הנשים הראשונות

הנשיאה הראשונה של בית המשפט העליון

במשך שנים ארוכות פילסה דורית ביניש, 66, את דרכה אל התפקיד היוקרתי ביותר במערכת המשפט - נשיא בית המשפט העליון. היה לה די והותר זמן לתכנן איזה קו משפטי תרצה להכתיב בהגיעה לכיסא הרם, אבל אף אחד מהתכנונים לא לקח בחשבון שעל כס שר המשפטים יתיישב מי שנחשב למתנגד וליריב הכי גדול שלה - פרופ' דניאל פרידמן. המאבקים הבלתי פוסקים עם השר, והירידה באמון הציבור בממסד, הפכו את תקופת המבחן שלה ללא קלה בכלל.

כשבוחנים את ההיסטוריה המקצועית שלה, מוצאים לא מעט הישגים חשובים, אבל יש גם כמה נושאים שנויים במחלוקת הנוגעים להתנהלותה, כמו גם טענות כי במהלך השנים שילבה בשיקול הדעת המשפטי שיקולים פוליטיים.

"הקשיים רבים", אומרת ביניש בראיון ל"ליידי גלובס", "בעיקר בתפקיד המשלב אחריות, היבט משפטי ולאומי, והמערכת שלו גדולה ומורכבת".

קורה שנמאס לך מכל ההתרחשויות סביבך?

"התקופה הזו קשה לי במיוחד. מה שתיארתי כקושי במסגרת העבודה המשפטית, מתייחס לתנאים הנורמליים, לקושי שגרתי של שופטים אחרים, וזה לא חל עליי בזמן הזה".

יש רגעים שמתחשק לך להניח את המפתחות על השולחן, לקום וללכת?

"כן, זה קורה (פורצת בצחוק). אבל אני יודעת שככל שזה קשה יותר, אני חייבת לשמור על הפיקדון היקר הזה, שהוא לא שלי ורק הופקד בידיי לשמירה. מוטל עליי תפקיד מאוד קשה, להשגיח ולהגן על בית המשפט, על הפרט מול המערכות השיפוטיות האחרות.

"אני רואה לעצמי חובה קודם כל לשחרר ולשפר את המצב, ומצד שני לשמור על הקיים. ויחד עם זה, לכבד ולקיים את הצרכים והאינטרסים של המדינה, ולמצוא את האיזון הנכון".

כלומר, את לוקחת על עצמך גם את המחיר הכבד, וגם את הביקורת מכל הצדדים. איך את מתמודדת עם זה?

"אני מודה שזה קשה ויש ימים קשים במיוחד, ורגעים שבאמת כמעט בלתי נסבלים. אבל זו משימה שאי אפשר לנטוש אותה. לפעמים קיים רצון אצל אנשים להרים ידיים ולהיכנע. אבל זה לא באופיי, אני לא טיפוס שמסוגל לנטוש את המשימה החשובה שהוטלה עליו, בשום אופן. להפך, הרגעים הקשים ביותר רק גורמים לי להתחזק ולחשוב עד כמה צריך לעשות הכול כדי שהמסגרת הזו תישמר במתכונתה הנקייה, הטהורה, כפי שאני מכירה אותה. לכן, אני לא מתחרטת על כלום, ואעשה הכול כדי להמשיך ולהשפיע על המסרים הקיימים ועל המודלים השיפוטיים הכי חשובים".

"לא הצבתי את התפקיד כמטרה"

ביניש הגיעה לעריכת דין במקרה. בבית הוריה נתפס המקצוע כבורגני, כזה המהנה את הפרט ואינו תורם לכלל. כנראה שזו הסיבה שהובילה אותה לפעול במשך עשרות שנים בשירות הציבורי, ולא כעורכת דין פרטית.

לפרקליטות הגיעה כמתמחה, ולאחר מכן שירתה כפרקליטת מחוז ירושלים. ב-1976 מונתה למנהלת מחלקת בג"צים בפרקליטות המדינה, וכעבור שש שנים מונתה למשנה לפרקליט המדינה. היא הייתה כפופה ישירות לוועדת כהן, שחקרה את טבח סברה ושתילה, ובאותה תקופה סוערת התגלתה גם המחתרת היהודית - ביניש הייתה התובעת במשפטם, והיא ספגה איומים רבים על חייה.

