הנקראות ביותר

פרופ' מרדכי קרמניצר: "להרבה אנשים יש חשבון פתוח איתי"

לאחר שהסיר את מועמדותו הנצחית לביהמ"ש העליון ("אני מועמד בעייתי"), פרופ' מרדכי קרמניצר פותח שוב את הפה - ויש לו לא מעט מה לומר על עסקת קצב ("לפסק הדין יש השפעה סופר-בעייתית על נושא עבירות המין"), על היועמ"ש מזוז ("אין לו מומחיות מספקת בתחום המשפט הפלילי"), על שר המשפטים פרידמן ("החמצה גדולה"), על נשיאת העליון, על הלקוח ישראל פרי וגם על עצמו

הבית > בשכונת בית-הכרם הוותיקה והפסטורלית בירושלים שוכן ביתם של מרדכי ורבקה קרמינצר. המעבר לבית, בשביל אבנים קצרצר בגינה קטנה, מלווה בצלילי מוזיקה קלאסית המתנגנת בבית. פנים הבית מסודר וחמים. מרדכי מתרווח על הספה בסלון ורבקה עסוקה בענייניה באחד החדרים. פתאום נפתחת דלת הכניסה של הבית, כאילו מעצמה, וקור עז חודר פנימה. לאחר שנייה מתגלה הפולשת. חתולה מטופחת נכנסת למטבח, מתייצבת מול המקרר, ומביטה בעיני בעל הבית בעיניים מצפות.

"זאת החתולה של השכנים", מסביר בעל הבית וסוגר אחריה את הדלת. "אנחנו 'המאהבים' שלה. היא יודעת לפתוח את הדלת, ומדי פעם נכנסת אלינו, ומחכה שנפנק אותה". מרדכי נענה מיד לדרישתה, ומניח לידה קערה עם גבינה. אלה הם חייו של איש האקדמיה קרמניצר. יש לו חופש לבחור מהיכן לעבוד ולחקור, כך שהוא יכול לבלות עם האישה ו"המאהבת" החתולית בבית, ובמקביל לעבוד על שפע מחקרים וחוות-הדעת.

ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי בגרמניה, ב-48', להורים שהיו פליטי השואה. ב-49', בטרם מלאה לי שנה, הועליתי ארצה. אבי למד משפטים בפולין, אבל לא עסק במקצוע בגלל המלחמה. אחר-כך, כשהוא בא לארץ הוא רצה לפרנס את המשפחה, ולא יכול היה להתפנות ללמוד משפט ישראלי. הוא היה מנהל-חשבונות בחברת הלבשה. אימי גידלה אותי. עד כיתה ה', גרתי בשכונת ביצרון בת"א, ואז עברנו לרמת-גן. כבן יחיד הייתי מאוד קשור להוריי.

"למדתי בתיכון בליך ברמת-גן, והייתי הראשון בכיתה מתחילת הלימודים ועד סיומם. לאחר שסיימתי את הבגרויות בהצטיינות, התקבלתי לעתודה צבאית ולמדתי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. לפעמים אני שואל את עצמי אם אבי כיוון אותי ללמוד משפטים. הוא מעולם לא עשה זאת באופן ישיר, אבל ייתכן שבעקיפין הייתה השפעה לכך שאבי לא הצליח להגשים את עצמו בתחום המקצועי שלו".

משפטים > "ההחלטה שלי ללכת למשפטים הייתה ילדותית ונבעה מהספר שקראתי בתיכון 'בית דין' שכתב עו"ד אמריקני-יהודי, סמואל ליבוביץ. הספר, שמתאר עבודה של סנגור מוצלח, עשה עלי רושם רב. בייחוד החלק המתאר אותו מגן על קבוצת שחורים שהואשמו באונס אישה לבנה, מול חבר מושבעים לבנים וגזענים. היה עליו לעשות עבודה הירואית בתנאים שהיו. זה שבה את ליבי, והחלטתי שזה מה שאני רוצה".

