אורלי דנקנר: "מחלות הנפש לא זרות לסביבה שאני חיה בה. לכולם יש איזה אח או הורה שסובלים מדיכאון, בת דודה עם אנורקסיה או חבר הלום קרב"

בזמן ששני שומרים, גלאי מתכות ומערכת טלפונים פנימית מוודאים את זהותי, אני משקיפה מבעד לשער אל הצד השני של הגדר. מדשאות רעננות, ערוגות פרחים צבעוניות, פינות ישיבה מעץ, מבנים נמוכים צבועים כתום חמרה חמים. איזה רוגע. כמה צעדים אחר כך מקדמים את פניי שניים מדיירי המקום בלבביות מלווה תימהון:

"בוקר טוב, בוקר, בוקר, שלום לך, שלום לך, בוקר, בוקר, בוקר טוב". "בוקר טוב", אני משיבה ופוסעת על שביל מצוחצח לכיוון המבנה החד קומתי של ההנהלה. "בוקר טוב, בוקר טוב, בוקר טוב, טוב, טוב" הם ממשיכים לברך אותי והולכים לצדי.

"יש לכם תיכף קבוצה", נשמע לפתע קול נשי רך, אבל סמכותי, מכיוון הקפיטריה. אחת מנשות הצוות מתקדמת אלינו בצעדים מהירים, "תיכנסו, שלא תאחרו". שני המלווים שלי פונים מהשביל. האחות מחייכת אליי במבט כמעט מתנצל, והם פוסעים קדימה לעבר הבניין, מבטם עדיין לאחור, לא מפסיקים: "בוקר טוב גברת, בוקר טוב לך, בוקר טוב...".

המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב השרון. הכול חוץ מאתר נופש. כאן אני פוגשת את אורלי דנקנר, יו"רית ידיד בלב ובנפש, עמותת הידידים של בית החולים.

"עדי", היא קוראת בהתפעלות נרגשת כשאנחנו נכנסות לחדר הביקורים במחלקה א', השיקומית הפתוחה, "איזה יופי כאן, עוד לא ראיתי את זה, מתי סיימתם?". עדי, דוקטור עדיאל דורון, מנהל המחלקה - "יד ימיני כאן" תאמר לי דנקנר אחר כך במהלך השיחה - מחייך. חדר הביקורים החדש שהוקם במחלקתו באמצעות תרומה שקיבלה המחלקה הוא המקום בו תתנהל שיחתנו הראשונה. כריות הודיות, כורסאות קש בהירות וילונות צבעוניים שקופים, מדפי ספרים, עציצים.

"אנשים מאושפזים כאן לתקופות ארוכות", אומרת דנקנר תוך כדי שאנו מתיישבות. "יש אפילו חלק קטן שלא יצאו מכאן לעולם, הייעוד של העמותה שלנו היא להפוך את המקום הזה לבית".

"אנחנו נעולות כאן, או שהדלת נשארת פתוחה?" היא שואלת בשיא הטבעיות כשהרופא עוזב את החדר. "יודעים שאנחנו כאן? למי לפנות אם חולה יפריע ונזדקק לעזרה כדי להוציא אותו?".

שגרה.

אורלי דנקנר היא אישה יפה. אמיתית. צנועה. עד עכשיו מאוד הקפידה שלא להגיע לקדמת הבמה. ההחלטה על קיום הראיון הזה הייתה לא קלה עבורה. "נוחי כל הזמן בכותרות, ממילא כותבים עלינו כל הזמן. אני עושה את מה שאני עושה, למה צריך לכתוב עלי", אמרה לי באחת משיחות הטלפון שלנו. התשובה ברורה גם לה, השם שלה ימשוך תשומת לב לנושא שקרוב ללבה. ולכן, בסוף היא נעתרת בהדגשה שהיא לא הנושא, אלא חולי הנפש ופעילות העמותה.

איך הגעת לכאן?

"האמת? אפילו לא עלה על קצה דעתי לחשוב שזה מה שאני הולכת לעשות. העמותה הוקמה ב-2002. הייתי בדיוק בסוף תהליך מכירת העסק שלי, זיכיון על מותג אופנה שווייצרי, ועדיין לא החלטתי מה הלאה.