בפרשת חטיפת אוטובוס קו 300, ב-1986, היא זו שלחצה להעמיד לדין את אנשי השב"כ המעורבים בפרשה.

בחרת להיות חלוצה בתפקידייך, או שזה פשוט קרה?

"לא הצבתי לעצמי למטרה להגיע לתפקיד מוגדר כזה או אחר, אלא התמקדתי בעבודה השוטפת, היומיומית, על מנת לקדם ערכים שבהם האמנתי. התפקידים השונים הגיעו כתוצאה, ולא כמטרה".

אילו תגובות קיבלת כשמונית לתפקידים הבכירים?

"באופן אישי אף פעם לא הרגשתי יחס שונה, לטובה או לרעה, בגלל היותי אישה. עם זאת, מתגובות שקיבלתי לאורך השנים מהציבור הרחב, אני מודעת למשמעות הסמלית שבהיותי אישה ראשונה שכיהנה ומכהנת בתפקידים בכירים במערכת המשפטית".

מי היו המודלים המרכזיים שלך?

"היו הרבה כאלה שלמדתי מדרכם, מהוראתם, ומהמורשת שלהם, שנבנתה בהרבה עמל, חשיבה ורצון. לא אוכל להצביע עליהם".

ב-1989 הפכה ביניש לאישה ראשונה בתפקיד פרקליטת המדינה. היא עוררה עליה תרעומת מצד מתנגדים רבים, כשהגישה, בין היתר, כתבי אישום נגד בכירים בליכוד בפרשת חשבונות פיקטיביים.

כשהסכימה לערוך עסקאות טיעון במקרים של עברות מין נגד נשים, טענה ש"לפעמים אין ברירה", אך לא הצליחה לשכנע את ארגוני הנשים.

בסוף 1995 היא נכנסה לעליון. ב-2006, כשהנשיא ברק פרש מתפקידו, היא נבחרה לאישה הראשונה בתפקיד נשיאת העליון.

מה הם ההישגים המשמעותיים ביותר שלך בתפקיד?

"אני עדיין לא יכולה לסכם הישגים, זה קצת מוקדם".

יש דברים שאת רוצה להכניס ולשנות?

"אני רוצה, ואני משתדלת. יש דברים שעשיתי ואני בהחלט משקיעה מעבר לעבודה המקצועית והשיפוטית, בהנהגת צורת עבודה מאוחדת לכל מערכת המשפט. האחדה בגישה הניהולית, דרך עבודה תוך שיתוף פעולה, שיתוף השופטים בעליון בניהול המערכת".

ומה המורשת שלך לדור הבא?

"אני לא בשלב של העברת מורשת עדיין. המורשת של שופט הם פסקי הדין שלו".

* יהודית קרפ, 70

המשנה הראשונה ליועץ המשפטי לממשלה

פריצת הדרך: אחרי שנים ששימשה כעוזרת אישית של שורת יועצים משפטיים, ב-1978 מינה אותה היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, לתפקיד המשנה הראשון שהיה אי פעם.

הישגים: במהלך 24 שנותיה בתפקיד הייתה ידועה כלוחמנית בכל מאבקיה - בנושא חטיפת אוטובוס 300; בדרישתה למשפט חוזר לעמוס ברנס; ובכישלונה במאבק למען נאשמי רצח הנער דני כץ, שלדבריה "הותיר אותי שרוטה עד היום". קרפ מאמינה שהייתה חלוצה בפעילותה סביב חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

תחושות: "מאחר שהייתי נשואה ואם לילדים, התעורר בליבו של זמיר חשש שמא לא אעמוד בנטל. הרי אישה צריכה להשקיע מזמנה גם לטיפול בביתה, אז איך תבצע את מלאכתה?". על כן מונה משנה נוסף, גבר כמובן, והם התחלקו במלאכה. "לא אמרו לי בפנים, אבל שמעתי דיבורים עליי, וזה לא היה נעים".

