זה היה בסוף הקיץ

"קיץ של אהבה" הוא השם שניתן לקיץ 1967, בניסיון לתאר את האווירה המיוחדת, שאפפה את סן פרנסיסקו: דור שלם של צעירים הוציא את דגל המרד ונפנף בו בגאווה, בניסיון לשנות את העולם. המחאה של אז, שמשמעותה הייתה רחבה ועמוקה, לא איבדה מהאקטואליה שלה. > בועז כהן משרטט קווים לדמותו של הקיץ ההוא, 40 שנה אחרי

זה היה רגע נשגב בתולדות הסיקסטיס כאשר דור שלם של אנשים צעירים הוציא את דגל המרד ונפנף בו בגאווה מול פניה של אמריקה השמרנית, בניסיון ליצור עולם אחר, טוב יותר. "קיץ של אהבה" הוא השם שניתן אז לקיץ 1967, בניסיון לתאר את האווירה המיוחדת, שאפפה את סן פרנסיסקו, אז, לפני 40 שנה.

קיץ של אהבה יותר מכל הוא State Of Mind. יש היסטוריונים, שרואים את קיץ 1967 כחודשי קיץ של אהבה ויש הרואים זאת בצורה רחבה יותר ומתייחסים לשנת 1967 כולה, כשנה משפיעה וקובעת.

בישראל הייתה מלחמת ששת הימים ולהקות צבאיות ופסטיבל הזמר ואלבומי הניצחון הצבאי, ובאמריקה היו מחאות נגד מלחמת ויטנאם. ארצות הברית הייתה שקועה עמוק בבוץ הוייטנאמי. המלחמה, אשר גבתה קורבנות רבים, ונראתה מיותרת ולא מוצדקת לצעירים - הולידה להקות רוק, שחבריה גידלו שיער, עישנו מריחואנה ושרו שירים נגד המלחמה. אלה היו ההיפים. הם משכו אחריהם המוני צעירים, שהעריצו גם את המוזיקה המהפכנית וגם את העקרונות המהפכניים. וכך, הקהל של הרוק הפך לתנועה חברתית אידיאולוגית בשם "ילדי הפרחים". הם כונו כך בשל סלידתם מהרס הטבע על ידי בני האדם.

תנועת ילדי הפרחים אמנם החלה כתנועת מחאה על מלחמה אחת מסוימת (ויטנאם), אך התפתחה לתנועה אידיאולוגית, שהציגה תפישת עולם חדשה בכל תחומי החיים. ילדי הפרחים קראו לבני האדם לנטוש את דרך המלחמה, הזורעת רק הרס בעולם, ולהחליפה בתרבות של מוזיקה וסמים. הם טענו, שהמריחואנה, המשרה תחושת אופוריה, אושר ושלווה, עוזרת להם לראות כמה העולם יפה וכמה המלחמה מיותרת, ואף מעוררת בהם רגשות של שמחה ואהבה.

ההיפים היו צעירים וצעירות מכל הדתות ומכל הגזעים בארצות הברית. הם נתנו הזדמנויות שוות לכולם להגיע ל"קומונות", שם חיו והתארגנו, כחלק מתפישתם לשוויון ולאחווה. רוב ההיפים היו צעירים, שהרגישו כי הוריהם מנסים לחנכם, אך לא מבינים אותם, על כן הם בחרו למרוד בהוריהם ולהתנתק מהם ומדרכם המיושנת, לדעתם.

אלו הם ימי התהילה של Haight & Ashbory - מתחם הרחובות בו נאמרו בגלוי המילים סקס, סמים ורוקנרול והאידיאלים של חופש, שלום ואהבה קיבלו חיבוק גדול.

בינואר 1967 התקיים האירוע שנקרא The `Human Be-In`, שהתרחש ב- גולדן גייט פארק, הפארק הענק בסן פרנסיסקו, קליפורניה. התרחשות שהחלה באחר צהריים של 14 בינואר ונמשכה אל תוך הלילה והיוותה את ההקדמה, למה שייקרא מאוחר יותר "קיץ של אהבה".

אותו אחר צהריים יביא לעולם את המושגים Haight-Ashbury, ו"פסיכדליה" ויהפוך אותם לשגורים בפי כל. המטרה הרשמית של ההתכנסות הזו הייתה לקדם את השלום, את האושר ואת האהבה בעולם. ומה יכול להיות יפה יותר מ"אהבה-שלום-סובלנות. 30 אלף איש הגיעו לכינוס שנחשב להתאגדות הראשונית של שבט ילדי הפרחים. במהלך חודשי האביב של 1967 החלו לזרום לסן פרנסיסקו צעירים רבים, שהגיעו מכל רחבי היבשת והפכו את העיר למרכזם הרוחני והאידיאולוגי - ובמיוחד את אזור האייט אשבורי.

