ז'אן דארק

אינפלציה, מהגרים וסוחר חמדן בסוסייטה ז'נרל: אירופה מודאגת, ועל המוקד נמצא נשיא הבנק האירופי המרכזי, ז'אן קלוד טרישה. האיש שטיפל במשבר השווקים עם בלקברי בחוף הים, לא מתרגש מהביקורת על מדיניות הריבית. כמה זמן הוא יחזיק מעמד? > דיוויד סטברו, סטוקהולם

הטקס כמעט קבוע. פעם בחודש מתייצב נשיא הבנק האירופי המרכזי (ECB) ז'אן קלוד טרישה מול הכתבים הכלכליים בפרנקפורט, ומודיע במבטא צרפתי כבד ועם חיוך מאופק מה יהיה גובה הריבית בגוש האירו. ביום חמישי שעבר הוא הכריז כי גם הפעם החליט הבנק שלא לשנות את הריבית, ושלח תעשיינים ובנקאים, יצואנים ויבואנים, אנשי ממשל ואנשי אקדמיה מכל רחבי היבשת לנסות ולפענח את תוכניותיו לעתיד. גם הפעם הותיר סגנונו המעורפל של הכלכלן הצרפתי הוותיק מקום רב לספקולציות ולניחושים. "ההחלטה לא לשנות את הריבית משקפת את הערכתנו שהסיכון לעליית מחירים בטווח הבינוני גובר", אמר אחרי ישיבת מועצת המנהלים של הבנק. "ייצוב האינפלציה הוא בראש סדר העדיפויות שלנו".

לאור המשבר הכלכלי בארצות הברית ותגובותיו הפעלתניות של הבנק המרכזי האמריקאי והנגיד שעומד בראשו, בן ברננקי, מעורר האיפוק של טרישה תגובות מעורבות. גוש האירו, המשק השני בגודלו בעולם, אמנם לא נקלע עדיין למשבר חמור כמו המשק האמריקאי, אך טרישה עצמו מודה כי "נתונים מראים שחוסר הוודאות לגבי הצמיחה גבוה באופן חריג". פרשנים חלוקים אמנם לגבי השאלה אם הבנק האירופי יכול לשמר את אירופה מחוץ למשבר העולמי, אך ברור שהפעילות הכלכלית משני צדי האוקיינוס האטלנטי מייצגת לא רק קרב יוקרה אישי בין ראשי שני הבנקים הגדולים בעולם, אלא גם אינטרסים סותרים והבדלים של השקפות עולם.

האירופים מגלים את אמריקה

האירו, המטבע הרשמי של כ־320 מיליון אירופים, עבר מאז השקתו תקופות טובות יותר ופחות. כמטבע חדש בכלכלה העולמית גוררים העליות והמורדות שלו תגובות קיצוניות. בימיו הטובים הוא נחשב למחליפו של הדולר בעתודות ובמסחר העולמי, ובימיו הרעים מכריזים על מותו. בתקופה האחרונה נראה כי התחזקותו לעומת הדולר היא חסרת תקדים, ודומה כי שאלת מעמדם של המטבעות החשובים האלה הופכת משאלת מיליון הדולר לשאלת ה־690,000 אירו. זהו יותר מעוד עניין כלכלי. כבר שנים רבות שאין מטבע בעולם המשדר יותר זוהר, יוקרה ומצליחנות מהדולר האמריקאי, אבל הנסיגה בערכו משפיעה על חיי היומיום של מיליונים.

התיירים היו בין הראשונים לגלות שהדולר הוא כבר לא מה שהיה. אמריקאים רבים מוותרים על ביקורים במגדל אייפל ובקולוסיאום ומגלים שהדולרים שלהם מביאים אותם רחוק יותר בפירמידות האצטקיות של מקסיקו ובחופים של תאילנד. מי שבכל זאת טס לאירופה מגלה שבעלי חנויות הפסיקו להתלהב מהשטר הירקרק. במזרח אירופה המחירים כבר לא מוצגים בדולרים, וסוחרים מבקשים בנימוס אירו או מטבעות מקומיים.

