30 שנות פומפידו

30 שנה אחרי שהוקם בקול גדול והפך לאחד ממוקדי האמנות החשובים בעולם - מרכז פומפידו פותח שלוחה נוספת בעיר מץ בצרפת. הדגם החדש שונה מהמקור אך עדיין נאמן לאותם עקרונות בנייה פורצי-דרך > חגית פלג-רותם

מעל משישה מיליון מבקרים בשנה (190 מיליון מבקרים לאורך השנים והספירה עוד נמשכת); אוסף של יותר מ-59 אלף עבודות; תקציב של 114 מיליון אירו בשנה ו-30 שנות ותק - הפכו את מרכז פומפידו למוקד החשוב ביותר של אמנות ותרבות בת זמננו בפריז, ובצרפת כולה.

גם היום, 30 שנה אחרי שנפתח, קשה לראות בעולם הרבה מבנים נועזים ומרתקים בייחודם כמו המרכז הלאומי על שם ג'ורג' פומפידו בפריז. כשנחנך, בשנת 1977 היכה הבניין בתדהמה את כל רואיו, ולא בקלות קיבלה אותו הסביבה הפריזאית לחיקה.

ההחלטה להקים מרכז תרבות, שיכיל תחת גג אחד מוזיאון לאמנות מודרנית, אולמות להרצאות ולכנסים, ספרייה וקולנוע, דווקא התאימה להלך הרוח הלאומי באותן שנים. הבחירה לארוז את כל אלה בבניין חדשני, הבולט באי התאמתו לסביבת הבתים הנמוכים בבובור, אחד האזורים העתיקים והמרכזיים בעיר, נתקלה בביקורת נוקבת.

האדריכל האיטלקי רנצו פיאנו ושותפו האנגלי ריצ'רד רוג'רס, שזכו בתחרות בינלאומית לתכנון המרכז, הקימו קונסטרוקציית מתכת וזכוכית, שחלליה הפנימיים רחבי ידיים - יותר מ-100 אלף מ"ר ב-7 קומות גבוהות תקרה. מבחינה טכנולוגית הייתה כאן עוד פריצת דרך פריזאית, כיוון שהשימוש בקונסטרוקציות ברזל איפשר בנייה בחללים פתוחים, ללא קירות תומכים.

רחבת המוזיאון תוכננה בשיפוע היורד ממפלס הרחוב אל הכניסה לבניין, כך שהיא יוצרת שילוב של כיכר עירונית ושל אמפי-תיאטרון, המהווים זירה להתרחשות רחובית. הכיכר, אגב, היא אחת העדויות המוחצות להצלחת המרכז: רוחשת חיים, מוקד התכנסות ובילוי לתיירים ומקומיים, אתר להופעות רחוב ספונטניות ולמיצגי אמנות.

אולם את עיקר הביקורת ספגו האדריכלים על החלטתם להציג לראווה את מערכות השירות של המבנה בצנרת חיצונית, על פי קוד צבע ברור: כחול לאוויר, ירוק לנוזלים ואדום לתנועה (מעליות) ולבטיחות (כיבוי אש). לאלה נוספו, בחזית הפונה לכיכר, 6 גרמי מדרגות נעות, עטופים במנהרות שקופות, המצטרפות להרמוניית הצינורות העוטפים את המבנה. זו הסיבה שמבקריו מכנים אותו עד היום "מרכז השרברבות". אוהביו, לעומתם, ממשיכים להתרגש מהבניין ומהנוף הנשקף ממנו - לכל קצות פריז.

כיום פותח מרכז פומפידו שלוחה ראשונה, וסניף שלו הולך ונבנה בעיר מץ, אשר בצפון צרפת. הדגם החדש אינו מחקה את המקור, אך הוא נאמן לעקרונות של מראה מפתיע ופתרונות הנדסיים פורצי דרך, הנעוצים במורשת הבניין הפריזאי.

המוטו של המקום הוא "תתכוננו להפתעות", והוא מבטיח להיות מוקד עלייה לרגל - הן לחובבי אמנות מודרנית והן לתיירים סקרנים ולשוחרי אדריכלות בעולם. האדריכלים שיגרו באן וז'אן דה גסטן, שזכו בתחרות הבינלאומית היוקרתית לתכנון המרכז, מקימים מבנה רב צלעות, בבנייה קלה ובחומרים חדשניים, קונסטרוקציות מתכת, תרנים נישאים וחיפוי פיברגלס וחומרים פלסטיים. תקציב הבנייה של הפרוייקט עומד על כ-40 מיליון אירו, והוא צפוי להיפתח לקהל בשנת 2009.

