מה, זאת אהבה?

גל סדרות דרמה על זוגיות נערם על מסך הטלוויזיה לאחרונה, ונראה שגם הקומיות ביותר שבהן עמוסות מרירות. הזוגיות מעולם לא נראתה כמו אבן ריחיים גדולה שיושבת על הצוואר של מי שנתקל בה. מוסד הנישואים הוא פאסה, הרווקות עקרה, והחיפושים הנואשים אחרי האחד או האחת והיחידה נראים פתטיים. יכול להיות שזה בגלל שהכותבים והיוצרים של הסדרות לא מתעניינים בחקירת הזוגיות?

"אני מתענין בהשגת הזוגיות", אומר שבי גביזון, שיצר יחד עם דנה מודן את "אבידות ומציאות". "לטעמי דרמות שמתעסקות בזוגיות או באיך להיות ביחד, משעממות. אני מחזיק בגישה השמרנית שהשגת הזוגיות מעניינת יותר מהתחזוקה שלה. אצלי, כשבני הזוג מצליחים להשיג את הזוגיות נגמר הסיפור, אז רצוי שהם לא יצליחו".

*הטיפול בזוגיות בסדרות השתנה?

"אני חושב שהיום מדברים על רגעים יותר ויותר אינטימיים, שבעבר חששו לדבר עליהם. יש קצת יותר פתיחות כלפי דברים שנתפסו כסטייה. יש חדש באופן שמצלמים סקס ומדברים עליו, באופן שמראים בגידה, ויש גם התפתחות של החברה, והיוצרים בתוכה, לכיוון הזה".

אהבה זה שואב

"בסדרה שלי כמעט אין יחסים, יש בן אדם שמקיים יחסים עם עצמו", אומרת שירלי מושיוף, שכתבה את "תעשה לי ילד", סדרה שמדברת על מערכת יחסים הרסנית בין כוכב רוק לבחורה שאיתו. "מעניינים אותי אנשים אינטליגנטים, מוכשרים. לא בכדי המילה 'גאון' חוזרת די הרבה בסדרה. מצד שני, עניין אותי לחקור את היכולת של האנשים האלה להתנהג כאילו העולם הוא שלהם והכול מותר להם. עניין אותי גם צד נוסף, אלה שפוגשים את האייקון, כשמהרגע הראשון נראה שיהיה קטסטרופה, אבל יש מגלומניה שתוקפת את הבחורות הכי שוות, של 'קטן עלי, אני אצליח לסדר את זה', וזה מתכון לכישלון. אני לא חושבת שיש פה את סינדרום האישה המוכה, כי בצד מערכות היחסים עם הגיבורים האלה, הגאונים, יש תועלת. הם נותנים השראה, מקרבים אותך להצלחה".

בחרת להביא את זה באופן מאוד בוטה למסך.

"עשיתי את זה באופן אמין, כי הטיפוס הזה נכון לכל מיני טיפוסים של אמנים".

*הקהל בשל לספוג סדרה כזו?

"אני לא יודעת מה זה קהל בשל. אני חושבת שטלוויזיה צריכה לעשות מקסימום כדי להביא דברים מתקדמים והכי פחות בנאליים. היה חשוב לנו לעשות משהו שונה, גם מבחינת ליהוק וגם מבחינת הקצב".

*יש משהו משותף בכל הסדרות על זוגיות שעלו לאחרונה?

"זה כמו שאומרים שכל המשפחות דפוקות. אני מאמינה שלכל תסריטאי שרוצה לכתוב דרמה משפחתית או על יחסים, יש משהו מאוד חזק לחקור. אותי לא עניינו הורים וילדים. אני לא יכולה לומר מה האמירה שלי, זה משהו שהצופה רואה וחוקר. רציתי לאחל לעצמי שיהיו לי מערכות יחסים יותר טובות בעתיד".

"לא רציתי להתעסק בזוגיות, פשוט התחלתי סדרה ומה שמעסיק בנות זה זוגיות", אומרת דלית קהאן יוצרת והשחקנית הראשית ב"מתי נתנשק?". זה הכי בולט והכי צובט. מה שעניין אותי יותר זה הבדידות, כשהזוגיות היא לאו דווקא ההיפך מבדידות. היום אני בזוגיות וזה מה שמעניין אותי, החיים שלי מעניינים אותי. ואני יודעת היום שבזוגיות צריך להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק, אחרת אוכלים אותה".

*איך מביאים את זה למסך?

"הזוגיות שאני מביאה בסדרה רקובה. יש שם מישהי שמחפשת זוגיות, ויש את הזוגיות של סוזי ומיקי שהיא זוגיות רקובה מהיסוד, שלא טופלה מהתחלה. סוזי יודעת שבעלה בוגד בה ועוצמת עיניים. רציתי לגרום לאנשים לפתוח את העיניים על-ידי הסדרה. יש הרבה 'סוזיות' כאלה, נשים שמתחתנות ועוצמות עיניים. בכוונה לקחתי את יעל שרוני לגלם את סוזי שהיא מלאת חיות, כדי להראות שזה יכול לקרות גם לאישה מאוד חיה, עם כריזמה. רציתי סוזי שהיא הבחורה הכי מדליקה, שהתחתנה לא טוב ונתנה לגבר להוריד אותה. רואים את זה כל הזמן. אתה מסתובב ורואה 'סוזיות', וסוזי היא הפחד שלי, שאשכח את עצמי".

*אז מה שעניין אותך היה אובדן העצמי בזוגיות?

"כל זוג ברחוב, מעניין אותי איך הוא בבית. עניין אותי להביא למסך זוגיות שתהיה אמינה, שהצופה יגיד 'וואלה, הזוג שאני רואה כאן קיים גם במציאות'".

שביל הבגידה

"אצלנו העונה השנייה מתחילה אחרי סוג של מפץ שעוברות הדמויות בעונה הראשונה", אומרת מיכל קופר-קרן, תסריטאית "אולי הפעם" שמשודרת ביס. "נקודת ההתחלה הייתה קלילה, של סדרה שמביאה את חוקי הדייטינג, מין עשה ואל תעשה, וראינו שזה לא מספיק. עברנו תהליך של התפכחות והסתכלות לעומק, מה יש מעבר ולמה אנשים מחפשים להיות בזוג, ובסוף העונה יצא שרוב הדמויות נשארו שבורות לב. העונה השנייה נפתחת כשהדמויות נמצאות בסוג של פוסט-טראומה, והן מנסות לאחות את השברים. אני חושבת שמה שמייחד אותנו זה שהדמויות רוצות להצליח לאהוב".

*וזה לעומת סדרות אחרות?

"אני חושבת שאצלנו בבסיס יש אופטימיות למרות הכול. הסדרה שלנו לא קודרת ולא עוברת כמיואשת ושונאת אדם. ראיתי חלק מהסדרות שעלו וחלקן מאוד קודרות ויוצרות תחושה של סופניות, ו'באולי הפעם' לפעמים מתנפצים, הדמויות אוהבות את עצמן ויש רגעים של חסד וחמלה ויש אמירה אופטימית. הסדרה לא יוצאת נגד זוגיות. בעונה השנייה הבאנו אלטרנטיבות של זוגיות. אם זו מישהי שמחפשת תורם זרע, אם זה מיק שמתפשר על מישהי שהוא פחות אוהב רק כדי להחלים מהפציעה שלו מהאהבה הקודמת, יש ניסיון של זוג אחר ליחסים פתוחים. בעונה הזאת אני מנסה להראות שאין חוקים, ושזה בסדר. הכול פתוח, ובלבד שתישאר בן אדם.

"אני לא יודעת אם הסדרה אומרת משהו חדש על זוגיות, כי היא סדרה מונעת דמויות, לכל דמות יש את הדי.אנ.אי שלה. הסדרה אומרת איזושהי אמת אבסולוטית, שאתה לא יכול לשקר לעצמך".

*מה קורה לזוגיות ב-2008, כמו שהיא משתקפת מן המסך?

"כולנו מבינים שזוגיות היא לא המיתוס שגדלנו עליו, של חתונה בגיל 24 לנצח נצחים. שהמודלים שגדלנו עליהם מתו, ואנשים מנסים לשבור את הקונבנציות. יש גם תחושה של הגבר הישראלי החדש שנמצא בבלבול. הוא כבר לא המטרוסקסואל. הוא פוסט-מודרניסט עם שיפוצים, אבל הוא לא מוצא את עצמו. אנשים שעומדים להתברגן נבהלים. קצת חורה לי שבסדרות הללו הנשים מצטייירות כביצ'יות חונקות ואיומות. ממה שראיתי הגברים מצטיירים ככלבלבים אבודים.

"התמונה שעולה היא שזוגיות זה כואב, מה שלא משקף את המציאות בהכרח, אבל יש בלבול כי אין מודל נכון, מה שקשור גם לתהליכים שעבר הפמיניזם. גם הנשים לא מוצאות את הדרך ומחפשות אותה. הסדרה גם מעמתת את נקודת המבט של הבוגד ולא רק הנבגד, מה שגם חדש, כי זה חלק מחיפוש כולל של אלטרנטיבות, שאנשים פתאום אומרים אם זה גורם לך להיות מאושר ואתה צריך את הבגידה כדי להמשיך לשרוד, זה לגיטימי. לפני עשר שנים לא היית רואה בגידות בטלוויזיה הישראלית. פתאום רואים בגידות ולא נענשים עליהן על המסך. זה תהליך שדומה לתהליך של שידור סצנות עם ג'וינטים על המסך כמשהו לגיטימי. אני לא אומרת שלבגוד זה טוב, אלא שבגידה היא גם אלטרנטיבה לזוגיות. מה עוד שיש לגיטימציה לאישה הבוגדת. בדרך-כלל הסטריאוטיפ היה שהגבר הוא הבוגד, אבל הסדרות החדשות מראות שגם הנשים לא טומנות את ידן בצלחת".

אין אהבות שמחות

יש גם את המורדים, היוצרים שבאו מאסקפיזם טהור, כמו אדיר מילר שיחד עם רן שריג יצרו את "רמזור", קומדיה על שלושה חברים במערכות יחסים שונות.

"אני לא יודע אם רציתי להגיד משהו חדש על זוגיות. אני פשוט יודע מה עובר על זוגות נשואים. אני רואה אותם בסטנד-אפ כל-כך הרבה פעמים, ולפי צורת הישיבה שלהם יודע מתי הם רבו", אומר אדיר מילר. "לא באתי עם אמירה, אלא לשעשע את עצמי. אמנם באתי מנקודת מבט של גבר, אבל זה בגלל שבחיים הנשים תמיד מנצחות, כי הגבר הוא חיה פשוטה. תני לו מילה טובה, והוא שלך לנצח. האישה יותר חכמה, יותר מוצלחת. גם גבר שהוא מנכ"ל חברה מוצלחת הוא בורג קטן.

"אני חושב שהסדרה היא חלוצית, היא משהו שלא קיים כרגע על מסכי ערוץ 2. אנחנו לא מתחבאים מאחורי ההגדרה 'דרמה קומית'. באתי ואמרתי שאני רוצה לעשות קומדיה שתעשה טוב על הלב. המטרה היא כיף, וכרגע אין את זה בערוץ 2".

"אני חושבת שהיוצרים מושפעים יותר מה-HBO לא באופן בנאלי אלא באופן יותר מאתגר, פחות ליניארי ויותר מורכב", אומרת דנה עדן מפיקה ואחת היוצרות של הקומדיה "חמישה גברים וחתונה" בערוץ 10. "אני חושבת שכל הגל שהטלוויזיה הפכה ליותר עמוקה ומקורית, משפיע על היוצרים בארץ ופותח את הז'אנר מבחינת מבנה, כך שאת יכולה לפרוץ את גבולות הז'אנרים. למשל, את יכולה לפנות לפריצה של הזיות כמו ב'עמוק באדמה', כי בעולם חלה מהפכה בתחום הסדרות שהשפיעה על היצירות בארץ. היוצרים הקדימו את הזכיינים בלהבין שהקהל מחפש דברים יותר מאתגרים".

"אני חושבת שאנחנו מתקשים ליצר סדרות על אהבה גדולה מן החיים", אומרת מירית טובי, מנהלת מחלקת הדרמה בהוט. "אנחנו נמצאים ברגעים של אושר, אבל אין אנה קרנינה. החברה השמרנית כבר לא מטילה איסורים. מלבד סדרות על זוגיות כמו 'מרחק נגיעה', ששם הלכו למקומות של חברות שהאיסורים בהן מוכרים, לא עושים פה סדרות על אהבות גדולת. הסדרה הכי רומנטית שעשו פה היא 'אהבה זה כואב'. אני חושבת שלישראלים קשה ליצור סדרות על אהבה או ליצור סצנות של סקס אמין, וזה לא שאנשים לא יכולים, שליבם יישבר או שאנשים יתאבדו, אבל בדרמה קשה להעתיק את העוצמות האלה.

"לכאורה היום הכול יותר קל - את יכולה להתגרש מבעלך, לחיות שנתיים עם בחור צעיר ממך, יש תחושה שאין איסורים, וכדי ליצור סיפור טוב צריך מכשולים שהיום אין אותם, כי הכול מותר, והשאלה הכי עדכנית היא אם יכול להיות שבמקביל למערכת יחסים נהיה בעוד מערכות יחסים, כמו שרואים יותר בעולם ההומוסקסואלי. אבל אנחנו, הסטרייטים, נשענים על המושג הישן של בגידה, והשאלה שעולה היא מהי בגידה. אני חושבת שבגידה למושג ישן ומיותר, וזה הדבר הכי מעניין לטפל בו היום בסדרות הדרמה".