התקופה הרעה של לבייב

לכן מפחידה כל כך ההתפוררות של שדרת הניהול באפריקה ישראל בשנתיים האחרונות. בתוך שנתיים מונה מנכ"ל חדש, ארז מלצר, במקום פיני כהן, והספיק ללכת הביתה; עופר קוטלר מונה למנהל דניה סיבוס במקום איתמר דויטשר, וגם הוא כבר המשיך הלאה; מנכ"ל אפי אירופה, אבי נוטה, נפרד מהחברה שהתכוננה ואף הודיעה על הנפקה באנגליה, אך לא ממש הוציאה את התוכניות לפועל; מנכ"ל פעילות החברה במזרח הרחוק, יעקב בן משה, הגיע מניהול חברת חבס והספיק לחזור הביתה; סמנכ"ל הכספים של החברה, שאול גליקסברג, עזב את אפריקה ישראל; השבוע היתה זו גל מירלה, סמנכ"לית משאבים, שהודיעה על עזיבתה שנה אחרי שנכנסה.

אף אחד אינו מפקפק בכישורים של בעל השליטה, לב לבייב, אבל עם עוצמה כמו שיש לו בידיים, כבר לא מספיק לזהות שווקים מתעוררים ולהיות שם ראשון. כדי שהמערכת תדפוק כמו שעון, המנהלים למטה צריכים לעשות את העבודה.

לפחות איך שזה נראה בחודשים האחרונים, או שהם לא היו שם או שהם עשו עבודה גרועה במיוחד. אם בכביש 531 מתברר פתאום שהחברה-הבת דניה סיבוס תפסיד 60-100 מיליון שקל, בגלל חריגה מהותית מאומדן העלויות, מי יודע מה יקרה בכביש עוקף קריות, בפרויקט הענק של הרכבת הקלה, בבית הסוהר הפרטי ובעוד לא מעט פרויקטים שבהם הביצוע הוא חלק בלתי נפרד מהחזון?

לבייב עצמו הודה לאחרונה בראיון ל"גלובס" כי משרת מנהל באפריקה ישראל שבשליטתו מוגבלת לחמש שנים. בזמן שיצחק תשובה מקיף את עצמו באנשי אמון שנמצאים איתו יותר מעשור (כמו אסי ברטפלד, מיקי נפתלי, עוזי ימין, איליק רוז'נסקי, גיל אגמון ואחרים), מעדיף לבייב תחלופה שוטפת, שתמנע ממנהלים להרגיש בעלי הבית.

אבל נדמה שהשיטה יצאה לאחרונה מכלל שליטה. "מנהלי הטווח הקצר" של לבייב, שאמורים היו להודות בכל יום לבוס הגדול שזימן להם את האפשרות לשאת בתואר, החלו למאוס בשיטה. אסטרטגיה ניהולית שבה 'לכל אחד יש מחליף' טובה מאוד במו"מ על תנאי השכר, אבל היא לא ממש יעילה לביסוס לויאליות. לכן זה לא מפתיע שהם זורמים החוצה.

2 ברור לגמרי שקבוצה גדולה כל כך כמו אפריקה ישראל צריכה כל הזמן אתגרים גדולים חדשים. זו הסיבה שהיא לא יכלה להרשות לעצמה לוותר על המכרזים הגדולים, כמעט בכל מחיר.

גם שוק ההון פרגן כנראה בשנים האחרונות יותר מדי לעסקאות ענק ולזכייה במכרזים. חברות, קטנות כגדולות, שבישרו על רכישה גדולה (עדיף ברוסיה) או זכייה במכרז (עדיף בתשתיות ואנרגיה) זכו לעליות מרשימות בבורסה, ללא שום קשר לשאלת המחיר. לאחר מכן גם היה קל יותר לגייס חוב זול בבורסה ומגופים מוסדיים, ולהתגלגל הלאה לעוד פרויקטים גדולים ומרשימים.

רק שבדיעבד מתברר (ואת עסקת ילמולי-דלק נדל"ן כולם עוד זוכרים) שהכי גדול זה לא בהכרח גם הכי רווחי.

שיהיה ברור: התירוצים שבהם השתמשה החברה אתמול כדי להסביר את ההפסד הלא צפוי בסלילת הכביש - גילוי הקברים בתוואי הכביש והגידול בעלויות הבנייה - הם לא יותר מתירוצים.

במדינת ישראל עמוסת הקברים ועל רקע העליות במחירי האנרגיה והעובדים כבר לא מעט שנים, מדובר בשני סעיפים מרכזיים במערך השיקולים המוקדמים. אותה אפריקה ישראל ואותה דניה סיבוס סללו את כביש חוצה ישראל, שם חיכו להן לא מעט קברים ועליות בתעריפים.

השאלה היא האם אפריקה ישראל לא מתכוונת למחזר את אותם התירוצים גם ביתר הפרויקטים הגדולים. לפני כשנה זכתה אפריקה ישראל (כמובילת קבוצת MTS) במכרז להקמת הקו הראשון של הרכבת הקלה בתל אביב. הקבוצה ביקשה לקבל 7.163 מיליארד שקל בלבד מהמדינה - נמוך ב-400 מיליון שקל מדרישת הקבוצה שהובילה שיכון ובינוי ובעוד המדינה העריכה את עלות הפרויקט ב-10 מיליארד שקל. האם גם שם מישהו יספק בדיעבד את התירוצים?

עופר קוטלר, מנכ"ל דניה סיבוס הפורש, ניסה לפתור את בעיית המרווחים הנמוכים בקיצור זמנים. כל עובד שאיחר לפגישה איתו נתבע לשלשל קנס כספי לקופסה שהוכנה מראש. הבעיה היא שלא תמיד אפשר לגשר על מחיר נמוך בזריזות של העובדים.

3 זה לא סוד שלב לבייב הוא מומחה גדול בפרטים הקטנים. כך הפך בין היתר למלטש יהלומים מחונן, למוהל מוכשר או למומחה בזיהוי והשבחה של הנכסים. זה גם מסביר את ההודעה התמוהה שהוציאה אפריקה כשנודע שהבעלים עוזב לאנגליה, "לעקוב מקרוב אחרי המניה הנסחרת בלונדון". לכן אולי הוא גם כל כך אוהב להיווכח בכל פעם מחדש כמה כוח יש למילים היוצאות מפיו (שהקפיצו פעמיים בשנה האחרונה את המניה בעשרות אחוזים). אבל לפחות כרגע, אפריקה ישראל צריכה אסטרטג-על, שיפקיד את הפרטים בידי מנהלים בכירים.

הירידה לפרטים נמצאת כעת בעוכריו של לבייב - היא גם מרתיעה מנהלים מוכשרים ועצמאיים (אף אחד לא אוהב שהבוס מתערב לו בעניינים) והיא שואבת את לבייב להתעסקות בעניינים שוליים (מעקב אחרי המניה?). הצרה היא, שאין כרגע מספיק מפקדים מנוסים באפריקה, כדי שהקברניט יוכל לעלות לסיפון, להביט למרחקים ולאחוז בהגאים.