צבא > "כשהגעתי לצה"ל היה לי ראיון אצל הפרקליט הצבאי הראשי. דיקן הפקולטה דאז צייד אותי במכתב המלצה שסיימתי כבוגר מספר אחת במחזור, ושכדאי ללכת לקראתי. אז הפצ"ר שאל אותי 'מה אתה רוצה לעשות?' ועניתי שהייתי רוצה שני דברים: אחד, להיות סנגור, ושנית להיות קרוב לירושלים, כדי להמשיך ללמוד. הוא אמר 'נשתדל להיענות לבקשותיך', ונשלחתי לחיפה להיות תובע. בצבא אתה לא בוחר.

מרדכי קרמניצר

"אחרי ששרתתי תקופה כתובע של חיל הים, קודמתי לתפקיד סגן תובע צבאי ראשי, ובהמשך לשופט צבאי. כששרתתי כסגן תובע צבאי ראשי הופעתי הרבה בבית-הדין לערעורים, מול דליה דורנר, שהייתה אז הסנגורית הצבאית הראשית. ולימים שופטת ביהמ"ש העליון לשעבר. היינו נפגשים פעם-פעמיים בשבוע. שרתתי בצבא 7 שנים. במילואים עליתי לדרגת אלוף-משנה, וכיהנתי כשופט בבית-דין צבאי. השירות הצבאי היה מעניין ומרתק. עסקתי בעניינים בעלי חשיבות ומורכבות, שקשה לתאר שצעירים בני 22-23 יכולים לעסוק בהם".

אקדמיה או פרקטיקה > "תמיד הייתה לי משיכה לכיוון האקדמי. מהר מאוד החלטתי, שלעשות הרבה כסף זה לא היעד שלי בחיים. זה חוזר לתפיסות הילדותיות שלי. בגיל צעיר גיבשתי דעה לגבי נושאים רבים. המחשבה שלי הייתה, שאדם צריך לממש את עצמו בדרכים שמשאירות לו הרבה חופש פעולה ובחירה, ואיכשהו ראיתי את הרעיון של ללכת למסלול של התעשרות, ככזה שבו אדם רץ אחרי מטרה לא חשובה. לכאורה, תמיד ניתן לעצור, אך חשבתי שקשה לעמוד בפיתוי, ואדם הופך לעבד לתאווה. לא רציתי להיות במשחק הזה ווהמסלול האקדמי נראה לי מאוד אטרקטיבי.

"אמנם נהניתי כליטיגטור בצבא, אבל כשהשתחררתי לא היה לי תיאבון לליטיגציה. אולי גם משום שסיימתי את השירות הצבאי כשופט בגיל צעיר מאוד. צעיר מדי. התמניתי לשופט בגיל 26-27. מעיסוקיי באקדמיה בתקופת הלימודים, כעוזר הוראה, ומהעבודה המחקרית שעשיתי בתיקים בצבא, התגבש אצלי תיאבון לאקדמיה. וגם האפשרות להיות מורה משכה אותי".

מני מזוז > "מזוז הוא איש עם אינטגריטי ומומחה בתחום המשפט הציבורי, שבו עסק רוב השנים. הבעיה שלו היא, שאין לו מומחיות מספקת בתחום המשפט הפלילי. מבחינה זאת יש קושי במינויו לתפקיד היועמ"ש. ראינו את ההדגמות לקושי הזה בפרשות האי היווני ומשה קצב. לדעתי, אי אפשר ליישב את ההצהרות שהיו במהלך הטיפול בתיק קצב מול סוף הטיפול בתיק. יש פה משהו שלא מתחבר. בתיק האי היווני, אדם עם ניסיון בתחום הפלילי, היה מגיע למסקנה הפוכה משל מזוז ומגיש כתב-אישום, ובתיק של קצב, אדם אחר, לא היה משמיע את ההצהרות שהצהיר.

"גם התיק של חיים רמון היה בעייתי מבחינת הטיפול בו בתביעה ובבית המשפט. אני הנחתי, שיש להם משהו בתיק כדי להוכיח מחשבה פלילית. לפי המשפט איני רואה את המשהו שהיה להם, וזה בכל זאת הספיק להרשעה. אני לא כל-כך מבין איך. לכן, אני חושב שלשתי המערכות, השופטת והתביעה הכללית, יש בעיה של מקצועיות".