קשיים: "על דעות קדומות ביחסי המינים למדתי לקח עוד בתיכון. עניין אותי ללמוד תלמוד, והייתה כמובן רק כיתת בנים. יום אחד קרא לי המורה, כשהחזיר לנו בחינות, ואמר: 'אמנם מגיע לך מעולה, אבל כבת אוכל לתת לך רק טוב'. הסבר לא נתן להחלטתו, ואני שמחתי שעמדתי באתגר, ולא חשבתי לצאת למאבק. במחשבה לאחור אני יודעת שזה המקרה היחיד שלא הפכתי שולחנות במלחמה על הצדק".

* מרים בן פורת, 88

השופטת הראשונה בביהמ"ש העליון, מבקרת המדינה הראשונה

פריצת הדרך: משנת 1976 ובמשך 12 שנה כיהנה כאישה יחידה בעליון, בארבע השנים האחרונות, כמשנה לנשיא. "כששאלו אותי 'מדוע לקח לך כל כך הרבה זמן להגיע לעליון, למרות שהצטיינת במשך 18 שנה כשופטת יחידה במחוזי בתל אביב?', הגבתי בצחוק: 'אולי מפני שהיה רק חדר שירותים אחד לנשים'. למען האמת, הייתה בעליון אווירה גברית. השופטים אהבו לספר בדיחות מסוימות הנחשבות 'גבריות', ואני לא הפרעתי להם. הייתה לי ברירה?".

מיד לאחר פרישתה מהעליון, ב-1988, נבחרה על ידי הכנסת בהצבעה חשאית למבקרת המדינה, תפקיד אותו ביצעה במשך כעשור. "נהניתי מכל מה שעשיתי. כל תפקיד השלים את עצמו. בבית המשפט ובבג"ץ דנו בכל מקרה לגופו, וכמבקרת קיבלתי תמונה יותר מקיפה על היחס לאזרחים באופן כללי, ולא רק לאזרח אחד שנפגע ספציפית".

הישגים: במשך כעשור ייצגה את המדינה כפרקליטה במשפטים שתפסו כותרות. "רציתי כבר לעזוב ולעבור לבית המשפט, ואז קרא לי חיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה דאז, ודרש ממני להופיע בשם המדינה במשפט רצח קסטנר, שעורר מהומה רבה. זה היה הפינאלה שלי, והופעתי המוצלחת הייתה קרש הקפיצה מהפרקליטות לקריירה המשפטית שלי".

תחושות: בהופעתה הראשונה כשופטת בעליון, אישה יחידה מול שופטים חמורי סבר, פחדה מאוד. "חששתי שדווקא כאישה אכשל חלילה", היא מספרת. "התבלבלתי לרגע, והשופטים הביטו בי בתימהון. הייתה עליי דעה שאני קשוחה, והנה אני בחולשתי. אחד השופטים התייצב לעזרתי, ואמר: 'אתם לא מבינים, היא מתרגשת, זה הכול', ומרגע זה חזר אליי ביטחוני העצמי".

קשיים: "בתחילת הדרך לא חשבתי שאני מתאימה להופיע בפני קהל בבית המשפט, הביטחון העצמי שלי היה ירוד". אבל הממונים התעקשו, והיא הופיעה "בפחות הצלחה". כעבור שנים, כשכבר הייתה אימא, "הרבה פעמים לקחתי עבודה הביתה כדי לא להשאיר את בתי לבדה".

תגובות מהסביבה: "הייתי נשיאה ראשונה של בית המשפט המחוזי, כאשר יום אחד קרא לי חיים צדוק ואמר 'את צריכה להיות בעליון'". שופטים אחרים חששו לעבוד איתה כי נחשבה קשוחה, "ולכן הסכמתי לעבור לעליון זמנית כדי שיחליטו אם רוצים שאעבוד איתם".

"אמרו לי 'מה זה, אישה יודעת לנהל ישיבה?'"

