן למעלה. מבעד לדלת הזכוכית הגדולה נשקפת חצר קטנה, שאת רובה תופסת בריכת-גומי גדולה מתנפחת.

"יש לי מעט מאוד שעות פנאי", מקונן בעל הבית, "וברובן אני מעדיף לחזור הביתה ולהיות עם הילדות. אני כמעט לא מספיק לראות הצגות, סרטים וקונצרטים, למרות שהייתי רוצה. במקום זה אני מתעסק בלנפח את הבריכה של הילדות".

בית ההורים > "גדלתי בבית משפטני, עם שני הורים שהם עו"ד. אבא ז"ל (השופט חיים שפירא) היה נשיא השלום בת"א עד 1982, ובגיל 46 כבר היה פנסיונר. הסיבות לכך היו משני סוגים. אחת, שהייתה אז אפשרות כזאת, לצאת לפנסיה מלאה אחרי 15 שנה באותה ערכאה של שיפוט.

"השנייה, שבסופו של דבר הוא לא ראה את עצמו כאיש רשות באמת. הוא הרגיש יותר נוח להרוויח את לחמו ביושר מהחנות הקטנה שלו. בסופו של דבר, הוא נהנה מאוד מהחיים מחוץ למערכת. הוא פתח משרד שעסק בעיקר בבוררויות, ובשעתו היה האדם שעשה הכי הרבה בוררויות בארץ. משם הוא התרחב קצת לעסקי נדל"ן".

אמא > "אמא אף פעם לא אהבה במיוחד את המקצוע ולא עסקה בו הרבה. תמיד לקחה תיקים קטנים, בעיקר שלא קשורים לליטיגציה, כי בשנים שאבא היה שופט, היא לא רצתה להופיע, ובשנות גידול הילדים לא רצתה להיות הרבה מחוץ לבית. כעת היא מתעסקת בצורפות, ועושה דברים יפים".

ביוגרפיה מקוצרת > "בגיל 17 נרשמתי לעתודה למשפטים, ולמדתי גם מתמטיקה לתואר ראשון. אהבתי מתמטיקה כדיסציפלינה אקדמית. משפטים, לא ראיתי אז - ואני לא רואה היום - כתחום המרתק ביותר אינטלקטואלית".

סיפוק אינטלקטואלי > "מבחינתי, משפטים אינם שדה אינטלקטואלי מספק בפני עצמו. זו אומנות פרקטית מאוד חשובה, אבל היא שייכת לתחום התחזוקה והתיקונים ולא לתחום התכנון והיצירה. אני רואה את עצמי כבעל-מקצוע טוב בתחום התחזוקה והתיקונים, אבל זה לא אומר שהעולם הרוחני שלי מוגבל לזה, לא שם דווקא הדמיונות והמחשבות המעמיקות שלי".

המשך ביוגרפיה מקוצרת > "אחרי העתודה הייתי עוזר תובע צבאי ראשי. הייתי מעורב בכמה תיקים של הוראות פתיחה באש. היה אפילו תיק שניהלתי עם אשתי, שהיתה גם תובעת של מפקד שמשון, שהועמד לדין על הוראות פתיחה באש. זו היתה האינתיפאדה הראשונה והיה חוסר בהירות נורמטיבית אם אלה הוראות דמויות שיטור או לחימה. הוציאו אז את הקצינים מהפרקליטות לתקופות של בט"ש בשטחים, ואני זוכר שכאשר יצאתי לפעילויות מבצעיות, הייתי מהרהר בעבודה העיקרית שלי, הוראות פתיחה באש.

"חשבתי שהצבא לא משכיל להבחין בזמן, שהסיטואציה בשטחים היא לא סיטואציה של ניהול משטר בתנאי שלום, אלא סיטואציה שלימים קיבלה את השם מלחמה בעצימות נמוכה. זה הביא לכך, שבתקופה ההיא יצרו צביעות מוסדית: ברמה ההצהרתית החמירו, אבל מעשית דיללו את האכיפות".

האישה > "את אשתי, ד"ר קרן שפירא-אטינגר, הכרתי באוניברסיטה. היא היתה עתודאית בת 18, בשנה א', ואני הייתי מתרגל שלה, בן 24. אחרי שנתיים התחתנו. היא הייתה כלה צעירה יחסית לחילונית, בת 20 וחצי".

יחסי מרות > "אז, פחות הקפידו ברמה הפורמלית, וזו גם לא הייתה מרות אמיתית כי לא אני בדקתי את הבחינה שלה. חוץ מזה, אני בתחושה נבואית, מיד קיבלתי את המרות שלה".