אישור עסקת קצב > "מה שאני יכול להגיד על פסק-הדין המאשר את עסקת הטיעון בעניינו של קצב, זה שהוא חושף התנהלות בלתי סבירה של התביעה הכללית, ומה שהציל אותה זו העובדה שזה מסוג הטעויות הסופניות, שאי אפשר לתקן אותן. אחרי שהגיעו להסדר טיעון, והתביעה במסגרת ההתגוננות שלה בבג"ץ, כתבה כתב הגנה על קצב וכתב התקפה על המתלוננות, לא הייתה הזדמנות ממשית ונשמט הבסיס לקיים ולנהל הליך משפטי. לא הייתה אופציה אמיתית לקיים הליך".

* אבל שופטי המיעוט חשבו שצריך לנהל משפט כזה.

"אז הם חשבו. בניגוד למה שמוכרים לקהל, איש מהשופטים לא חשב שהתביעה התנהלה כשורה. המחלוקת בין השופטים הייתה באיזה שלב התביעה פישלה: האם בשלב שבו הכינו את טיוטת כתב האישום, או בשלב שהם עשו את הסדר הטיעון. בכל מקרה, היה ברור שאי אפשר להגן על שני השלבים האלה ביחד. כשקוראים את פסה"ד ברור שבאחד משני אלה היה כישלון חרוץ של התביעה.

"לפסה"ד יש השפעה קשה על כל נושא עבירות המין. המסר שעובר לנפגעות הוא מאוד בעייתי. העובדה שבסופו של דבר, כדי להציל את הסדר הטיעון, התביעה הפכה לתוקפת המתלוננות, הופכת את התלונה בעבירות מין לדבר סופר-בעייתי. והעובדה שבית המשפט אישר את ההתנהלות הזו, מחזקת את הבעייתיות, אבל לא הייתה לו אופציה אמיתית שלא לאשר את הדבר הזה. נעשתה פה טעות בסדר גודל כזה שהיא אינה ניתנת לתיקון. כדי לנמק את הסדר הטיעון, התביעה, במסמכים שהגישה, הפכה אותם לכתב התקפה על המתלוננות. אחרי שתובע תוקף ככה את העדים שלו, איזה צורה יש לו להופיע בבית משפט עם אותם עדים. היה ברור שהמשפט נגד קצב יתחיל בזה שההגנה תקריא לבית המשפט את דברי התביעה על העדים שלה. התביעה, בהתנהלותה בבג"ץ, הפכה את האפשרות לניהול משפט, למגוחכת".

* האם היות בייניש בדעת מיעוט אומרת משהו על מנהיגותה?

"אני לא חושב שיש פה שאלה של מנהיגות. מה, השופטים זו איזו כיתת חיילים? כל השיח על מנהיגות אינו לעניין. צריך לצפות שהשופטים ילכו בעקבות הנשיא? זה רע מאוד אם יש תפיסה של איזשהו רועה צאן שהכבשים הולכות אחריו, מה זה הדבר הזה? לכל שופט יש את דעתו ועמדתו".

* פסק הדין מציל את מזוז מהביקורות הקשות?

"רק הסתכלות שטחית מצילה אותו. מי ששופט את העניין לפי ההכרזות וההצהרות שיצאו ממשרד המשפטים ומלשכת היועמ"ש, יכול לחשוב שמזוז יצא טוב מהעסק. בפועל, הוא יצא רע מאוד. מלכתחילה, הסיכוי שבית המשפט יתערב בדבר הזה נראה קלוש, ולכן קביעת שני שופטים שיש מקום להתערב היא הדבר המשמעותי שיש פה. בוודאי שיועץ משפטי לא יכול להתנחם בזה".

ביניש-פרידמן > "שורת הרפורמות ששר המשפטים דניאל פרידמן מציע, בדרך שהוא מעלה ומציג אותן, גם אם בסוף לא יעבור מהן דבר - כמו שאני מקווה לגבי הצעותיו ככל שהן נוגעות למעמד בית המשפט העליון, גורמות נזק חמור למעמד בית המשפט ולאמון הציבור בו. רוב הצעותיו לרפורמה מלוות בדברי ביקורת חריפים ובדברי השמצה נגד בית המשפט. למשל, לבוא ולהגיד שאולי עדיף למדינה שידונו בעניינה בפורום בינלאומי ולא בבג"ץ, זה לומר שבג"ץ יותר גרוע לאינטרסים של ישראל מאשר איזשהו פורום בינלאומי.

