הצילו את יערות הגשם

הרבה, יותר מדי הרבה, פעמים אתה מחזיק ספר ביד, ולאו דווקא ספר לילדים, ואתה שואל את עצמך בתמיהה למה הוא נולד? למה חברו להם אנשים וטרחו להוציא את הספר הזה לאור? מדוע הם חשבו שראוי לקצץ ביערות הגשם כדי להדפיס את הספר שלהם? מה היה נגרע מן העולם לולא בא ספרם אליו?

קחו, למשל, את ספר הילדים "שירה נוסעת העירה". למה בעצם הוא נולד? מי צריך אותו? למי זה טוב?

הנה חברו להם כאן יחדיו הסופרת מיכל סנונית, שכבר עשתה דבר או שניים בחייה, ושספרה "ציפור הנפש" אף היה לרב-מכר לאומי ואפילו בינלאומי, והצייר אליהו אריק בוקובזה, שגם הוא צייר כבר דבר או שניים בימי חלדו, והוצאת מודן, שאף היא הוציאה איזה ספר טוב או שניים בשנות קיומה, וישבו וכתבו וחרזו וציירו ומחקו וחתכו וערכו וצילמו והדפיסו וכרכו והוציאו את הספר הזה לאור. וכל-כך על שום מה ולמה? האם בגלל שהיה להם שם טוב לספר, כזה שמתחרז? האם כל מי שיש לו שם טוב לספר צריך לא רק לכתוב אותו, אלא גם להוציא אותו לאור? ומה עם "דינה אוכלת קלמנטינה"? ו"יפה הג'ירפה שעפה"? ו"ביל החציל הדביל" ו"אלדד הגמד מבגדד"? - האם כל אלה יהפכו לספרי ילדים רק בגלל שמותיהם החרוזיים הנפלאים?

או שמא הגימיק הוא שיש בספר דפים חתוכים שרואים מבעדם את הציורים שבעמודים הבאים? אוקיי. באמת גימיק ענק. אבל מצד שני כבר עשו את זה קודם, לפניכם, אלף אלפי פעמיים. וחוץ מזה - רק בשביל לחתוך כמה דפים כדאי לכרות כמה עצים?

ואולי בכל זאת יש ב"שירה נוסעת העירה" איזה סיפור מופלא, שהעולם לא יכול היה בלעדיו, או איזה מסר מדהים, שהעולם מחכה לו כבר שנים?

הבה נראה. ובכן, הסיפור הוא על ילדה בשם שירה שקמה בבוקר ורואה שהוריה ישנים. אלא ששירה, שלא כמו כל הילדים הלא טובים והלא מחונכים, לא מעירה חלילה את ההורים שלה, אלא יושבת ומציירת. ומה היא מציירת? היא מציירת איך היא נוסעת העירה ומפליגה אף, על כנפי דמיונה, לראות קרנף (החריזה המדהימה - שלי!!! ק.נ.), אבל ההורים עוד ישנים, ואז היא ממשיכה במסעותיה המצוירים, עד שבסוף ההורים מתעוררים (עוד חרוז נפלא מבית היוצר של "חרוזי ניב המגניב"), ואז אומרת שירה "נסעתי העירה במכונית, שמשייה, סירה, נעליים, אבל בבית שלנו נעים כפליים".

בקיצור, סיפור אין ממש בספר הזה אבל בהחלט יש כאן לפחות שני מוסרי-השכל חשובים לקרנף ואף לטף: אל"ף, אסור להעיר הורים נוחרים, כי זה עלול לעשות להם טחורים, ובי"ת, אהבתי גם חומוס, אהבתי גם שמן זית, אבל יותר מכל אהבתי ת'בית.

במילים אחרות, אם אין לכם מה לעשות אחרי הצהריים, אתם לא חייבים דווקא להוציא לאור ספר ילדים.