התיירים האירופים, לעומת זאת, מגלים את אמריקה. האסה הוקנסון, סטודנט מסטוקהולם, בילה לאחרונה סוף שבוע ארוך בניו יורק. "בעבר לא יכולתי להרשות לעצמי פינוקים כאלה", הוא אומר, ומספר שהטיסה השתלמה לו בזכות איי־פוד ומחשב נייד שרכש במנהטן. דובר של איגוד סוכני הנסיעות הבריטים אמר ל"טיימס" הלונדוני בנובמבר שמעולם לא היה זול יותר להגיע לארצות הברית. "עם היחלשות הדולר נוסעים אמריקאים הפכו לאטרקטיביים פחות", סיפר, "חברות התעופה חייבות למלא את המושבים, ומוזילות עוד יותר את המחירים".

אבל היצואנים האירופים הרבה פחות מרוצים. התחזקות האירו הוסיפה אמנם יוקרה ליבשת, אבל היא פגעה במקור ההכנסה שלהם. האמריקאים אולי אוהבים יינות צרפתיים ושוקולד בלגי, אבל באחרונה יותר קשה למכור להם אותם, מה שגרם ליצרנים אירופים להיקלע לקשיים. החודשים האחרונים ראו ירידה במניות של אריקסון, הפסדים ב־BMW ואיומי פיטורים באיירבוס.

הצמיחה במדינות האיחוד מאיטה, והאינפלציה עולה ועמדה בינואר על 3.2% (יעד הבנק הוא 2%). גם הפערים החברתיים והעוני לא נעלמו. על־פי דוח של הנציבות האירופית מהשנה שעברה, אחד מכל שישה אירופים חי מתחת לקו העוני, וכ־10% מאזרחי אירופה בגיל העבודה חיו במשקי בית ללא אף מפרנס. נתונים אלה חמורים במיוחד לאור העובדה שאתגרים כלכליים־חברתיים משמעותיים עדיין ניצבים בפני האיחוד. יש עדיין פערים אדירים בין מזרח למערב, יש צורך להתמודד עם תוצאות הרסניות של סכסוכים אתניים ועם בעיות הנובעות מהגירת עבודה, מקיפוח ומאפליה של מיעוטים, וחוסר שוויון בנגישות למערכות בריאות וחינוך.

"אני מר אירו"

טרישה נחשב לאסטרטג רחב אופקים, והוא ידוע בחיבתו לאמנות ולשירה. הוא רואה את תפקידו כשליחות שהיא חלק ממורשת תרבותית מפוארת. בנאום בהולנד ב־2004 הוא דיבר על ואן־גוך, הומרוס, גיתה ושייקספיר כמקורות השראה ומופת לאחדות אירופית. "אירופה מלאה בתהילת עבר וגם בחרטה, יש בה מגוון אדיר כמו גם אחדות עמוקה", אמר, "והבנק המרכזי והמוסדות הכלכליים האירופיים הם נדבך חשוב באחדות זו".

טרישה בן ה־65 מנהל את פעילות הבנק ביד רמה. הוא בן למשפחת אקדמאים מבוססת מליון. בצעירותו למד הנדסה ואפילו עבד במכרה. באותה תקופה הוא השתעשע בפעילות פוליטית בצד השמאלי של הפוליטיקה הצרפתית, אבל כל זה השתנה כשהחל ללמוד כלכלה. לאחר שסיים את לימודיו במוסדות יוקרתיים ללימודים פוליטיים בפריז, הוא החל קריירה שנמשכה לאורך שנות ה־70 וה־80 במשרד האוצר ובזרועות של הממשל הצרפתי. ב־1987 הוא הצטרף לדירקטוריון הבנק המרכזי הצרפתי, וכיהן בתפקידים מרכזיים בקרן המטבע ובבנק העולמי. שש שנים אחר כך הוא מונה לנגיד הבנק הצרפתי, תפקיד שבו החזיק במשך שתי קדנציות.

כשהתבקש טרישה להגיב, במסיבת עיתונאים במדריד ב־2006, לטענות ראש הממשלה ושר האוצר של לוקסמבורג, ז'אן קלוד יונגר, הוא ניסה לשמור על לשון דיפלומטית. יונגר, ששימש גם כנשיא המועצה האירופית וכונה "מר אירו", ביקש יותר השפעה על המדיניות המוניטארית האירופית. טרישה ענה בפשטות: "אני מר אירו, אני חותם על השטרות!" אך זה לא תמיד היה המצב. לקח זמן עד שהגיע למעמד זה, והדרך לא הייתה קלה.