"סוג אמירות כאלה ואחרות רבות, שאומר אותם אדם כמו שר משפטים, שנהנה בעיני הציבור מיוקרה כאיש אקדמיה חשוב, גורם נזק שקשה לשער. מה גם שיש נגד בית המשפט עוינות בקרב חוגים מסוימים בציבור ובקרב פוליטיקאים. הדברים האלה של פרידמן באים על איזושהי קרקע מוכנה, ולכן כבר נגרם נזק משמעותי למוסד הזה.

"מעמדו של בית המשפט העליון עובר תהליך של נגיסה. כמו עץ שעומד בסערה. אם הייתה תבונה, הייתה יכולה להיות לשר המשפטים ולנשיאת בית משפט העליון אג'נדה קונסטרוקטיבית משותפת. הם יכלו למלא כהונה מלאה בחשיבה ובעשייה איך מקדמים ומשפרים את המערכת. מגבירים את המקצועיות שלה, מעלים את רמת השופטים, עושים רפורמות לייעול עבודת המערכת וכו'. במקום זה, יש מאבק שספק אם הוא יביא לשינויים. אני מקווה שלא".

דניאל פרידמן > "החמצה גדולה. ממש מצער שבמקום לקחת את האנרגיות שהוא מביא איתו לתפקיד, לאתגר האמיתי של לנסות להביא את מערכת המשפט למקום יותר מתאים מבחינת השירות לאזרח ואופן התפקוד שלה, שזו אג'נדה מלאה שיכלה להיות לשר המשפטים בשיתוף עם נשיאת בית המשפט העליון, הוא הולך בכיוון הדסטרוקטיבי של לפגוע במעמד בית המשפט, וגורם נזק שאיני יודע אם ניתן יהיה לתקן אותו".

דורית ביניש > "צריך לומר שהיא נמצאת במצב חסר תקדים. מעולם לא היה נשיא בית המשפט עליון שנתקל בשר משפטים עוין. בתקופת כהונתו של הנשיא ברק, שרי המשפטים היו ידידותיים ביותר. כמעט עושי דברו, למעט חריג קטן בימי השרה ליבני. פה נשיאת בית המשפט מוצאת את עצמה במצב שאין שבוע בלי שהשר תוקף את המוסד שהיא עומדת בראשו. ההתקפות האלה פגעו ביכולתה לתפקד. אם היא הייתה בטוחה שיהיו מספיק קולות בציבור שיתייצבו מול ההתקפה הזו, אז יכול להיות שמבחינתה האלטרנטיבה המועדפת הייתה צריכה להיות שתיקה".

המועמדות לעליון > "הרבה שנים היה ברור לי שאני לא אהיה מועמד לשום תפקיד ציבורי, כתוצאה מהעובדה שאני אומר את מה שאני חושב על המערכת הפוליטית, בלי קשר לזהות הפוליטית של מי שעומדים בה. בין אם זה ממשלת רבין או ממשלת הימין. אני הבאתי בחשבון, במודע, שהתבטאויותיי כרוכות במחיר. לא שהייתה לי שאיפה להגיע למשרה במערכת הציבורית. מאז נקלטתי באקדמיה, ראיתי בעבודתי באקדמיה את ייעודי, ואני מרגיש בו מצוין ומוכן לסיים בו את חיי המקצועיים. לא נשאתי עיניי לשום משרה ציבורית, אבל גם הבאתי בחשבון לאורך הדרך שאני סוגר לעצמי אופציות. חיים צדוק, ידידי הקרוב, היה אומר לי לפעמים: 'ההתבטאות שלך צודקת, אבל יזכרו לך את זה הרבה זמן'. ואני אמרתי לעצמי 'בסדר, אז יזכרו'.