ההחלטה להקים שלוחות של המרכז הלאומי לאמנות עכשווית בפריפריה היא חלק מאסטרטגיה לאומית שמטרתה להפיץ ולבזר את מוקדי התרבות ברחבי צרפת. זאת, בין השאר, מסיבות של מורשת ותרבות, אך בוודאי גם מסיבות כלכליות של עידוד התיירות, שיפור הדימוי האזורי ומיתוג. העיר מץ זכתה להיות העיר הראשונה שמארחת מרכז כזה, בעיקר בשל מיקומה - על פרשת דרכים בגבול צרפת עם גרמניה, לוקסמבורג ובלגיה, ובמרחק קצר מגבול שווייץ.

האוסף הקבוע של מרכז פומפידו הוא אחד מאוספי האמנות העכשווית הגדולים (59 אלף עבודות) והחשובים בעולם, עם יצירות של מאטיס, פיקאסו, וורהול והירסט, קונס ומוריסון - כל היוצרים החשובים של המאה ה-20 וה-21.

לציון שנתו ה-30, נערכה בקומה העליונה של המוזיאון תערוכת ענק, תחת הכותרת "Airs de Paris" - מחווה ליצירה של מרסל דושן בשם "אוויר פריז", מ-1921.

73 אמנים בני זמננו מציגים בה עבודות משנות ה-70 ועד היום, אשר יחד יוצרות פסיפס עשיר של התייחסויות לחיים המודרניים. פריז, לצורך העניין, היא רק דוגמה מייצגת של עיר ושל חיים אורבניים. עם זאת, כל האמנים שנבחרו "קשורים אליה" בצורה זו או אחרת, כיום או בתקופה כלשהי בחייהם.

התערוכה מחולקת לשניים: כרבע מהשטח מוקצה לתצוגת עיצוב ואדריכלות בנושא עיר ההווה והעתיד - מגרש החנייה התת קרקעי, נופים "פנימיים וחיצוניים" שאופייניים לחיים בעיר, התזוזה מהעיר לפריפריה ואפילו קולוניות הזויות על המאדים. בין המשתתפים בחלק זה כמה שמות עולמיים גדולים כמו זהא חדיד, ג'ספר מוריסון והאחים המעצבים רונן וארוון בורולק.

בחלקה האמנותי התערוכה עוסקת בהיבטים של החיים האורבניים והתרבות העכשווית: חיי הקהילה והאדם הבודד, כלכלה והתפתחות תרבותית, אקולוגיה, מצבי סיכון ואי ודאות, דת, מדיה, טכנולוגיה ומידע. כל אחד מה"פרקים" מלווה בטקסט המתייחס להיבט זה בחיי העיר, ומסביר את קו המחשבה של האוצרים בבחירת העבודות.

אמנים מרתקים מציגים בתערוכה, ביניהם - גורדון מאטה-קלארק שצילם הרס בתים בעת פינוי השטח להכנת הקרקע לבניית מרכז פומפידו, סופי קאל - הנציגה הצרפתית לביאנלה לאמנות בוונציה השנה שמציגה את עצמה מצולמת כישנה בעמידה על מרפסת הקודקוד של מגדל אייפל, האמנית המוערכת לואיז בורז'ואה שהיא בת למעלה מ-90, דניאל בורן שיוצר אמנות סביבתית אורבנית וכן שמות פחות מוכרים כמו מרסייה קנטור, אנג'ל לקסיה, פטריק בלנק ורבים אחרים, כולם אמנים בני זמננו, הפועלים במרחב העירוני או מתייחסים אליו.

למרות שרבות מהעבודות הן ביקורתיות וחלקן אף נוקבות, לא מדובר בתערוכה אפוקליפטית. להיפך - פסיפס הכישרונות של אמנים רבים ומגוונים כל-כך יוצר בדיוק את האווירה שרצוי שתהיה לתערוכה העוסקת במציאות אורבנית - רעש ויזואלי מלווה ברחשי רקע, מאורגן בשכונות וברחובות. בתוכם ניתן לחוש ממש את מקומו של האדם במרחב העירוני - על כל מגוון הרגשות האנושיים לסיטואציות כמו בדידות, ניכור ומוכרות, חיבה, חדווה ושמחה, אימה, ארוטיקה, אך מעל לכל - תחושת העושר התרבותי הבלתי-נדלה.

צרו איתנו קשר *5988