אני מאוד אוהבת ללמוד, וידעתי שאם לא אמצא משהו שיעניין אותי באמת לעסוק בו, אחזור ללימודים. מעולם לא נגעתי בתחום הזה של מחלות נפש. אין לי בן משפחה או חבר שהתמודד עם זה. היוזמה להקים את העמותה הייתה של פרופ' אבי בלייך, מנהל בית החולים, שהגיע אליי דרך חברים. היו לי הרבה שיחות איתו עד שהחלטתי. זה היה תהליך של חצי שנה".

למה? ממה חששת?

"לא היה לי שום קושי נפשי עם הנושא של מחלות נפש. מה שהרתיע אותי הייתה המחשבה שמהות התפקיד היא לגייס כספים, ואישית זה דבר שמאוד רחוק ממני".

ולמה התרצית בסוף?

"כי ככל שדיברנו יותר, הנושא ממש חדר אליי. הבנתי שאף אחד לא רוצה לטפל בזה, אנשים נרתעים. לכולם קל לתרום למכון לב חדש, כי אולי הם יגיעו לשם, או לילדים או למלחמה בסרטן. אני אדם שאוהב אתגרים, וראיתי כאן צורך אמיתי ואפשרות להקים משהו מהתחלה".

הוא פנה לעוד אנשים?

"לא. רק אליי".

למה?

"סימן אותי כנראה. לא יודעת למה ואיך הטיימינג התאים. חשבתי על זה הרבה".

איך קיבלו את העיסוק החדש בבית?

"בשביל נוחי, לעזור לקהילה זאת דרך חיים. התמיכה שלו היא ענקית בכל בקשה, כסף, עזרה, פתיחת דלתות, קשרים. אנחנו מארחים בבית אירועים שקשורים לעמותה. את הילדים לא לקחתי הנה כל כך מהר, אבל היום הם חלק מזה. אני מרגישה שהם גאים בי על מה שאנחנו עושים כאן".

מה אמרו בסביבה הסטרילית שבתוכה את חיה?

"את תתפלאי, אבל הסטריליזציה שם היא לא אמיתית".

לא מתפלאת.

"בדיוק. הסטריליות היא רק למראית עין. בפגישות שלי עם אנשים מסתבר שלכולם יש איזה אח או הורה, שסובלים מדיכאון, בת דודה עם אנורקסיה או חבר קרוב הלום קרב. החברה מתמודדת עם הדברים האלה כל הזמן, והפתיע אותי לגלות כמה אנשים רק מחכים להזדמנות להוציא את זה ולספר. אני יודעת שבלי קשר לנושא, יש בי משהו, אני עוד לא בטוחה מה הוא, שמאפשר לאנשים להיפתח לידי, לשתף אותי, אבל העובדה שאני קרובה לנושא רגיש עבורם, נותנת להם לגיטימציה לדבר איתי על זה.

"את יודעת, אחרי שהתחלתי לעבוד כאן הרגשתי צורך ללמוד את הנושא כדי להבין אותו יותר לעומק, נרשמתי לקורס באוניברסיטת תל אביב שנקרא "הפסיכולוגיה של הנורמלי בראי הלא נורמלי". מעביר אותו ד"ר שלמה מנדלוביץ', ובאחת ההרצאות הוא אמר: 'חולה סכיזופרניה יכול להיות גם מנהל הבנק שלכם בלי שתדעו. הוא יכול להתאשפז לתקופה ולחזור לחיים, ואתם תחשבו שהוא היה בחופשת סקי'. בעקבות הדברים שלו קמה אחת הסטודנטיות בקורס ואמרה: 'אני רוצה לשתף אתכם במשהו אישי, אימא שלי חולת סכיזופרניה והיא מרצה כאן באוניברסיטה'".

דנקנר הביאה איתה לקורס ארבע חברות קרובות שלה, אבל גם אלו שלא הצטרפו התקרבו לתחום בזכותה. אחת מהן מספרת: "התפקיד הזה הוא פשוט היא. היא עושה את הכול תמיד בשקט ובצנעה. היא לא תיקח איזו עמותה יוקרתית שכולם מדברים עליה ושהכול בנוי בה על מיליה ופרסום. מתאים לה ללכת דווקא למחוזות שבהם אין הרבה עזרה. היא רתמה את כולנו לעניין והעלתה את המודעות לנושא, ואנחנו מרחיבים ויוצרים עוד מעגלים".