* שולמית אלוני, 80

האישה הראשונה שהקימה מפלגה

פריצת הדרך: ב-1965 נבחרה לכנסת מטעם המערך, וטיפלה בקנאות בנושא זכויות האזרח והכפייה הדתית. עקב עימותיה עם גולדה מאיר פרשה והקימה ב-1973 את התנועה לזכויות האזרח ולשלום, ר"צ, שזכתה לשלושה מנדטים. היא כיהנה כשרה ללא תיק בממשלת רבין, והתפטרה כעבור שנה בנימוק של חוסר נכונות להשלים עם שחיתויות. בבחירות הבאות ר"צ זכתה למנדט אחד בלבד, ונותרה מחוץ לקואליציה, אך אלוני בלטה במאבקה בכפייה הדתית. ב-1992 אוחדה ר"צ עם מפ"ם ושינוי, והפכה למרצ. אלוני נבחרה לעמוד בראש המפלגה החדשה, שזכתה ב-12 מנדטים.

תחושות: "היום אני יכולה לומר שאחרי כל מה שעשיתי, לא הצלחתי למנוע את העוולות - האפליה, השחיתות, העדתיות. רע לי מהמדינה הזאת. כשאני קמה בבוקר ורואה שמש ושומעת ציוצי ציפורים לא רע לי אישית, אבל כשאני רואה מה שקורה במדינה אני אומרת: הכול הולך כאן על העוקם".

הישגים: בנוסף לחקיקת חוקים למניעת אפליית נשים ולחיזוק מעמדן בחברה, הכניסה לראשונה ב-1970 את שיטת הסכמי הנישואים למי שלא יכלו להינשא ברבנות. לדבריה, "את האני מאמין שלי השמעתי בתוכנית הרדיו 'מחוץ לשעות הקבלה', שהייתה הראשונה שדנה בנושאי הכפייה הדתית, והנחתה נשים מה לעשות כדי לא להגיע לבית הדין הרבני".

קשיים: "היו לי מאבקים קשים עם הדתיים, שבגללם נאלצתי לשלם לעתים מחיר לא מוצדק. כשהייתי שרת החינוך טענתי שיש ללמד את התלמידים החילוניים גם על האבולוציה. התייעצתי אז עם רבנים שהכירו בזכותי ללמד את האמונות השונות, אך החרדים, השותפים בקואליציה, עשו הכול כדי שלא אהיה שרת חינוך. זה היה חבל לי מאוד, כי היה לי כל כך הרבה לתרום לחינוך הנוער בארץ. קשיים נוצרו גם כשדרשתי שלא יקצו סכומים עודפים לחרדים".

תגובות מהסביבה: "כשניהלתי לראשונה ישיבה בוועדה בכנסת, אחרי שהקמתי את ר"צ, אמרו לי 'מה זה, אישה יודעת לנהל ישיבה?'. כשנאבקתי למען הקמת מדינה פלסטינית, בשנים שהמושג הזה היה מוקצה מחמת מיאוס בקרב הציבור הרחב, וכשנאבקתי למען זכויות הפלסטינים שנפגעו לדעתי על ידי השלטון הישראלי, הושמעו נגדי תגובות מאוד לא נעימות, בלשון המעטה. אבל תמיד היו לי גם הרבה תומכים ואוהדים, בעיקר בקרב נשים, שחשובות היו להן מאוד הדעות שהשמעתי בדרישה להוציא מידי הרבנות את האחריות הבלעדית למעמד האישה".

* גאולה כהן, 82

האישה הראשונה שהקימה מפלגת ימין, התחייה

פריצת הדרך: ב1969- יזמה כהן מבצע הסברה מחוף לחוף בארה"ב, למען פתיחת שערי ברית המועצות ליהודים. הצלחתה הייתה סוחפת ועוררה הד בינלאומי, כששבתה רעב ליד בניין האו"ם. מ1973- ובמשך כמעט 20 שנה הייתה חברת כנסת, כשבכל פעם, בשל התנגדות זו או אחרת, פרשה למפלגת ימין שונה - עד שהקימה בעצמה את מפלגת התחייה, שזכתה לחמישה מנדטים. מאבקיה היו מלווים תמיד במעשים, וכך בין היתר עברה להתגורר בימית ב1981- והצטרפה למתנגדים לנסיגה מסיני. כעבור שנים עברה להתגורר בקרית ארבע, ובהמשך יצאה לאתיופיה ותרמה תרומה חשובה להעלאת היהודים במבצע שלמה.