"לפני כ-10 שנים טילפן אליי יוסי ביילין, ושאל אותי באופן מוזר 'מתי אתה מגיש את הטפסים לעליון?'. זאת הייתה פעם ראשונה שמישהו דיבר איתי על זה. אמרתי, שאני רוצה לחשוב. התייעצתי עם חבר, שאמר לי שזו הצעה שאי אפשר להגיד לה 'לא'. אז, חשבתי שזה נכון. בדיעבד, אני חושב שזו הייתה טעות. היה לי ספק גדול אם המועמדות הזאת היא בתחום ההיתכנות. ידעתי שיהיו לה מתנגדים רבים ומגוונים מאנשים שנפגעו מדברים שאמרתי. זה היה ברור. לבסוף, אמרתי שאני מוכן להיות מועמד. המועמדות הזאת נסחבה הרבה שנים, כל פעם מסיבה אחרת. חלק מההסברים לסחבת היו אובייקטיביים וחלק לא. הבנתי שלמערכת יש קושי עם המינוי מהסיבות הוותיקות".

* מי לדעתך מנע את המינוי?

"מכיוון העליון שמעתי לאורך הדרך דרישה או תנאי או עצה, שאני צריך להיכנס לשתיקה. במשך שנים סירבתי, ולא שתקתי. עד שיצאתי לשבתון בחו"ל. ביליתי כשנתיים כחוקר בגרמניה ולא דיברתי. כשחזרתי, כל-כך נהניתי מההפסקה שהייתה לי בפעילות הציבורית, שהמשכתי בשתיקתי עוד חודשים אחדים. אבל בסוף חזרתי לדבר. לפני כמה חודשים הגעתי למסקנה, שמה שלא קרה 10 שנים כנראה לא צריך לקרות, והסרתי את מועמדותי.

"הגעתי למסקנה, שאני מחשיב את החופש שלי, כולל להגיד את דעתי. שזה הרבה יותר חשוב לי מכל דבר אחר. גם חשבתי שזה לא יוסיף בריאות לבית המשפט אם ינסו להעביר את המינוי שלי מול התנגדות של המערכת הפוליטית. גם אם יצליחו להעביר את המינוי, יהיו מחירים למוסד עקב המהומה מהדבר הזה בתקופה שמעמד בית המשפט רעוע בעין הציבורית.

"אין מה לעשות. אני אשכנזי, גר בבית הכרם ומלמד בפקולטה בירושלים. שוב יתחילו עם הביקורות, שאני מהחבר'ה שמקדמים זה את זה, דבר שלא היה עושה טוב למוסד שהוא בעל חשיבות רבה, אף שאני מבקר קבוע של חלק מפסקי-הדין שלו. היה ברור לי, שאני מועמד בעייתי. מועמד לא בעייתי הוא שאיש לא יודע דבר על דעותיו והשקפותיו. אני לא כזה, אני שקוף מאוד. יש הרבה אנשים שיש להם חשבון פתוח איתי".

דו"ח וינוגרד > "אכזבה גדולה. ציפיתי שיהיה ניתוח רציני ויסודי של שאלת האחריות האישית של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. זו הייתה חובתה של הוועדה, ובעניין הזה היא השתמטה ממילוי חובתה. מינוי הוועדה הביא לזה שהאנשים האלה הרוויחו זמן. נוצרה בציבור תחושה, שהוא צריך לחכות לדו"ח. גם בדו"ח הביניים החלקי, הוועדה אמרה: 'אנחנו אמנם קובעים דברים חמורים, אבל אולי זה לא הוגן, ולכן נחזור לזה בדו"ח הסופי'. הציבור חשב, שההגינות מחייבת לחכות לדו"ח הסופי. בינתיים, עבר הרבה זמן והוועדה עשתה תפנית והחליטה שהיא לא מטפלת בשאלות האלה. וכך, יצא גם המעט אוויר שנשאר בבלון הנפוח של ועדת וינוגרד".

ישראל פרי < "כתבתי חוות-דעת על הכרעת-הדין בתיק שלו. יש בה טעויות ופגמים יסודיים, ולכן יש סיכוי טוב לערעור. נחכה ונראה. אני לא כותב הרבה חוות-דעת בתיקים פלילים, אלא רק במקום שאני יכול לעמוד באופן נקי מאחורי העמדה המקצועית שאני מציג, שהיא עמדתי. אני לא חרב להשכיר. אני מוכן לכתוב חוות-דעת במקום שהיא משקפת באופן מלא ואמיתי את חוות-דעתי המקצועית. במקום שאיני יכול לכתוב חוות-דעת על-פי החומר, לא אכתוב. יש הרבה מקרים שפונים אלי, ואיני מוכן לכתוב חוות-דעת, אם מה שמתבקש ממני זה משהו שלא נראה לי שאוכל לעמוד מאחוריו מבחינה מקצועית.