משתלבת ברקמת המקום

חצי יום עם דנקנר בבית החולים, עם החולים והצוות בין המתקנים, לא מותירים ספק לגבי סוד הצלחתה. היא קרובה, זמינה, נעימה, ועם זאת מאוד חדה וממוקדת מטרה. היא משרה פתיחות שקטה ובלי הסתחבקות קולנית רותמת את כולם סביבה לעשייה, חלק מרקמת היומיום של המקום.

איך אתם מגשימים את הייעוד שלכם, להפוך את המקום לבית, מה זה אומר?

"הצוות הרפואי מטפל בכל מה שבפנים, הם עושים את כל העבודה. אנחנו רוצים לעזור בכל מה שבחוץ. אני רוצה לעשות כמה שיותר, כדי שאיכות החיים היומיומית של החולים תשתפר. חסרים פה הרבה דברים שעבור כולנו הם כל כך בסיסיים. רק לא מזמן חיברנו את כל הבית חולים ל-yes, עד עכשיו כל מה שהם יכלו לראות זה רק ערוץ 1".

אבל זה לא נעצר רק בשיפור התנאים הפיסיים.

"לא, לא. ממש לא. אני רוצה לעשות כל מה שאפשר כדי לעזור להם להבין שהעולם הוא לא רק שחור או אפור. שיש גם אור, שיש להם חיים. לא מזמן הוצאתי קבוצה של חולים להצגה 'עקר בית' בקאמרי. החולים כאן לא מקבלים שום דבר כמובן מאליו. היית צריכה לראות איזו שמחה זאת בשבילם לצאת לתיאטרון, רק להתלבש. ללבוש בגדים רגילים. היה רגע אחד שאני לא אשכח, נסענו עם קבוצת חולים לתיאטרון הרצליה וגדליה בסר ישב איתם לשיחה לפני ההצגה. אחד החולים שאל אותו אם צריך לשים לידם דגל בזמן ההצגה כדי שכולם ידעו מאיפה הם".

הוא רצה להגן על הסביבה מפניהם?

"כן, מדהים הרגישות הזאת. הפחד שלא יקלקלו. שאם יפריעו, שידעו שזה בגלל שהם קבוצה מיוחדת. הסבל, בדיכאון למשל, הוא נוראי. אני רוצה לעשות דברים שיהיו נקודות אור, שנותנות סיבה לרצות להיות בחוץ. שידעו שיש ימים קשים, אבל יכולים להיות גם ימים טובים. אני מרגישה שאני ממש סורגת אותם חזרה לחיים. הבאתי לפה סדנה של זמרי אופרה, ולא מזמן אוהד נהרין העביר כאן סדנה לשפת הגא גא, שפת תנועה מיוחדת שהוא פיתח".

"חשבתי שאולי היא יכולה לעזור לחולים שלנו. אחת הבעיות שלהם היא שהתרופות שהם מקבלים גורמות להם להיות כבדים ואיטיים בתנועה, ולכן חשבתי שהפעילות הזו תאפשר להם להשתחרר".

הטיפול התרופתי שנוי במחלוקת.

"זה נכון שהייתה התפתחות אדירה בנושא של התרופות הפסיכיאטריות, אבל עדיין יש להן תופעות לוואי לא קלות, מה שגורם לחלק מהאנשים שמשתחררים להפסיק להשתמש בהן. לכן, חלק חשוב בתהליך ההכנה שלהם לחיים שבחוץ הוא ההטמעה של חשיבות המשך הטיפול התרופתי.

"הסטודיו לאמנות שאנחנו בונים עכשיו יעזור גם הוא בהתמודדות עם תופעות הלוואי. התרופות משפיעות לפעמים על יכולת הדיבור שלהם, היצירה תאפשר להם לבטא את עצמם וליצור תקשורת לא מילולית. זה יהיה מקום שלהם, שבו ירגישו שווים. שהם יוצרים משהו שנשאר, שיש לו המשכיות. הצורך ליצור משהו ייחודי הוא צורך אנושי מאוד יסודי, וכאן הוא לפעמים נמחק".