בשנת 2000 עמדה הקריירה שלו בסכנה לאחר שנפתחה נגדו חקירה פלילית. כבכיר באוצר הצרפתי הוא הואשם, יחד עם שמונה אחרים, בהונאה כתוצאה מהסתבכות הבנק הצרפתי החשוב Credit Lyonnais, שהיה אז בבעלות הממשלה, בהלוואות כושלות שכמעט הובילו אותו לפשיטת רגל. הממשלה נאלצה לשלם עשרות מיליארדי דולרים כדי לחלץ את הבנק מהמשבר. טרישה, שטען כי לא היה מודע למצב וכי לא הייתה לו סיבה לפקפק בדיווחי מנהלי הבנק, זוכה במשפט ב־2003, ולאחר שנות ציפייה רבות הוא מונה להחליף את נגיד הבנק האירופי הראשון, וים דויזנברג ההולנדי.

למרות הפרשה יש לטרישה תומכים רבים בקרב העלית הכלכלית באירופה. היומון הבריטי החשוב "פייננשל טיימס" העניק לו את תואר איש השנה ב־2007 (בין המועמדים היו ולדימיר פוטין, אנגלה מרקל וניקולא סרקוזי). העיתון תיאר אותו כגיבור הנלחם במשבר כלכלי עולמי ממקום חופשתו בעיירת החוף הצרפתית סן מילו ביום קיץ מנומנם. "זה משבר השווקים הראשון", תיאר הכתב, "שנבלם באמצעות בלקברי מחוף הים". ואכן בסוף השנה שעברה, מהחוף בברטאן, הזרים טרישה עשרות מיליארדי אירו לשוק הצמא לאשראי ולנזילות. הנגיד האמריקאי ברננקי לא איחר ללכת בעקבותיו.

נגידים שונים, אינטרסים מנוגדים

ברננקי צעיר מטרישה ב־11 שנה. את ילדותו בילה בדרום קרוליינה. משפחתו הייתה אחת המשפחות היהודיות המעטות באזור. אביו היה רוקח, אמו הייתה מורה. כנער צעיר הצטיין בלימודיו, למד עברית וניגן בסקסופון. כסטודנט עבד בעבודות מזדמנות ונחשף גם למעמד העובד האמריקאי ולמקרים של קיפוח ואפליה. הקריירה האקדמית שלו עברה בין השאר בהרווארד, ב־MIT ובפרינסטון. לפני שנכנס לתפקידו כיו"ר ה"פד" שימש ברננקי כיו"ר מועצת היועצים הכלכליים של הנשיא ג'ורג' בוש וכחבר דירקטוריון של הבנק המרכזי.

שנותיו הרבות באקדמיה, ניסיונו בבית הלבן ותדמיתו הא־פוליטית עשו אותו למועמד קלאסי לתפקיד נגיד הבנק של הכלכלה הגדולה בעולם. וכך, מונה בסוף 2005 על־ידי בוש להחליף את הנגיד היוצא אלן גרינספן. בניגוד לגרינספן, שהגיע למעמד כמעט מיתי, ברננקי נחשב לטכנוקרט, לאקדמאי מבריק, לכלכלן חסר מחויבויות פוליטיות החי הרחק ככל האפשר מאור הזרקורים.

המצב הכלכלי זרק את ברננקי יחד עם טרישה ללב הזירה, ויצר ביניהם קרב יוקרה. מדי פעם הם עוקצים זה את זה בנושאים מקצועיים ובניואנסים זהירים, אך לאחרונה נוספה להבדלי הגישות ביניהם גם פרשת ההונאה הבנקאית הגדולה בהיסטוריה, בבנק סוסייטה ז'נרל. הפרשה השפיעה על הנפילות החדות בבורסות העולם לקראת סוף ינואר, והן גם השפיעו על החלטת ה"פד" להוריד את הריבית. יש טוענים כי ב"פד" כועסים על הצרפתים שידעו על הפרשה לפני האמריקאים ולא יידעו אותם בזמן. אך מעבר לתקריות הדיפלומטיות ולהבדלי האישיות ניתן להצביע בבירור על הבדלים בהשקפות העולם ובאסטרטגיות הפעולה של שני הנגידים.

