לו הכלבים יכלו לדבר

יש אנשים שעבורם בית משותף הוא "שלום-שלום" בדרך לפח הזבל, עבור אחרים זהו הקשיש הנחמד והטרחן משהו מוועד הבית, ובעולם הפנטזיה של התסריטאות הישראלית זוהי אורגיה אחת גדולה. מוני מושונוב, רמי הויברגר, צחי גראד ואורלי זילברשץ-בנאי, ביצירה טלוויזונית משותפת של ניר ברגמן (האיש שהביא לנו את "כנפיים שבורות" ו"בטיפול") ושירלי מושיוף, אמורים להיות מעין מתכון מנצח של חמין: רק שים את כל המרכיבים הנכונים בסיר והמתן מספיק זמן עד שיעלה ריח נעים מהמטבח. אז זהו, שלא.

קשה לדעת מה בדיוק לא עובד שם. אולי זה שהחיים הם לא כאלה דרמטיים באמת כמו הסיפורים העצובים על אהבות, שקרים ובגידות שמסופרים ב"להוציא את הכלב" (להוציא את הכלב ולהיכנס לשכנה). בכל מקרה, אולי אלה הציפיות המוקדמות ואולי זהו רק הפרק הראשון שמתקשה לספק את הסחורה.