"מאז שנת 1943, כשלחמתי במחתרת לח"י, הקדשתי את כל חיי למען ההתיישבות היהודית, ונאבקתי על הקמת מדינה יהודית על כל שטח ארץ ישראל", היא אומרת. בשנת 2003 זכתה בפרס ישראל על מפעל חיים.

הישגים: "ההישג הכי חשוב עבורי היה החוק שנחקק ב1980- הודות להצעתי ופועלי - חוק יסוד ירושלים השלמה כבירת ישראל. זה היה המאבק הרציני ביותר שהובלתי, לשכנע 61 חברי כנסת להצביע למען ירושלים כבירת ישראל. לצערי, לא כל המדינות בעולם קיבלו זאת, וחלקן העבירו את השגרירויות שלהן לערים אחרות והשאירו בעיר בירתנו רק נציגויות קטנות. עם זאת, המאבק והחוק הובילו למודעות אדירה".

קשיים: "בכל תקופתי בכנסת הייתי צריכה להיאבק. מעולם לא חיפשתי הצלחה אישית, הדבר היחיד שהיה חשוב לי זה ההצלחה במאבקים המדיניים והחברתיים. כשהקמתי את ועדת העלייה והקליטה ועמדתי בראשה, הייתה חשובה לי העשייה למען העולים ולמען תנאי חייהם כאן בארץ".

תגובות מהסביבה: "היו שהתנגדו לי עקב מאבקי הבלתי מתפשר, והיו שהעריכו אותי והצטרפו אליי במאבקי. אף פעם לא התייחסו אל הצעותיי באדישות. מה שחשוב לי הוא שהרגשתי כחלוצה, כבונת המדינה. בחלק מהמאבקים הצלחתי ובאחרים לא. זו דרכה של הפוליטיקה".

* אסתר הרליץ, 86

השגרירה הראשונה של ישראל

פריצת הדרך: כשנפתח משרד החוץ, עם קום המדינה, פתחה את מחלקת ארה"ב. לאחר מכן נשלחה לעצרת האו"ם, כאישה ראשונה בוועדה המדינית. ב1950-, כיהנה כאישה הראשונה בתפקיד מזכיר ראשון בשגרירות וושינגטון, ובהמשך כקונסולית הראשונה בניו יורק. ב1966- הייתה לאישה הראשונה, בכל מערכת השגרירויות בעולם, שמונתה לתפקיד שגרירת ישראל בדנמרק.

הישגים: "בעקבות שיחות ביני לבין ראש ממשלת דנמרק הוא הכריז לראשונה בעצרת האו"ם, במלחמת ששת הימים, שישראל ראויה לגבולות בטוחים ומוסכמים, וזה היה חיוני בהחלטה 242. במלחמת קדש השפעתי על נשיא ארה"ב, דווייט אייזנהאואר, להימנע מלהטיל סנקציות נגד ישראל עד שתיסוג מעזה".

התחושות: "התרגשתי במיוחד להיות במשך תקופה ארוכה באו"ם, שהיה מוקד השפעה עולמי חשוב לנו, בעיקר בתקופות מלחמה. כשהייתי שם, ראיתי כמה טובה יכולה להיות העובדה שאני אישה. למשל, הייתי חייבת לנוח כל צהריים 20 דקות, וגיליתי שרק בשירותים של הנשים יש כורסאות נוחות שאף פעם לא השתמשו בהן. הגברים שהסתובבו בלובי לא נתנו לי מנוחה בהפסקה. תמיד התנפלו עליי לשיחת שכנוע שאצביע עבור איזו הצעה, ובשירותים אף אחד לא הטריד אותי, כי לא היו לי קשרי פטפטת עם הנשים".