If you are coming to San Francisco, be sure to wear a flower in your hair" שר סקוט מקנזי. ואכן, הם שזרו פרחים בשיערם וזכו לכינויים "ילדי הירח" ו"ילדי הפרחים", שהטיפו לשלום, שוויון, אהבה, שימוש בקנאביס, וסמים פסיכדליים אחרים (LSD, לדוגמה), אחווה בין בני האדם ושמירה על הטבע ועל בעלי החיים. השיער הארוך הפך למסורת שאפיינה מוזיקאים שראו בעצמם מהפכנים דרך הגראנג' של סיאטל ועד נערי המטאל של המאה ה-21.

בשיאו של קיץ של אהבה ב-31 באוגוסט 1967, הלך לעולמו אמרגנם של הביטלס, בריאן אפשטיין. הלהקה לא הייתה בלונדון. כל הארבעה השתתפו בסדנת מדיטציה טרנסצנדנטלית הראשונה בחייהם, בהדרכת המאהארישי מאוהשיוגי בעיירה בנגור, וויילס. כשהגיעה הידיעה על מותו/התאבדותו של אפשטיין, נשא ג'ורג' הריסון נאום קינה קצר ומאולתר. העיתונאים שמעו לראשונה את המלים שהפכו למושגים שגורים תוך זמן קצר: מדיטציה, גורו, אושר פנימי, הארה. הריסון דיבר על "הנהר של החיים הזורם, זורם הלאה".

לנון, בשני שירים שיכתוב, יכלול משפטים בהודית ("אקרוס דה יוניברס") וביפנית ("חלום מספר 9"). הביטלס, ולנון והריסון במיוחד, היו שגרירים נאמנים של רעיון הקיץ של האהבה.

הגיבורים הגדולים

קיץ של אהבה 1967 מורכב מג`ניס ג`ופלין הצעירה מטקסס ומג`ימי הנדריקס מסיאטל - שניהם ימותו שלוש שנים אחר-כך, בגיל 27. קיץ של אהבה מורכב גם מלהקת "הדלתות" של ג'ים מוריסון, שגם הוא ימות בגיל 27, ביולי 1971. והיו הבירדס ששרו הרבה שירים של בוב דילן בהרמוניות קוליות מושלמות, והיו כמובן השירים של הרולינג סטונס ושל הביטלס ("סרג`נט פפר") והמודי בלוז ("לילות משי לבן"), שמגיעים מעבר לאוקיינוס. והיו הביצ' בויז מקליפורניה וסיימון וגרפונקל מניו יורק.

באותו קיץ פרופסור תמהוני ומרתק בשם טימותי לירי מקדם את רעיון הטריפים הפסיכדליים ואת "האהבה החופשית" - כמכשיר שיחרור של הנפש והגוף.

באותו זמן, המציאות האמריקנית שטופה בדם, יזע ודמעות כשבג`ונגלים של ויטנאם נהרגו עד לחודש יולי 1967 כ-2600 חיילים אמריקנים. בקיץ 67' מתחילים להישמע הקולות הראשונים נגד השהייה בוויטנאם.

הגיבורים שהובילו את המהפכה: ביל גראהם מייסד הפילמור והפילמור איסט נעשה מעורב בארגון קונצרטים ופעילויות שונות בהאייט אשבורי. כל המופעים הופכים לחלק אינטגרלי מהתקופה. אף אחד מהם לא נשאר על תקן של קונצרט רוק. כולם סוג של הפגנת כוח של דור חדש שפועל בשטח למען רעיונות חדשים.

המשורר אלן גינזברג יחד עם לורנס פרלינגטי ועם ג'ק קרואק - שלושתם גיבורי דור ה"ביט", מובילים מהלכים חברתיים, שהתחילו אמנם קודם לכן אבל תופסים תאוצה חזקה בשנת 1967. אוונגרד פוליטי עם מעורבות סביבתית חזקה. צ'סטר ליאו הולמס היה מהדמויות החשובות בסצנה. נודע בכינוי האבא של הקיץ של האהבה The Father of The Summer Of Love . המנהל והמייסד של להקת Big Brother & the Holding Company, והראשון לעלות מופע אורקולי פסיכדלי בסן פרנסיסקו. חברת ההפקה שלו דה פמילי דוג הפכה מופעי התכנסות קטנים של אמנים בבתי הקפה של ההאייט לאירועים ההמוניים והמשפיעים של קיץ של אהבה.

גרייטפול דד, מהלהקות החשובות והמשפיעות על קיץ של אהבה, יצרה סביבה באזז עצום, עם עשרות אלפי מעריצים, שנדדו בעקבותיה לכל קונצרט ומופע, בכל מקום באמריקה. המוזיקה שלהם על שלל השפעות הפולק, קאנטרי ובלוז, מתקשרת היטב לצלילים המוזיקליים, שאפיינו את קיץ 67.

תנועת הנאום החופשי (Free Speech Movement) נולדה במוחו של מריו סאביו, מנהיג התנועה, באוניברסיטת ברקלי. התנועה לחמה למען זכות דיבור חופשית בנושאים כמו התנגדות למלחמה, זכות התבטאות חופשית, זכויות סוציאליות. התנועה שיצאה מהאוניברסיטה הנמצאת כל כך קרוב למפרץ סן פרנסיסקו חצתה את היבשת ועשה נפשות ברחבי ארה"ב כולה.