צעקות קורעות לב שמגיעות מבחוץ הן תזכורת למקום שבו אנו נמצאות. דנקנר עוצרת את שטף דיבורה. "מישהו סובל. כל כך הרבה סבל יש פה", היא אומרת בשקט.

המקום הזה הפוך לגמרי מהעולם האחר שלך, עם כל האירועים והביקורים וההתחככות בשועי עולם. שם יש כל כך הרבה מסכות ופה את בג'ינס משופשף בקצוות, בלי שמץ איפור, הנגיעה בחיים כאן כל כך חשופה, אמיתית, חזקה.

"המקום הזה שומר עליי", היא אומרת בכנות ישירה. "אני יודעת את זה בוודאות. הוא משאיר אותי אני. מי שהייתי לפני שהחיים שלנו השתנו. מי שאני רוצה להיות תמיד".

השיחה שלנו מתארכת ונוגעת בהרבה נושאים. הטלפון מסמן בשקט הרבה פעמים על העולם העמוס שמחכה לה בחוץ. היא לא עונה. חוץ מבמקרה אחד. sms שבכל זאת גורם לה להחזיר צלצול. "זה נוחי, מווגאס", היא מתנצלת, "בדרך כלל הוא לא שולח לי הודעות באמצע היום, אבל עכשיו הוא קצת דואג לי בגלל הראיון, אז שאל בהודעה איך היה. אני רוצה לענות לו".

ביציאה ממחלקה א' לסיור בבית החולים, מחייך אלינו חולה שבוהה מחלון המסדרון החוצה. דנקנר מציעה לו לצאת לשמש. "לא, לא, לא", הוא עונה לה וגם מוסיף משהו לגמרי לא ברור וכנראה גם לא ממש שייך. שלוש דקות אחרי הוא קורא אחרינו: "כן, כן. שמש. הייתי בשמש. שמש". "הצתה מאוחרת", היא מחייכת, מורגלת. "גם כן חלק מהעניין".

את מרגישה כאן לגמרי בבית.

"כן. שום דבר פה אף פעם לא הפחיד אותי. יש לי חברות שלא רוצות להגיע הנה, אבל לי אין שום רתיעה. אני מדברת איתם, נכנסת לשיגעון ולטירוף שלהם".

פתאום היא נזכרת במשהו ומתחילה לצחוק. "את השיעור שלי קיבלתי ישר בהתחלה. כשהייתי בסך הכול שבוע ראש העמותה ישבתי עם מישהו מהצוות בחוץ על איזו מדרכה ודיברנו על אירוע שעמדנו לעשות. אחד החולים שעבר ליד שמע אותנו, עצר והתחיל לספר לי במלוא הרצינות שאריק אינשטיין בן דוד שלו, ושהוא יכול בלי בעיה לסדר שיבוא להופיע. אני התלהבתי, ועוד שאלתי את עצמי איך זה יעבור, הרי הוא לא מופיע אף פעם. כשהגעתי למשרד וסיפרתי את זה כולם התפוצצו מצחוק ושאלו אותי: 'תגידי את בסדר? איזה בן דוד שלו'".

הכול פה כל כך יפה, אפילו ציוץ ציפורים נשמע כמו בהזמנה, הפסטורליה הזאת כמעט מטעה.

"כן אה? כמעט כמו אתר נופש. אבל לא כל החולים יכולים לצאת לכאן וליהנות מהיופי הזה. זה בדיוק הפרויקט הבא שאנחנו עושים. כשהסתובבתי במחלקות וראיתי את החצרות במחלקות הסגורות נדהמתי מההבדל. הכול תחום, סגור, מדכא, החלטתי שגם לחולים שלא יכולים לצאת הנה מגיע לחיות בסביבה יותר נעימה. אנחנו ממש הופכים את החצרות האלה לפארק ירוק. מתקני ספורט, פינות ישיבה, ריפודי גומי.

"אנשי הצוות כאן נהדרים. נרתמים לכל הפרויקטים שלנו בכזאת מסירות. היו לי הרבה שיחות איתם על הפרויקט הזה. חלק מהם חושבים שזה לא יישאר הרבה זמן, כי החולים יהרסו את זה. אבל אני לא מסכימה. אני חושבת שאם נותנים לחולים דברים גמורים, אסתטיים, הם יודעים להעריך אותם ולשמור עליהם".

