מנסה לפנות דייר מוגן? אין להתעלם מבן הזוג

הסתרת הסכם פינוי שנחתם בין דייר מוגן לבין בעל הנכס מבן הזוג של הדייר המוגן החי עימו במשך שנים רבות בדירה, עלול לאיין את תוקפו של ההסכם ולהביא לדחיית תביעת פינוי שהוגשה בהסתמך עליו

ככלל, במות הדייר המוגן מתבטלת זכות הדיירות המוגנת. אולם, החוק קובע קריטריונים שונים על פיהם יזכו קרוביו של הדייר המוגן להיכנס בנעליו ולהפוך לדיירים מוגנים למשך כל חייהם.

לאור הסיכון של התארכות תקופת השכירות המוגנת ל"שנות דור" נוספות, עושה בעל הנכס כל שלאל ידו כדי לפנות את הדייר המוגן מהמושכר. לרוב, נעשה הדבר באמצעות הגשת תביעת פינוי. לעיתים הדייר המוגן דווקא מסכים לפינוי (מטעמיו שלו), אך מתנה זאת בקבלת פיצוי כספי. במקרה כזה נחתם הסכם פינוי המעגן את הסכמות הצדדים.

מתברר, כי בנסיבות בהן נחתם הסכם פינוי תוך התעלמות מבן הזוג של הדייר המוגן החי עימו במושכר, עלול הסכם זה להימצא חסר נפקות משפטית. מקרה מעניין בסוגיה זו הובא בפני בית משפט השלום בת"א במסגרת תביעת פינוי שהוגשה על-ידי בעלי דירה בשדרות בן גוריון בת"א כנגד דיירת מוגנת ובן זוגה (45130/05 ארד נ' מרקוביץ ואח', ניתן ביום 28.6.07).

הנתבעת שכרה את הדירה בשכירות מוגנת מהתובע לפני שנים רבות, והתגוררה בדירה ביחד עם בעלה. לאחר מות בעלה המשיכה הנתבעת להתגורר בדירה. בשנת 1973 עבר להתגורר עימה בן זוגה החדש (הנתבע), והשניים התגוררו בה יחדיו במשך 33 שנים. ביום 26.5.05 נחתם הסכם פינוי בין ביתה של הנתבעת (כמיופת כוחה של הנתבעת) לבין התובע, לפיו תוחזר החזקה המשפטית בדירה לידי התובע, תמורת תשלום דמי פינוי בסך 20 אלף דולר.

בכתב התביעה שהגיש טען התובע, כי חתימת הנתבעת (שנפטרה כשבועיים לאחר הגשת התביעה) על הסכם הפינוי באמצעות ביתה, מעידה על כך שהיא ויתרה על זכויותיה בדירה, ומשכך לא הועברו זכויות כשלהן לנתבע והוא לא הפך לדייר מוגן במקומה ולכן יש לפנותו מהדירה.

מנגד טען הנתבע, כי התגורר עם הנתבעת בדירה במשך 33 שנים (כידוע בציבור), וגם לאחר שפונתה מהדירה לבית החולים, המשיך להתגורר בדירה ולשלם את דמי השכירות. הנתבע טען עוד, כי הסכם הפינוי נחתם ללא ידיעתו תוך התעלמות מוחלטת מזכויותיו, והוא גילה אודותיו רק עם קבלת כתב התביעה. עוד נטען על-ידי הנתבע, כי ייפוי הכוח בו נעשה שימוש היה פגום, כי הסכם הפינוי נחתם תוך ניצול מצבה הבריאותי הקשה של הנתבעת, וכי סכום הפיצוי שנקבע בהסכם היה נמוך במידה בלתי סבירה מהמקובל.

לאחר בחינת ראיות הצדדים, פנה בית המשפט לבחון את נפקותו של הסכם הפינוי. ביהמ"ש מצא, כי ייפוי הכח באמצעותו חתמה ביתה של הנתבעת על ההסכם בשמה של הנתבעת נערך על-ידי הבת (בכתב יד) ולא על-ידי עורך דין, וכי ההסכם לא הוגש כנדרש לאישור ביהמ"ש.

בית המשפט קיבל את טענת הנתבע כי לא ידע אודות הסכם הפינוי וקבע, כי התובע וביתה של הנתבעת פעלו בחוסר תום לב עת החתימו את הנתבעת על ייפוי הכח בסתר. לפיכך, נפסק, קיימים ספקות באשר לכוונתה של הנתבעת לוותר על זכות הדיירות המוגנת שהיתה בידה, וישנו יסוד סביר להניח שהסכם הפינוי אינו אלא הסכם לכאורה שנחתם על-ידי שני בעלי אינטרסים.

לסיכום קבע בית המשפט, בהיות הנתבע בן זוגה של המנוחה שהתגורר בדירה במשך כל השנים, זכאי הוא לרשת את הזכות בדירה, מכוח סעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר ויש לדחות את התביעה.

הכותב הוא שותף במשרד עורכי דין מרום, הלפרט, המתמחה במקרקעין.