"הצטרפתי לתיק כי היה ברור לי שבמובן מסוים נעשה לו עוול בכך שהוא הוצג בתקשורת כעושק של קורבנות שואה, בשעה שלפנסיה שהוא השיג עבור אנשים מהשלטונות הגרמניים אין קשר לשואה. נהנו ממנה ישראלים שונים, כולל ערבים וצעירים, ובכל זאת פרי הוצג כמי שעשה עוול לניצולי שואה. בנוסף, חשבתי שמבחינה מקצועית הרשעותיו בגניבה ובמרמה לא עומדות במבחן הביקורת, וזו חוות-הדעת שכתבתי".

מורי-דרך > "אני מאלה שמאמינים במורים. היו לי מורים מהיסודי, דרך התיכון, שאני חב להם תודה ושלמדתי מהם המון. באוניברסיטה היו לי מורים יוצאי-דופן לטובה. למדתי אצל גדולי המשפטנים. למדתי מהדור הוותיק אצל אנשים כמו פרופ' בנימין אקצין, פרופ' הנס קלינגהופר, פרופ' גד טדסקי, השופט יואל זוסמן, השופט משה זילברג, פרופ' אביגדור לבונטין. הייתה לי זכות גדולה. כבר אז, בתקופת לימודיי, היו גם הדור הצעיר של אז, מי שקראו להם באוני' העברית 'הטורקים הצעירים', שכללו את אהרן ברק, יצחק זמיר, יצחק אנגלרד, יהושע וייסמן ואליהו ארנון.

"מי שהייתי קשור אליו במיוחד והשפיע עלי מאוד היה פרופ' שניאור-זלמן פלר. הוא הראשון מבחינת מורי הדרך ומקורות ההשראה שלי. מפלר למדתי את רוב הדברים שאני יודע במשפט הפלילי, וגם הרבה דרכי חשיבה. לקחתי משהו מהחריצות הפנומנלית שלו וגם משהו מהיחס האבהי לתלמידים. כשהייתי בא אליו לחדר, דבר ראשון הוא אמר לי 'תוריד את המשקפיים'. הם אף פעם לא היו נקיים. הוא היה מנקה אותם, ומחזיר לי אותם מצוחצחים".

סדר-יום > "אני קם בין שש לשבע בבוקר ומכין ארוחת בוקר ישראלית. סלט חתוך דק, טוסטים ועוד דברים טובים. אחרי הארוחה אני הולך לעבודה, לאוניברסיטה או למכון הישראלי לדמוקרטיה, שבהם אני עוסק במחקר. באוניברסיטה אני עוסק גם בהוראה, וכל יום נראה אחרת. היום, אחרי השביתה הארוכה, יש ימים שאני מלמד 6 שעות וחוזר מהם על הרצפה. מעבר לזה, אני עוסק במחקר עד הערב. לרוב, אני ממשיך לעבוד גם בבית, כך שיום העבודה שלי נגמר בין 11 לחצות.

"ביום שאיני מלמד אני יכול להחליט שאני הולך לטייל, אבל יהיה קשה לתפוס אותי מטייל, כי אני אוהב את מה שאני עושה. אני יכול להרשות לעצמי יום אחד בשבוע לטייל ולנפוש, אבל איני עושה זאת, ולא בגלל שיקולי קידום. אני חושב שאין לי לאן להתקדם באופן אמיתי, אבל אני פשוט אוהב לעשות את מה שאני עושה. התחושה שאני יכול לממש את הפוטנציאל של המקצוע, נותנת לי הרגשה טובה".

ספורט > "אני שחיין כרוני. בקיץ אני משתדל לשחות כמה פעמים בשבוע. בחורף אני הולך יום אחד לבריכה, ויום אחד אני מתאמן על מסלול כושר בבית".