"זה היה הפרויקט הראשון שלי", היא אומרת כשאנחנו נעצרות מתחת לפרגולת עץ, שצמודה לבניין חדש. "הבניין הזה היה מיועד להריסה. במקום זה הפכנו אותו לאולם הרצאות והופעות, יש כאן סרטים ומופעים גם למשפחות".

כשהיא אומרת "הפכנו אותו", צריך לקחת את זה כפשוטו. היא ממש עושה את העבודה. לא רק אוספת צ'קים ובאה לחתוך את הסרט בכניסה. היא זו שמביאה את אנשי המקצוע - קבלנים, נגרים, אדריכלים, יושבת על התוכניות ועל התקציב ונמצאת קבוע בעת הבנייה.

אוקיי, אז את משיגה את המימון ונמצאת כאן הרבה, אבל מי מנהל את הפרויקטים בפועל?

"זה פשוט לא יאומן כמה אנשים נפלאים עובדים איתי כאן בהתנדבות. את פרויקט הבנייה ניהל בחור מקסים, גיא יצחקי. הוא היה מנהל הפרויקט כשבנינו את הבית שלנו וכשביקשתי ממנו לבוא לעזור כאן הוא נענה כל כך ברצון. כל מי שאני פונה אליו, ולא רק מוסדות או גופים עשירים, אנשים רגילים, בעלי מקצוע, אף אחד לא אומר לא. כולם כל כך רוצים לעזור, כל אחד לפי יכולתו, ממש ארץ ישראל היפה. אני יודעת שזה נשמע קצת קלישאה, אבל התקשורת לא כותבת אף פעם על כל האנשים האלה.

"ב-2007 התעייפתי קצת מיזמות בנייה והחלטתי להגשים חלומות. עברנו מחלקה מחלקה, נפגשנו עם מנהלי המחלקות ושאלתי מה החלום שלהם, מה הם הכי היו רוצים שיהיה להם. אחד ביקש שולחנות פינג פונג, שני ביקש חוג טאי צ'י, לאחת המחלקות קנינו מכונת קריוקי".

בדרך לחממה הטיפולית מתקרבת אלינו עוד חולה. "זה לא בסדר מה שעשו, ממש לא בסדר", היא מתרעמת. דנקנר ניגשת אליה ושואלת מה קרה. "הסיפור הזה עם חווה בגן עדן, זה ממש לא בסדר". "נכון את צודקת", היא עונה לה בשיא הרצינות וחוזרת אליי. "חולה קשה, סיפור עצוב יש לה, היא כבר המון זמן פה", היא נשארת שקועה עוד כמה שניות ואז היא מבחינה שהגענו. עיניה ניצתות.

"תראי את המקום הזה, מקסים לא? המרכז האקולוגי, פינת חי וחממה, הוא באמת מקום מלא נועם ומעורר תקווה. לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין איזו השפעה נהדרת יש לשהייה בו, גם עליי, נורמלית בהגדרה.

"לאירוע הפתיחה של החממה הזמנו 120 אנשים, שרובם מעולם לא היו במרכז פסיכיאטרי. אולי המגע הראשוני היה קשה בשבילם, אבל לאט לאט הם התחברו, לפחות חלק מהם. אני חושבת שגם זאת דרך לעזור למקום, להביא את הסביבה החיצונית לכאן, לקרב אותם".

למה אנשים כל כך נרתעים מלהתקרב לכאן?

"זה קשור לפחד מהשיגעון ואולי נובע קצת מבורות, לכן חשוב כל כך להגביר את המודעות. אני מרגישה שבשנים האחרונות יש שינוי גדול. הרבה אנשים מבינים שמחלות הנפש הן ככל מחלה".

חתיכת מעבר את עושה בין העולם הזה לעולם האחר שלך, אני אומרת לה כשאנחנו יוצאות.

"כן", היא עונה במין שלמות מחויכת. "אבל שני העולמות האלה שלי ושניהם נכונים לי".

למגזין "ליידי גלובס" במהדורה הדיגיטלית לחץ כאן