עמדותיהם של ברננקי וטרישה מנוגדות בשלל נושאים, החל בתפקיד אספקת כסף בחיזוי אינפלציה ובקביעת ריבית, ועד למהות תפקידם. ברננקי, מומחה לשפל הגדול בארצות הברית ומתנגד למדיניות דיפלציונית, מאמין ביעדים כלכליים משולבים. טרישה מתמקד ביעד אחד ויחיד - יציבות מחירים ובלימת האינפלציה. "בסופו של יום, השקפותיו של ברננקי נטועות בהשקפות קיינסיאניות", אומר ל-G דין בייקר, מהמרכז למחקר כלכלה ומדיניות בוושינגטון (CEPR). "הוא מבין של'פד' יש אחריות לשמור על הכלכלה בזמנים קשים".

ההבדלים בהשקפות העולם מסתירים גם פערים גדולים באינטרסים של שני המנהיגים ושולחיהם. המגזר הפיננסי הוא המרוויח הגדול מאינפלציה נמוכה ומשער מטבע גבוה. התעשיינים והיצואנים מרוויחים מריבית נמוכה וממטבע חלש, כמו גם השכירים ובעלי ההכנסות הנמוכות שנפגעים משחיקה בשכר ומהעתקת מקומות עבודה למדינות מתפתחות. "מהמהירות שבה הוריד את הריבית נראה בבירור כי ברננקי נענה לתעשיינים ולמשקיעים בוול סטריט", אומר בייקר.

כמו עמיתו האמריקאי שנענה לצורכי סקטורים מסוימים ולצורכי ממניו, גם טרישה מקדם אג'נדה ונאבק למנוע "גל שני" של אינפלציה. גישה זו זוכה לתמיכת בנקאים ואנשי הון ביבשת. הוא לוחץ על ממשלות האיחוד שלא להיכנע לדרישות להעלות שכר, להגמיש את שוק העבודה ולהגביר את התחרותיות. הכול למען יציבות מחירים. "האסטרטגיה שלנו ברורה", אמר טרישה בשבוע שעבר, "המטרה שלנו ברורה והמדיניות המוניטארית שלנו ברורה. יש לנו רק מחט אחת במצפן".

אסטרטג-על

החלטת הבנק האירופי המרכזי משבוע שעבר שלא לשנות את הריבית לא הפתיעה את רוב הפרשנים הכלכליים, אך היא עוררה שוב את השאלה אם מדיניותו המתמשכת של הבנק משמרת את יציבות המשק האירופי, או שהיא מונעת את התפתחותו. טרישה, המכהן כנגיד הבנק מאז נובמבר 2003, רגיל כבר לביקורת. הוא מתחמק מאמירות ברורות, מסרב לדבר על שערי מטבע, ושומר על עמימות בעניין שינויים עתידיים בגובה הריבית. "אנחנו לא מתחייבים לעולם למדיניות אחת", אמר בשבוע שעבר, "אנחנו תמיד ערניים מספיק כדי לקבל החלטה שתספק יציבות מחירים". הוא סירב גם להתייחס ישירות לצעדיו של ה"פד", מכיוון שלטענתו המצב בארצות הברית שונה מזה שבאירופה. "אנחנו מאוזנים ומממנים את ההשקעות שלנו באמצעות החסכונות שלנו", אמר, "המצב בארצות הברית, כידוע, אינו כזה".

טרישה הוא בנקאי זהיר, יסודי ושמרן, שיודע להתמודד עם משברים ומתמקד בבלימת אינפלציה. הוא מסרב בתוקף לדרישות להורדת ריבית, ומאז שמונה לתפקידו ב־2003 עולה הריבית האירופית בהתמדה. הוא נלחם גם בנטיות להעלות שכר ודורש מממשלות האיחוד משמעת תקציבית; קובעי מדיניות רבים במדינות האיחוד טוענים שמדיניותו מקשה על עידוד צמיחה ותעסוקה מלאה. בזמנו נאבק, כראש הבנק הצרפתי המרכזי, בנשיא ז'אק שיראק שדרש ממנו להשתמש בכלים מוניטאריים ליצירת צמיחה ולא רק למאבק באינפלציה. לאחרונה הוא תקף יוזמה גרמנית לקביעת שכר מינימום, יוזמה שזוכה לתמיכת הקנצלרית אנגלה מרקל, והתעמת עם ניקולא סרקוזי, הנשיא הצרפתי, שהאשים אותו באחריות לשקיעה כלכלית בגלל סירובו להוריד את הריבית.

