כתבים וצלמים בפנאי פלוס לביה"ד: פוטרנו כי אנחנו "סטרייטים" ומבוגרים

לטענת התובעים, באמצעות עוה"ד טל שחר ואמיר גולדפרב, הם העניקו למגזין ממיטב כישוריהם, מאמציהם וניסיונם, עד שסולקו ממנו בבושת פנים בשל גילם המבוגר ו/או בשל נטייתם המינית. התביעה שהוגשה מחולקת לשניים: פיצוי בשל פיטורים אסורים ופסולים ואפלייתם בשל גיל ונטייה מינית; וסכומים המגיעים לתובעים (פיצויי פיטורין ו/או הפרשות לקופות גמל) בהתאם לחוקי המגן.

לדברי התובעים, נירית וייס, מחליפתו בתפקיד של העורך הוותיק של העיתון יגאל גלאי, החליטה "להצעיר את העיתון" ולהשליך החוצה את מרבית העיתונאים המבוגרים והוותיקים יותר. לטענתם, פיטוריהם נעשו תוך שוייס מעבירה "ביקורת, קטלנית, מזלזלת ותלושה מהמציאות על עבודותיהם ועל כישוריהם ו/או מתלוננת כי הם 'יקרים מידי'".

התובעים טוענים כי הם נאלצו תחילה להיכנע להרעת תנאים משמעותית - שכללה הורדה לתחתית רשימת הקרדיטים, צמצום בהיקף העבודה, סירוב לקבל כתבות שהציעו - ולבסוף פוטרו ללא שימוע כדין, אך ורק בשל גילם. לדבריהם, התברר להם כי משום מה "הרוח החדשה והצעירה" כוללת לא רק את זריקתם של המבוגרים, אלא קליטת עובדים חדשים רבים יחסית, שהיו בעלי נטייה מינית חד-מגדרית (הומו-לסבית).

יצחק בירן, ששימש ככתב לענייני לחברה ורכז צלמים, טוען כי וייס נימקה את פיטוריו בכך שהוא יקר מדי, ולאחר שעזב התברר לו כי הוחלף על ידי צלמים צעירים בהרבה, שחלקם השתכרו יותר ממה שהשתכר כרכז צלמים. שמואל יערי, ששימש כצלם, טוען כי וייס אמרה לו שהעיתון "זקן" מדי ויש צורך "לנער" אותו.

"עולמנו חרב"

התובעים טוענים כי עולמם חרב עליהם, כיוון שהם איבדו באחת לא רק את מקור פרנסתם אלא גם את המקום ששימש שנים ארוכות כביתם השני. הם מציינים כי מרביתם לא מצליחים עד היום למצוא עבודה חדשה, וחלקם נקלע למצוקה כלכלית של ממש.

התובעים מדגישים כי פיטוריהם לא נבעו משיקולים מקצועיים או כלכליים טהורים, אלא אך ורק בשל גילם המבוגר, ולכן הם מנוגדים להוראות חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. עוד טוענים התובעים, כי כיוון שהליך הפיטורים נעשה שלא כדין, בחוסר תום לב, באכזריות וללא שימוע, הם זכאים לפיצויים מיוחדים בשיעור העולה על הקבוע בחוק. בנוסף, נטען, כי מגיעים להם פיצויים בגין קיפוח זכויותיהם בהתאם לחוקי המגן ודיני העבודה הכלליים.

התובעים מציינים כי הפיצוי הראוי בגין אפליה בעבודה מחמת גיל הינו הפרשי השכר החל ממועד הפיטורים ועד יום הפרישה הצפוי, וסכום זה נאמד בכ-9.3 מיליון שקל. ואולם, משיקולי אגרה הם תובעים את בגין חלק זה של התביעה - 100 אלף שקל לכל אחד.

התובעים הם: רינת גור, ששימשה ככתבת; יצחק בירן, ששימש כתב לענייני לחברה ורכז צלמים; חנוך גריזיצקי שהיה צלם שטח בחברה; שמואל יערי, ששימש כצלם; אתי איתן, שהיתה כתבת ; ורונית מקובר, שהיתה כתבת.