המשך ביוגרפיה מקוצרת > "אחרי הצבא הלכתי לעשות דוקטורט, ובמקביל עסקתי בנדל"ן במשרד של אבא. אחרי תקופה כמרצה באוניברסיטת קולומביה, חזרתי לאוניברסיטת תל-אביב כמרצה, אחר-כך כמרצה בכיר, ואחרי שש שנים בתל-אביב, עברתי לבר-אילן".

הפקולטה בתל-אביב > "היה לי נוח לעבור מהפקולטה למשפטים בת"א, כי היא תפסה כיוון פוליטי, במובן הרחב של המילה, עם עמדה מאוד ביקורתית כלפי ההתעסקות בחומרי משפט מקומיים, במשפט עברי, ונטייה חזקה לאוניברסליות. עם הרבה מאוד ביקורת על אחזקת שטחים כבושים, והתעסקות רבה מדי לטעמי בביקורת פוליטית ובביקורת בתחום האוריינטציה המינית. אלה דברים חשובים, אבל איכשהו ראיתי את עצמי פחות מחויב בתחומים אלה. היום הפקולטה בת"א נראית בעיני כמי שמזהה את עצמה פוליטית עם רוח קולקטיבית של אנשי הסגל, ובהחלט לא נמצאת במרכז המפה הפוליטית. מהבחינה הזאת, תל-אביב חריגה גם ביחס לאוניברסיטה העברית, גם ביחס לבר-אילן ואפילו ביחס לחיפה".

בר-אילן > "בר-אילן, כפי שלמדתי להכירה, הרבה יותר מגוונת. בקמפוס יש ימין, שמאל, דתיים, חילוניים, פוסט-ציונים ומתנחלים ומבקרים חריפים של פרויקט ההתנחלות. אני לא מוצא טווח כזה של דיון אינטלקטואלי באוניברסיטת ת"א. אחרי שהפכתי לדקאן הפקולטה בבר-אילן, חבריי מת"א שאלו אותי 'מה אחוז החילונים בסגל בבר-אילן'. התשובה הנכונה היא שליש, אבל לפני שנתתי אותה אמרתי, הרבה יותר מחברי הסגל בפקולטה בת"א שמצביעים למפלגות השלטון וימינה מהן".

סיווג פוליטי > "אילו הייתי נאלץ לסווג עצמי בסיווג גס, הייתי אומר איש ימין מתון".

החבר השמאלי > "עו"ד יובל אלבשן, חבר נהדר שלי. הוא היה תלמיד שלי, ומתרגל שלי כאשר לימדתי דיני עונשין. הוא סיים את הלימודים בציונים הטובים ביותר, והציפייה הסטנדרטית מאדם כזה, היא שייבלע תוך דקות באחד המשרדים הגדולים. במקום זה הוא הלך לעמותת 'ידיד', אחר-כך לעמותות אחרות ואחר-כך לפוליטיקה. אם יש אדם שאני שמח שהוא בפוליטיקה, זה יובל אלבשן. המחלוקת הפוליטית בינינו יותר צרה ממה שנדמה ברמת הרטוריקה. יש לו תחושות יהודיות עמוקות וכנות שמשפיעות על החלטותיו".

סרבנות מימין > "יצאתי בעברי עם אבי שגיא נגד סרבנות משמאל, במאמר שעורר מתח לא מבוטל בינינו ובין קולגות באוניברסיטה העברית. סרבנות זו תופעה מסוכנת ולא מוצדקת מבחינת התיאוריה הדמוקרטית, חוץ מאשר במקרים קיצוניים. אני חושב, שמרבית הסרבנות שנתקלים בה עכשיו אינה מרי אזרחי, אלא סרבנות אישית.

"האנשים שראינו מסרבים באחרונה, קודם כול ניסו להתחלות ולהשתמט, להוציא גימלים ולהימנע ממצב המבוכה האישי העצום של ניגוד חריף בין שני עקרונות מוסריים שהם מחזיקים בהם. להימנע באופן אישי ופרטי, לא באופן פומבי ומתריס. בשני המקרים, משמאל ומימין, החוק צריך להיוותר בעינו, אבל להיות מאוד סלחן כלפי סרבן פרטי. לעומת זאת, למקרים של מרי אזרחי, גם מימין וגם משמאל, צריך להתייחס בחומרה".

הפרקטיקה הפרטית > "כל השנים אני עוסק בפרקטיקה הפרטית ברמות משתנות. זה נותן פריבילגיה להצטמצם לתיקים מעטים וגדולים יותר. אני יכול להתפנק בבחירת התיקים".