תגובות מהסביבה: "יש קוריוז אחד שזכור לי במיוחד: הגעתי לתערוכה בינלאומית בקופנהגן, והיינו אמורים להתיישב לדיון סביב שולחן. כשנעמדתי ליד המקום ששמור לשגריר ניגשה אליי דיילת ואמרה, 'את לא יכולה לשבת כאן, זה שמור לשגריר ישראל'".

* דליה איציק, 56

יו"ר הכנסת הראשונה

פריצת הדרך: הימור פוליטי הפך את המורה לשעבר, ידידתו הקרובה של שמעון פרס, לאחת הנשים החזקות בפוליטיקה הישראלית נכון לעכשיו. איציק מכהנת בכנסת מאז שנת 1992, בתחילה מטעם מפלגת העבודה ובשנים האחרונות מטעם קדימה. במהלך השנים שימשה כשרה לאיכות הסביבה, שרת התמ"ת ושרת התקשורת. ב-2006 נבחרה לאישה הראשונה בתפקיד יו"ר הכנסת.

הישגים: עיקר גאוותה על הצלחתה במילוי תפקידו של נשיא המדינה מרגע שמשה קצב נאלץ לפרוש מתפקידו. "אין רגע דל בבית הזה, בעיקר מרגע שנדרשתי למלא את מקום נשיא המדינה במשכנו", היא אומרת. "היה לי ברור שמדובר בפיקדון זמני. העומס היה עצום, התקופה הייתה רבת אירועים והופעותיי בציבור באירועים ממלכתיים, במקביל לפעילותי בכנסת, חייבו הכנה מדוקדקת, ירידה לפרטים ואפס תקלות. שמרתי על מעמד בית הנשיא וזו הייתה שליחות שאין כדוגמתה".

בתפקידה כיו"ר הכנסת היא ממקדת את כל מאמציה בהתנהלות מכובדת של המשכן, "תוך הסכמות שקטות, המאפשרות לקיים את הדיון הציבורי גם במצב של מחלוקות תהומיות. במרכז פעילותי הצבתי את הובלת הרפורמה הפרלמנטרית שהכנסתי, לשדרוג כלי העבודה לשימוש חברי הכנסת. המחויבויות שלי הן עצומות, והכנסת מנוהלת עתה על ידי מנהל שמיניתי לראשונה מאז כינון הכנסת. הנושאים הפרלמנטריים מתרכזים אצל מזכיר הכנסת, ואני מנווטת את פעילות המשכן".

בין מינויים לניווטים, היא הנחתה את כל הח"כים, עובדי הכנסת והמבקרים בוועדות להופיע בלבוש הולם - לא בכפכפים, לא בחולצות בטן חשופות, לא במכנסיים קצרים ולא במכנסי ג'ינס. תחושות: "היום ברור שאין תפקיד שאישה לא מסוגלת לבצע רק משום שהיא אישה. נכון שהדרך שעל נשים לעבור כדי להגשים את חלומותיהן ארוכה יותר, ורצופת מכשולים גבוהים יותר. יחד עם זאת, ניפצנו את רוב תקרות הזכוכית, ויש לנשים לאן לשאוף ובמה להתגאות". בתפקידה הנוכחי, היא אומרת, יש בפניה עוד יעדים ו"אני נכונה לכל אתגר אם אדרש". יחד עם זאת, היא מבטיחה: "אין לי כוונה להיות ראש ממשלת ישראל".

תגובות מהסביבה: "התגובות שאני מקבלת מהציבור מחזקות אצלי את התחושה שאני פועלת ברוח ראויה. היום אין איש שמרים גבה לשמע מינוי אישה לתפקיד מוביל בכלכלה, במשפט, באקדמיה, ברפואה, במדע, בתקשורת ובפוליטיקה". לא כולם אהבו את האיסור על לבישת ג'ינס, אך, לדבריה, "אין ספק שהכנסת שומרת כך על כבודה".