מוזיקה > "ברגע שאני מתיישב לעבוד, אני מדליק רדיו על קול המוזיקה, ועובד כשברקע מתנגנת מוזיקה קלאסית. אני לא יכול לעבוד בלי מוזיקה. זה נותן לי השראה. אני אוהב לשמוע גם שנסונים צרפתיים ואיטלקיים בזמן עבודה. יש אנשים שלא מסוגלים להקשיב לכלום תוך כדי העבודה, ואני לא יכול בלי מוזיקה".

קריאה > "אני קורא המון ספרות יפה. יש לי הספק גבוה. אני קורא ספר ביומיים-שלושה. גמרתי עכשיו את 'חיי שניים', של ניקולן סט ההודי, ואני קורא את 'פלטיונוב', ספר רוסי שתורגם לפני חודש. ליד המיטה יש לי את הספר 'הדלת', של הסופרת ההונגרייה סבו. מבחינתי, קריאה זה דלק. אם קורה לי שאני כל-כך עסוק מקצועית שאני לא מצליח לקרוא ספרות יפה, משהו במצב-רוח שלי משתנה לרעה. אני מרגיש פגימה במצב-הרוח, אני לא אותו אדם. מוזיקה וספרות יפה, הם דברים שמחזקים אותי בעבודה ובחיים".

טלוויזיה > "אני רואה מעט, בעיקר חדשות, אם יש איזשהו דיון רציני על נושא מעניין, או סרטים דוקומנטריים".

קולנוע "כשהייתי צעיר אהבתי מאוד קולנוע. כשהייתי במצב-רוח מרומם במיוחד הלכתי לשלוש הצגות. כשהתמחיתי אצל השופט צבי ברנזון בבית המשפט העליון, הוא נתן לי לכתוב חוות-דעת על פסק-דין. זה התיק הראשון שטיפלתי בו וכתבתי חוות-דעת קצרה והדוקה, בלי קשקושים, והוא אמר לי: 'זה פסק הדין שלי'. הייתי כל-כך שיכור מההצלחה, שהלכתי לשלושה סרטים באותו יום. התחלתי אחר-הצהריים וגמרתי בהצגה שנייה. גם כשהייתי קצר-רוח, הייתי הולך לשניים-שלושה סרטים כדי להתעודד. בקיצור, הייתי צרכן סרטים. מאז שאני עובד הרבה יותר, אני בקושי מגיע לקולנוע. אני עושה לי ולאשתי תיקונים גדולים בתחום התרבותי כשאנחנו בחו"ל".

אלוהים > "זה מאוד מוזר. אם היו שואלים אותי לפני הרבה שנים אם אני מאמין באלוהים, הייתי עונה מיד: 'אני לא מאמין'. אבל זה השתנה. כשאמי נפטרה והספדתי אותה, מצאתי את עצמי מדבר בקול רם, ליד הקבר שלה, עם אלוהים. זה פשוט קרה, לא מתוכנן, ומאז אני לא יודע לענות על השאלה על היחסים בינינו, אבל להגיד שהוא לא קיים בשבילי, זה דבר לא נכון".

אם לא הייתי משפטן > "הייתי מורה. בגיל צעיר התקבעתי על משפטים, ולכן איני יודע להגיד לאיזה תחום אחר הייתי פונה, אבל בטוח הייתי הולך לעבוד עם צעירים. ללמד, לחנך".

בעוד 10 שנים > "עוד אהיה במכון הישראלי לדמוקרטיה, כיוון שיש לי התקשרות ארוכת טווח שם. אבל בעוד 11 שנים, כשכבר לא אהיה שם, אני מקווה שיהיה לי את השכל והכוח לטייל בעולם, בהודו ובדרום אמריקה, עם תרמיל על הגב. בגיל 70, אני מתכנן לעשות את מה שהילדים שלי עשו כשהשתחררו מהצבא".

רזומה > פרופ' מרדכי (מוטה) קרמניצר נולד בגרמניה, גדל ברמת-גן, ומתגורר בירושלים. נשוי בשנית לרבקה, פרופ' להיסטוריה ולפילוסופיה, ואב לשני בנים * מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית-מחקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה * לשעבר נשיא מועצת העיתונות * מומחה מוביל במשפט הפלילי והצבאי * לפני מספר חודשים הסיר את מועמדותו, בת 10 השנים, לכהונה בבית המשפט העליון.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות