רשע וטוב לו

לקולנוע האמריקני מסורת ארוכת שנים של נבלים שרמנטיים. אחת לכמה שנים, שחקן מגלם דמות של פושע, רוצח או נבל שנחקקת בזיכרון הקהל והופכת לעתים לפופולרית לא פחות מאשר הגיבור. לתפקידים מסוג זה יש אימפקט גדול במיוחד כאשר קיימת בחברה תחושה שהמערכת מושחתת ושהדג מסריח מהראש. התפיסה העומדת מאחורי סרטים מן הסוג הזה היא שאמנם הפושע עושה מעשים לא מוסריים, אך השלטון ונציגי החוק הרבה יותר מושחתים ממנו, ולכן, מתוך שנאה למוסד החוק המושחת ומתוך הרצון לשחרר את התסכול ממערכות חברתיות שלעתים מדכאות את הפוטנציאל שלנו, אנחנו אוהבים להזדהות עם הדמות שמצליחה לחמוק משומרי החוק והסדר להצליח בדרך שלה.

ועם זאת, גם ללא צורך בממשלה מושחתת או לא אהובה, קהל הצופים מבקש מדי פעם להזדהות עם זה שגונב, רוצח או מבצע מעשי פשע אחרים. קיימת בנו משיכה טבעית לצדדים אפלים באישיותנו. "הסנדק", "בוני וקלייד", "פני צלקת" וסרטי מאפיה גדולים לאורך ההיסטוריה היו תמיד במה מרכזית ליצירת ההזדהות עם הפושעים.

בשבועיים הבאים עולים לאקרנים בארץ שני סרטים שבהם אנו לומדים לאהוב את הרעים. שניהם בכיכובו של ראסל קרואו. "גנגסטר אמריקני" הוא סרט מאפיה המבוסס על מקרה אמיתי שבו קרואו מגלם בלש משטרה שמנסה ללכוד ראש מאפיה עולה בגילומו של דנזל וושינגטון. הסרט מראה כי בעולמנו כל אחד מושחת בדרך שלו, אבל הסטיות "הקטנות" האלה לא הופכות אותנו בהכרח לאנשים רעים. הסרט השני, "3:10 ליומה", הוא מערבון אקשן מותח במיוחד המציג קרב של שעתיים בין קרואו, הפעם בתפקיד ה"רע", לבין קריסטיאן בייל, חוואי הגון ובעל משפחה. שני הסרטים ככל הנראה יזכו למועמדויות רבות לאוסקר בעוד כחודשיים, ולכן מעניין לראות אותם גב אל גב.

השליחות הקטלנית של שוורצנגר

"כשיוצא לך לשחק את האיש הרע כמו שעשיתי ב'3:10 ליומה'", אומר קרואו, "ככל שהמוסריות של הסרט מורכבת יותר, התפקיד שלך הופך לעסיסי יותר וזה מספק לך המון הנאה כשחקן". קרואו מצביע על כך שאמנם הקהל נהנה ואוהב את האיש הרע בסרטים, אבל ייתכן שזה קורה, בין היתר, בזכות זה שהשחקן שמגלם אותו מאוד נהנה לעשות זאת. "זאת הסיבה שהבנתי לחלוטין את דנזל וושינגטון שקרא את התסריט של 'גנגסטר אמריקני' ורצה לגלם את הפושע פרנק לוקאס", ממשיך קרואו.

וושינגטון רדף מספר שנים אחרי תפקיד הגנגסטר הידוע לשמצה ועקב אחר פיתוח התסריט. פרנק לוקאס, היה מאפיונר שחור שפעל בשנות ה-70 והפך לסוחר ההרואין המרכזי בניו-יורק, כשהמציא שיטה יצירתית מאוד להבריח את הסם לארה"ב - בתוך ארונות עם גוויות של חיילים אמריקנים שנהרגו בוייטנאם. כמובן, אפשר לקרוא בשיטה הזאת רוח חתרנית. אמירה חוצפנית שרומזת על כך שהחיילים מתים סתם, בוייטנאם כמו בעיראק. וושינגטון חשק בכל מאודו לגלם את תפקיד הנבל הזה.

"ב-1995 אני ודנזל עשינו ביחד סרט בשם 'פקודת חיסול'", אומר קרואו. "שיחקתי רוצח סדרתי, והוא גילם את השוטר שרודף אחריי. באיזשהו שלב בהפסקה בין הצילומים דנזל נכנס לטריילר שלי, ואחרי חצי שעה של שיחה סתמית אמר לי משהו שממש נחקק לי בזיכרון: 'בן אדם, איך הייתי רוצה לשחק את התפקיד שלך!'. כי אני כל-כך נהניתי מהתפקיד שלי - לא היה דבר שלא יכולתי לעשות. יכולתי להתפרע ולקחת את הדמות שלי לאן שרציתי. לכן, כשקראתי את התסריט של 'גנגסטר אמריקני' החלטתי לקחת את התפקיד של השוטר משתי סיבות. הראשונה היא שרציתי לעבוד שוב עם הבמאי רידלי סקוט, כי לא יצא לנו לעבוד ביחד מאז 'גלדיאטור', ומאוד נהניתי לעבוד איתו. הסיבה השנייה הייתה שהרגשתי שכך אני יכול להחזיר את הטובה לדנזל, אחרי 12 שנה. הפעם אני אשחק את השוטר והוא את האיש הרע".

