עיתונות מגויסת

ב-1933 נחקקה פקודת העיתונות המנדטורית, בעקבות ממצאי ועדה מלכותית שחקרה את פרעות תרפ"ט, ומצאה כי לעיתונים הערביים בארץ ישראל היה חלק בהסתת האוכלוסיה לפרוע ביהודים. שלטון המנדט ביקש אמצעי רשמי באמצעותו יוכל לשלוט על הפרסומים בא"י, וכך הפך הנציב העליון למוסמך האחראי על רישוי העיתונים, סמכויות שעברו בהמשך לשר הפנים.

74 שנים נדרשו למדינה כדי להחליף את הפקודה המנדטורית בחקיקה ישראלית מודרנית יותר. ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה שלשום פה-אחד את תמיכת הממשלה בהצעת חוק העיתונות 2007, המחליפה את פקודת העיתונות המנדטורית ותקנות 94-96 לתקנות ההגנה (שעת חירום), שהסמיכו "מנהלי מחוזות" לסגור עיתון היוצא לאור.

במשך השנים אמנם ניצל שר הפנים את סמכותו פעמים ספורות בלבד (בפעם המפורסמת ביותר ביטל השופט שמעון אגרנט בבג"ץ קול העם את החלטת שר הפנים לסגור עיתון ישראלי קומוניסטי וערבי), אולם עצם קיום הסמכות בחקיקה בעידן חוקי היסוד הטריד רבים. הטריגר לביטול הפקודה הוא התחייבות שנתנה המדינה בבג"ץ ב-2004, בדיון בעתירת האגודה לזכויות האזרח, שטענה שלפקודת העיתונות אין אח ורע במדינות העולם הדמוקרטי, וכי ברוב הארצות הדמוקרטיות אין צורך ברישיון להוצאת עיתון.

איטיות של צב

ההצעה הנוכחית, כמו קודמתה מ-2004, מבוססת על המלצות ועדת צדוק "לבדיקת ההסדרים החוקיים בענייני העיתונות בישראל". החידוש המרכזי בהצעה קובע את חובת המו"ל לפרסם בעיתון את נתוני האחזקות ושמות בעלי העניין (5% ומעלה של שליטה) ובעלי השליטה בתאגיד שמוציא לאור את העיתון. כן יפורסמו שמות הדירקטורים, המספר הממוצע של עותקי הגיליון שהודפסו בחצי השנה שקדמה לפרסום, שם העורך, מספר הזהות שלו ומיקום המערכת. מטרת השקיפות, נאמר בדברי ההסבר, היא לצמצם ככל שניתן ניגוד עניינים בין הצרכים או הנורמות של העבודה העיתונאית לבין האינטרסים הכלכליים של בעלי השליטה, העיתון או העיתונאים בו.

בהצעה גם מבוטל הצורך בקבלת רישיון משר הפנים להוצאת עיתון, וכל זאת מבלי שנפגעו המגבלות הקיימות בהוראות עונשיות שונות. הסמכות לאסור או להגביל הוצאה לאור של עיתון תהיה מסורה לבית המשפט וזאת במקרים של סכנה לביטחון המדינה וביטחון הציבור. סעיף זה התקבל בניגוד לעמדת מועצת העיתונות ולהמלצות ועדת צדוק, לבטל לחלוטין את הסמכות לסגור עיתון ולא להעניקה אף לבית המשפט. "עצם הרעיון של סגירת עיתון במדינה דמוקרטית הוא הליך בעייתי", סבורים במועצת העיתונות.

כן בוטלו הדרישות שהעורך יהיה בעל השכלה (תעודת בגרות) ולפחות בן 25. "המציאות הוכיחה כי אנשים ואנשים חסרי השכלה פורמלית מילאו תפקידים עיתונאיים באופן מרשים", נאמר בדברי ההסבר. עם זאת, לגבי הדרישה להיעדר עבר פלילי מוצע לקבוע שבית משפט יהיה רשאי לקבוע מיוזמתו, או לבקשת היועמ"ש, כי אדם שהורשע בפלילים יהיה מנוע מלשמש כעורך עיתון מפאת מהות, חומרת או נסיבות ביצוע העבירה.

אותה סמכות תהא ביחס לבעל שליטה בתאגיד המוציא לאור עיתון בעל תפוצה. בית המשפט גם מוסמך יהיה לקבוע כי השליטה בתאגיד תועבר לידי נאמן, כנראה כדי למנוע מצב שבעל השליטה ימשיך לשלוט בה מאחורי הקלעים.

בשורה נוספת לציבור היא שכל מו"ל נדרש למנות אומבודסמן, שתפקידו לברר את תלונות הציבור בנוגע לפרסומי העיתון ופעילותו העיתונאית. על המו"ל לפרסם את שמו של הממונה ודרכי הפנייה אליו, ומחובת המו"ל לפרסם לפחות פעם בשנה את פעילות האומבודסמן.

"זה מעט מדי ומאוחר מדי", אומר ד"ר הלל סומר, מרצה בכיר למשפט חוקתי ודיני תקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה. "הצעת החוק שאושרה בוועדת השרים מתקדמת באיטיות של צב". למעשה, אומר סומר, מדובר ביישום של המלצות הוועדה בראשות חיים צדוק משנת 1997, ובאישור ממשלתי לתזכיר שפרסם משרד המשפטים כבר ב-2004. "באותה שנה התחייב משרד המשפטים בבג"ץ כי למעשה יחדל לעשות שימוש בפקודת העתונות המנדטורית, שתוחלף בחוק מודרני".

אז החוק אמור להיות מודרני, אבל סומר מציין כי הוא "מתעלם לחלוטין מהמדיה החדשה - ומהמצב שבו יש אתרי אינטרנט בעלי מספר קוראים וחשיבות תקשורתית העולה על זו של עיתונים בינוניים".

החידוש המרכזי בחוק, לפי סומר, הוא ביטול הצורך בקבלת רישיון להוציא עיתון. "בפסק הדין המפורסם בעניין 'קול העם' ב-53' רוקן בג"ץ מתוכן את סמכותו של שר הפנים לסגור עיתונים, אולם החובה לקבל רישיון נשארה בתוקף, ותתבטל רק עתה". לדבריו, החוק החדש אף מבטל את סמכות שר הפנים לסגור עיתון בצו מינהלי. "החוק יוצר אבחנה בין עיתונים קטנים לעיתונים 'רבי תפוצה', ובעיתונים רבי תפוצה מאפשר למנוע ממי שהורשע בעבירות פליליות משמעותיות להיות מו"ל או עורך".

החוק מחייב את בעליהם של עיתונים רבי תפוצה לגלות ברבים את האינטרסים המהותיים שלהם בחברות מסחריות, מציין סומר, "אולם יש לצפות כי בעלי העיתונים יפעילו לובי נמרץ בכנסת לריכוך דרישות הגילוי בהמשך תהליך החקיקה".

מי שמייצג את אותם בעלי עיתונים, עו"ד מיבי מוזר (מוזס ושוקן), רואה את הדברים מנקודת מבט אחרת לגמרי, כמובן. "במדינה שאין בה חוק מפורש המבטיח את חופש הביטוי, טורחת הממשלה להציע חוק עיתונות מיותר, שנועד להגביל את חופש הביטוי, ולהתעלם מעקרונות יסוד של הדמוקרטיה".

למוזר ביקורת חריפה על הצעת החוק החדשה. "הצעת חוק העיתונות מיותרת, גרועה יותר, אנטי דמוקרטית יותר ומחמירה יותר מפקודת העיתונות המנדטורית". הסיבה לכך פשוטה. "הסמכויות של הממשלה לפגוע בחופש הביטוי", הוא מסביר, "רוסנו במשך עשרות שנות פסיקה, שבאה לחזק את עליונות העיקרון של חופש הביטוי. עכשיו באה הממשלה ומציעה חוק המתעלם מההגבלות שקבעה הפסיקה, כאילו לא היו".

כל שופט צנזור

אפילו ההסכם בין הצנזורה הצבאית ובין העיתונות, מוסיף מוזר, מכיר בכך שרק כשיש סכנה מיידית לביטחון אפשר להגביל את חופש הביטוי, ואילו הצעת חוק העיתונות קובעת שדי בכך שפרסום עלול לפגוע בביטחון כדי למנוע הפצת עיתון או אפילו לאסור הוצאתו לאור של עיתון".

בעיה נוספת, לדבריו, היא ש"הצעת החוק עושה כל שופט מחוזי לצנזור בענייני ביטחון המדינה וביטחון הציבור, והוא רשאי לסטות מדיני הראיות הנוהגות במדינה דמוקרטית ולאסור הפצת עיתון על סמך ראיות שיימסרו לו בחדרי חדרים ובמעמד צד אחד, מבלי לגלותן לצד השני ומבלי לאפשר לצד הנפגע להתמודד עם הראיות הללו".

בעלי האינטרסים שמוזר מייצג עוד צפויים להפעיל לובי חזק כדי לשנות לפחות חלק מהגזירות במהלך הדיונים בכנסת בהצעת החוק, שהועבר כעת למליאה לקריאה ראשונה.