אקדמיה או פרקטיקה > "איש אקדמיה אידיאלי הוא בדרך-כלל אדם שמתמסר לאקדמיה וכמעט כל זמנו מוקדש למחקר. אני איכשהו תמיד הייתי מהבחינה הזאת פחות מאידיאלי, למרות שכל השנים כתבתי, וזה בעיקר מה שאני אוהב לעשות. אף פעם לא משכתי את ידי מהפרקטיקה, כי אני בכל פעם מתפתה מחדש להתעניין בנושא פרקטי חדש, בתיק חדש, בחוות-דעת חדשה, בפרויקט כלכלי או נדל"ני חדש. טיבם של הדברים האלה, שמבחינה מסוימת יש בהם סיפוק מיידי מהיר יותר מאשר כתיבה, שהיא איטית, ארוכה ודורשת סוג של הבשלה.

"יש לי כמות עצומה של פרויקטים מחקריים שנמצאים באמצע על המחשב, מדי פעם אני חוזר אליהם ומדי פעם זונח אותם. בתחום הפרקטי, לעומת זאת, יש הרגשה מאוד מעוגנת ושפויה, של אנשים שמתעסקים בדברים אמיתיים, לא שוגים בדמיונות ובהפשטות יתרות, אלא מתקנים תיקון פרקטי של בעיה בעולם המציאות".

מורי-דרך ומקורות השראה > "מאבא שלי למדתי גישה של מתינות ויישוב דעת ומעשיות בקריאת תיק משפטי. זה שיעור בריסון מודע של יצירתיות, שהכרחי למי שמתעסק בחיי המעשה המשפטיים. לא להתאהב ברעיון, לא לחפש צדק מוחלט, ולדעת שהעובדות הן תמיד יותר מלוכלכות מהרעיונות.

"למדתי הרבה מהשופט המחוזי מנחם פינקלשטיין, שהיה תובע צבאי ראשי ושהייתי עוזרו. משפטן מבריק ומדהים גם באופקיו התרבותיים. הוא גירסה דינקותא מקצועית עבורי. מובן שהאנשים שהשפיעו עלי, השפיעו בתחילת הדרך. ככל שגדלתי נעשיתי גס מחשבתית ופחות נוח להתרשם".

שופטים מוערכים > "מנחם אלון, מפני שהקים פרויקט מחקר של המשפט העברי, שיש לו חשיבות תרבותית ולאומית חורגת מתחום המשפט, ושידע לשלב אותו בעולם תורת המשפט. לא שאני מסכים עם הרעיון במאה אחוז, אבל זה מרשים באופן בלתי רגיל.

"חיים כהן, על אף שהדמות שלו מגוונת ורבת סתירות וסכסוכים, שאני בטוח, בלי להכירו, שהיה מודע להם. הוא אדם הרבה יותר מעניין ממרבית המשפטנים האחרים, אבל הסתירות באישיותו האינטלקטואלית כל-כך מרובות, עד שלפעמים אתה תמה אם כל האמירות שלו היו אמירות כנות, או חלקן עשיית פוזה. ואף-על-פי-כן אני חושב שהוא אישיות מרתקת וגאונית מבחינה משפטית".

פנאי > "הפנאי שלי מאוד משעמם. אני עושה הרבה התעמלות, אבל משעממת. הייתי רץ עד שהתברר שזה לא טוב לפרקיי, ומעבר לגיל מסוים לא מעודדים את העיסוק הזה. יש לי אופני ספינינג במרתף, ותוך כדי אימון אני רואה ערוץ 23 או ערוץ 10. לא הייתי יכול לעשות זאת במכון כושר. המוזיקה של חדרי-כושר משגעת אותי".

בגדים > "אין לי מושג, אשתי קונה אותם".

קריאה > "אני קורא די הרבה ספרות ישראלית, וקורא ספרות פעמיים - חוזר למה שכבר קראתי. כרגע אני קורא את 'אש ידידותית' של א.ב. יהושע. אני אוהב מאוד את מאיר שלו, כי יש בו משהו עגנוני: משיכה אל המיתוס משולבת באירוניה על המציאות. אני קורא גם פילוסופיה, אבל טעמי הפילוסופי השתנה. לפני עשר שנים הייתי קורא בתחום האתיקה והאסתטיקה, והיום אני קורא חלק מהכתיבה על לוגיקה ופילוסופיה של המדע. אני כבר לא קורא פילוסופיה פוליטית חדשה, ולא אתיקה חדשה. התעייפתי מהקריאה הזאת, נהייתי צר יותר בתחומי העניין שלי, יותר סלקטיבי, יותר רגיל לחבילת הספרות המוכרת לי".