אירוע חברתי מעצב

פסטיבל הפופ של מונטריי, החשוב והמשמעותי של 1967, התקיים בין ה-16 ל-18 ביוני 1967. יותר מ-200 אלף צעירים נהרו למונטריי, שבצפון קליפורניה. זהו פסטיבל הרוק ההמוני הראשון בהיסטוריה. 31 הרכבים עלו לבמה, ניגנו ושרו במשך שלושה ימים 24 שעות ביממה, מוזיקה ללא הפסקה להמונים. המוטיב המרכזי היה "Music, love, and Flowers" ולקחו בו חלק להקות אמריקניות אבל לא רק.

ללא הקיץ של האהבה ב-1967 לא היה נולד, שנתיים אחר-כך, פסטיבל וודסטוק, בקיץ 1969 - פסטיבל מוזיקה שנערך במשך שלושה ימים במדינת ניו יורק - עם שורה מוחצת של אמנים גדולים, מקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, דרך סנטנה וג'ו קוקר ועד ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין. הפסטיבל נחשב כבולט מבין פסטיבלי הרוק שנערכו בשנות ה-60 וכאירוע חברתי מעצב של דור שלם בעולם המערבי. בעיני רבים נחשב הפסטיבל למשפיע ביותר בהיסטוריה.

סופו הטראגי של הפציפיסט

ואי אפשר לדבר על קיץ של אהבה מבלי להזכיר את הדמות החשובה ביותר של התקופה. אבי (ב' דגושה) הופמן. אבוט (אובי) הופמן נולד ב-30 בנובמבר 1936 והפך בגיל 31 לאחת הדמויות החשובות ביותר במאבק נגד מלחמת ויטנאם ולמען שוויון זכויות בארה"ב. הופמן, אינטלקטואל ופעיל פוליטי רדיקלי, היה אדם כריזמטי מאוד. הוא ייסד את ארגון ה"ייפיז" ("Yippies", מצלול על הביטוי "היפים", אך למעשה ראשי תיבות של Youth International Party. "אני לוחם דרכים יהודי", הגדיר את עצמו.

הופמן הצליח להפוך את ילדי הפרחים לפעילים פוליטיים נלהבים ולמארגני הפגנות. הרטוריקה שלו הייתה משלהבת. הוא היה מרצה נערץ עם רעיונות מקוריים. ב-1967 פתח בשיקגו את "חנות הכול חינם", שבה היה אפשר להיכנס לחנות ולקחת מכל מה שנמצא בה, ללא כל תשלום, כאקט מול מתקפת השיווק ועידוד הצרכנות האמריקנית.

הופמן היה פציפיסט. הוא קרא להפגנות לאי אלימות וגם הצליח לארגן הפגנות ענק נגד הממשל ונגד מלחמת ויטנאם. הפגנות אלה הצטיינו במחוות תיאטרליות ובתחכום מקורי. ב-24 באוגוסט 1967 הנהיג קבוצה של מתנגדים לקפיטליזם. בהפגנה שהייתה בבורסה, נכנסו הופמן עם עוד חמישה מחבריו לבית הבורסה בניו יורק (NYSE) וזרקו שטרות של דולרים מהיציע. סוחרי הבורסה עטו על השטרות וגרמו למהומה ולהפסקת המסחר.

בוועידה הדמוקרטית הארצית של המפלגה השלטת בראשות לינדון ג'ונסון, שהתקיימה בשיקגו ב-1968, ארגן יחד עם המשורר אלן גינסברג הפגנת רבבות שנמשכה שבוע ימים ללא הפסקה, יומם ולילה. במפגן כוח מרשים התכנסו המפגינים לפסטיבל של "חיים בפארק", בו השמיעו מוזיקה, עישנו מריחואנה והצהירו הצהרות אנטי מלחמתיות. במהלך ההפגנה הוכו המפגינים ונעצרו והועמדו למשפט. הממשל ניסה להילחם בהופמן ובתנועתו באמצעות מעצרים, מאסרים ומשפטים, אך ברוב המשפטים זכו אבי וחבריו.

השנים שאחרי הביאו איתן שלל צרות עבור הופמן. הוא הסתבך בפרשת מכירה של קוקאין לשוטר סמוי ונשפט לשבע שנות מאסר. חסידיו טענו שהייתה זו קונספירציה של הממשל נגדו. הופמן שוחרר בערבות, ברח למקסיקו והתחתן בפעם השלישית. הוא חזר לארה"ב בחשאי וחי במחתרת בזהות בדויה, הסגיר את עצמו במסגרת עסקת טיעון וישב שנה בכלא, והמשיך לנהל מאבקים פוליטיים.

הופמן סיים את חייו עצוב ומיואש. הוא נפרד מאשתו השלישית, שקע בדיכאון ובאפריל 1989 בלע 150 כדורי שינה ומת. התאבדותו, בגיל 52, סימנה לרבים את מותו של הדור, שרצה לשנות את העולם, ולא הצליח.