החלטה אמיצה

השימוש בהיתר חורג הפך מזמן לטריק הכי משומש בדיני התכנון והבנייה של מדינת ישראל. בכל הארץ נמצאים מאות אלפי מבנים שהמדינה החליטה בזמנו כי הם ישמשו לדבר אחד, אולם בפועל הם משמשים לייעוד שונה לגמרי. אף אחד גם לא ממש מתרגש מהעובדה שמדובר בשימוש חורג לזמן קצוב, מאחר והאישור המחודש הפך ללא יותר משלב אוטומטי בתהליך.

שורש החטא טמון כנראה בעובדה שהרשות המקומית היא שמנפיקה את האישורים המבוקשים. קשה למצוא מקרים בהם הרשות אינה מרוויחה מהאישור החורג - הארנונה על הייעוד החדש בדרך כלל גבוהה יותר, התושב שהגיש את הבקשה (ויגיע מאוחר יותר לקלפי) מאושר יותר, ובדרך כלל גם לתושבים מסביב לא נורא אכפת אם מבנה התעשייה הופך לסופר או שהבית ישמש מעתה כבית משרדים. בנוסף, הרשות גם תוכל לגבות היטל השבחה על הקרקע (שבשלב כלשהו גם משנה את התוכנית), מה שכמובן עושה מבחינתה את הכול למשתלם עוד יותר מבחינה כלכלית.

מלכתחילה, קל היה להבין מדוע זכות ההיתר ניתנת לרשות המקומית. רק היא יודעת על צרכים שצצים לפתע באותה העיר (הקמת גן ילדים ברחוב עמוס בזוגות צעירים, מכולת שתחליף קומת משרדים וכדומה) ורק היא יודעת מתי להעניק אישור צר ונקודתי.

אבל בדיעבד, הזכות המצומצמת הפכה לפוטנציאל ברור לגמרי של קומבינות מצידם של פוליטיקאים ויזמים. הילד הקטן, שסלחו לו על הפיפי שעשה פה ושם בתוך הבריכה, הפך פתאום למבוגר ובא בימים. בשנים האחרונות, יותר ויותר גופים גדולים, ניצלו את ההיתר לשימוש חורג גם לעסקים עצומים. רשת איקאה הלכה רק צעד אחד קטן קדימה, כשהחליטה לצאת מהבריכה (שכאמור הרבה מים נקיים אין בה) ולעשות פיפי מהמקפצה. כולם היו שותפים לפשע. כשמינהל מקרקעי ישראל פרסם בתחילת 2006, בשיתוף עיריית ראשון לציון, מכרז לרכישת 98 דונם במעוין סורק, המיועד להקמת תעשייה בלבד, כבר דובר במסדרונות העירייה על המתחם הענק שצפויה להקים איקאה. הרשת השבדית הפופולארית חיפשה במשך תקופה ארוכה עוגן דרומית לתל אביב, ובראשון לציון היו מאושרים שנמצא המתחם שיוכל למקם את הרשת בעיר.

כל המציעות הראשונות במכרז, חברות איקאה , גזית גלוב, ישפרו וביג, המומחיות כולן בהקמת קניונים, בוודאי שלא חשבו על הקמת פארק תעשייתי. גם המחיר שהן הציעו היה גבוה משמעותית ממחיר המינימום (80 מיליון שקל). שבועות ספורים לאחר מכן כבר נרכש המתחם הסמוך, על ידי גזית גלוב. איקאה שילמה 147 מיליון שקל ואילו גזית גלוב שילמה 84 מיליון שקל - פי 8 ממחיר המינימום.

כולם הניחו, ואולי עדיין מניחים, שבסוף הקומבינות ינצחו. לכן איקאה המשיכה כל העת בעבודות ובהצהרות, מפני שהיה לה כנראה ברור שאיתה לא מתעסקים. דווקא בגלל זה, פסק הדין שניתן היום על ידי שופטת אמיצה במחוזי, שבסך הכול נצמדה סוף סוף לכללים וחוקים, צריך להיות אבן דרך באימוץ מדיניות תכנון, הרבה לפני שבונים.