אלה שמתנגדים למדיניותו מתקשים, עם זאת, להשפיע עליה, בגלל מעמדו של הבנק, שיש לו סמכויות ותקציבים נפרדים הן ממוסדותיו האחרים של האיחוד האירופי והן מהמדינות המרכיבות אותו. עצמאותו ואי־תלותו בדרגים פוליטיים מאפשרים לו להתמקד ביציבות מחירים ולפתח אסטרטגיה עצמית. אוליביה גרנייר, ששימש כיועצו בשנות ה־90, סיפר לפייננשל טיימס ש"טרישה מתעניין ברעיונות גדולים ובאסטרטגיה. הוא אינו בנקאי טהור אלא אסטרטג-על".

עצמאות הבנק היא גם הסיבה המרכזית לביקורת עליו ועל נשיאו. המדיניות שלו, טוענים רבים, נוטה להתעלם מצרכים כלכליים מרכזיים של מדינות האירו. למרות ניסיונות שונים ברמה האירופית, עדיין לא נפתר חוסר האיזון הנוצר מכך שמדיניות מוניטארית נקבעת על־ידי בנק מרכזי, ומדיניות כלכלית הנוגעת לצמיחה ותעסוקה נתונה בידי המדינות עצמן.

עכשיו כולנו קיינסיאניים

לעומת אירופה, המצב בארצות הברית אינו משתמע לשני פנים. אין־סוף מילים נשפכות בשבועות האחרונים על מצבו הקשה של המשק האמריקאי. הגירעון התקציבי, אי־היציבות בשוק ההון, והמחירים העולים שהצטרפו למשבר בשוק הסאב־פריים. מיליוני אמריקאים אינם יכולים להחזיר את מאות מיליארדי הדולרים שהם לוו, ושוק האשראי נקלע למשבר שגורר את כל המשק למיתון. למרות ניסיונותיהם של בנקאים וגורמים ממלכתיים להפיל את האשמה למשבר על הלווים עצמם, מוטחות בעת האחרונה האשמות גם בבנקים ובבנק המרכזי. "הבנקים הכינו את הרעל הזה", אמר בשבוע שעבר המיליארדר וורן באפט, "עכשיו הם שותים ממנו".

למרות הקושי נראה כי יש מוצא. והמוצא אינו חדש. מאז המשבר הגדול של סוף שנות ה־20 וה"ניו דיל" שבא בעקבותיו, נוטה הכלכלה האמריקאית לאמץ תוכניות כלכליות של התערבות ממשלתית נרחבת בעתות משבר. "יציבות המוסדות הדמוקרטיים שלנו תלויה בנחישות הממשלה להעניק עבודה למובטלים", אמר נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט ב־1938, "הממשלה חייבת להוכיח שהיא חזקה מכוחות השפל העסקיים". גם הנשיא ריצ'רד ניקסון הצטרף למגמה זאת בראשית שנות ה־70. "עכשיו כולנו קיינסיאניים", אמר ב־1971 כשניגש לעודד את הצמיחה במשק בעזרת סוכנויות ממשלתיות שונות וביטול סטנדרט הזהב; "שריד ברברי מהעבר", כדברי קיינס עצמו. כעת נראה שנגיד הבנק האמריקאי המרכזי הנוכחי, ברננקי, ממשיך את המורשת הזאת.

בניגוד לטרישה, שמקפיד שלא להוריד את הריבית במשק, הפחית ברננקי מאז אוגוסט 2007 את הריבית ב־2.25%. "ייתכן שהמצב הנוכחי יוצר מקום למדיניות כלכלית פרוגרסיבית יותר באמריקה", אומר בייקר. "המלחמה בעיראק מורידה את הפופולריות של בוש והרפובליקנים, שחוששים מבחירות בזמן של אבטלה ומיתון, ומוכנים לעשות צעדים להמרצת הכלכלה".

ימים יגידו אם יצליח טרישה להגן על אירופה מהסופה המגיעה מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי. בינתיים, עד שיתפזרו העננים ותתבהר התמונה, עושה רושם שעיני רבים יהיו נשואות לפרנקפורט ולוושינגטון. גם בישראל יעקבו רבים אחרי שני הנגידים, שמשפיעים לא רק על המדינות שלהם, אלא גם על מדינות רחוקות יותר, שמושפעות משינויי מזג האוויר הכלכלי שהם יוצרים. ¿

davidstav@gmail.com

צרו איתנו קשר *5988