בבסיס, אפשר לזהות שני סוגים של תפקידי נבל. הסוג הראשון הוא של הנבלים שהם רעים באמת ומקסימים אותנו מתוך הרוע שלהם. אפשר לקרוא להם דמויות שאנחנו אוהבים לשנוא. הם כה מושחתים, אכזריים וגרוטסקיים, שהם שובים אותנו בקסמם. הדוגמאות הבולטות הן אנתוני הופקינס ב"שתיקת הכבשים", אל פצ'ינו ב"פני צלקת" וב"הסנדק", מרלון ברנדו ב"אפוקליפסה עכשיו" ואולי אף ג'ק ניקולסון ב"באטמן". תפקידים כאלה בנו לעתים לשחקנים את הקריירות שלהם. "באטמן" היווה קאמבק לניקולסון, ו"שתיקת הכבשים" הקפיץ את הקריירה של הופקינס לרמות גבוהות.

בהקשר זה, בלתי נשכח תפקידו של ארנולד שוורצנגר ב"שליחות קטלנית". שוורצנגר, בזמנו שחקן לא בולט, קיבל את תפקיד הנבל ובסופו של דבר גנב את ההצגה והפך לכוכב הסרט (מישהו זוכר מי גילם את הגיבור?). בסרט ההמשך שוורצנגר כבר גילם את הגיבור הטוב.

אורסון וולס נציג הרשע

ייתכן שתפקיד הנבל הפולחני ביותר בתולדות הקולנוע הוא זה שגילם אורסון וולס בסרט "האדם השלישי" מ-1949. וולס גילם את הרי ליים, פושע שבמהלך מלחמת העולם השנייה מכר פניצילין מדולל לבתי החולים וגרם למותם של מאות ילדים ומבוגרים. ליים מדבר בעד פועלו ובעד המלחמות במונולוג בלתי נשכח המוגש בשרמנטיות שקשה לעמוד בפניה: "באיטליה, במשך 30 שנה של שלטון הבורג'יאס, היו מלחמה, טרור, רצח, שפיכת דמים. אבל הם גם העניקו לעולם את מיכלאנג'לו, ליאונרדו דה וינצ'י והרנסנס. בשוויץ, לעומת זאת, הייתה אחווה. היו להם 500 שנה של דמוקרטיה ושלום, ומה יצא מזה? - שעון קוקייה".

אורסון וולס רכש לעצמו שם בעולם הקולנוע כשחקן כשגילם וסימל את האיש הרע בסרטים. דמויותיו הפכו לנציגות השחיתות והרשע. דוגמה למעמדו ניתן לראות כאשר בסוף שנות ה-70 ג'ורג' לוקאס פנה לוולס כדי שיבצע את קולו של דארת' וויידר ב"מלחמת הכוכבים". וולס סירב.

הסוג השני של הנבלים, הם אלה שמוצגים בסרטים כדמויות מורכבות יותר והקהל לומד לחבב אותם ולראות את הצד האנושי שבהם למרות מעשיהם. לסוג הזה משתייכת דמותו של רוגטר האוור ביצירת המופת "בלייד ראנר", ואפילו הדמות של דארת' וויידר לאורך כל סדרת "מלחמת הכוכבים". טרגדיה קשה עומדת מאחורי דמות הרע והיא גורמת לנו לרחם עליו ולהבין אותו. לקבוצה הזאת משתייך בן וייד, הדמות שמגלם קרואו ב"3:10 ליומה". וייד רוצח אנשים ללא חשבון, הוא אכזר וחסר רחמים, אבל אנחנו, משום מה, אוהבים אותו ומסוגלים לראות מעבר למעשיו. על-פי קרואו, החיבה אליו באה מכך שאנו מבינים שהוא אדם עם חלומות, שלמעשה מנסה לשרוד.

"וייד מצטיין ביכולתו לשרוד בכל מצב שהוא נקלע אליו", מסביר קרואו. "זאת אומרת, ברגע שהאנשים מסביבו הופכים למסוכנים לפי הבנתו, הוא פשוט נפטר מהם וממשיך הלאה. הוא מגיב למה שקורה סביבו במטרה לשרוד. במובן הזה הוא כמו חיה". הצורך לשרוד בעולם אכזר הוא מה שהרבה פעמים הופך את הנבלים הגדולים של הקולנוע לדמויות רומנטיות ולמושא להערצה. נכון, הם רוצחים וגונבים, אבל הם לא נכנעים ונלחמים, בדרך שלהם, עד הסוף המר.