* גליה מאור, 65

מנכ"לית הבנק הראשונה

פריצת הדרך: "התחלתי את הקריירה הבנקאית שלי בבנק ישראל ב-1963. עברתי את כל השלבים, ו-20 שנה טיפלתי במגוון תפקידים - מחקר, שוק ההון, בנקים כושלים ועוד, ואז מוניתי כמשנה למפקח על הבנקים. ב-1982 הציעו לי את משרת המפקח הראשי על הבנקים - אישה ראשונה בתפקיד הבכיר ביותר, גם בחו"ל זה נדיר.

"כשהציעו לי ב-1991 את תפקיד המשנה למנכ"ל בנק לאומי חשתי כבוד גדול, כי זו סביבת עבודה מאוד מקצועית. זה משך אותי כמכשיר פיננסי, הקשר עם הלקוחות, ניהול 11 אלף אנשים, טיפול בהיבטים הכספיים של עסקים גדולים ושל אנשים מאוד עשירים מצד אחד, וכאלה עם בעיות קיום יומיומיות מצד שני". ב-1995 מונתה למנכ"לית הבנק.

הישגים: "ב-2007 הבנק עקף את שווי השוק של בנק הפועלים, ומחק פער של כ-4 מיליארד שקל, שהיה קיים במשך שנים. הוא הוכתר כעת לבנק הגדול ביותר מכל הבנקים במונחי שווי שוק, עם רווח הכי גבוה במערכת הבנקאות בישראל. ההרגשה היום, כשהכרזתי שהבנק שלנו הוא במקום הראשון, היא: עשינו את זה!".

תחושות: "בכל המינויים שלי ראיתי אתגר חשוב - בנקאות משכה אותי כתפקיד חשוב ביצירת יציבות המשק. מאוד עניין אותי להיות בשני צדי המתרס, ולאחר שהייתי בצד האחד של השולחן - כמי שאחראית על הפיקוח והחוקים - לעבור לצד השני של העשייה בפועל".

קשיים: "עולם העסקים נחשב תמיד לעולם של גברים, ואני שמחה שחל שינוי בשנים האחרונות, ויותר ויותר מנהלות מתמנות לתפקידים פנים-בנקאיים. בכל זאת, בהנהלה יש רק עוד אישה אחת מלבדי, אבל זה מינוי ענייני. זה לא ג'וב של אדם אחד, כי בלאומי מדובר באופרציה של 21 מדינות ברחבי העולם. בתפקיד הזה אני הרבה יותר חשופה מאשר בתפקידי הקודם. כמו כל אישה צריך לבצע שני תפקידים, ועושים ויתורים על דברים שאוהבים לעשות".

תגובות מהסביבה: "בסך הכול הרגשתי שמפרגנים לי. לא הרגשתי שהנושא הנשי עלה. הייתה תחושה ששברתי את תקרת הזכוכית, לא עבורי אישית, אלא למען הקולגות הנשים. אין ספק שבתפקיד הזה נמצאים כל הזמן תחת זכוכית מגדלת, במיוחד כשאת אישה. מצד המשפחה, הבעל ושלושת הילדים, קיבלתי תמיכה רבה".

ד"ר אורנה ברי, 58 *

המדענית הראשית הראשונה

פריצת הדרך: כבר 25 שנה נקשר שמה בנשימה אחת עם תעשיית המדע והטכנולוגיה, כחוקרת ומובילה הליכי קביעת מדיניות. היא הייתה שותפה להקמת חברת אורנת תקשורת, כיהנה כמדען ראשי בפיברוניקס, כחוקרת מדע ראשית בIBM- וכיועצת לחברת אינטל. בסוף 1996 מונתה לתפקיד המדען הראשי. מדובר במקור המימון הממשלתי הגדול ביותר מלבד משרד הביטחון".

הישגים: "קידמתי את ישראל כשוק תחרותי עולמי. נתתי דגש חזק על שיתוף הפעולה עם האקדמיה ועם התעשייה. דברים משמעותיים זכו לתשומת לב רצינית. הגדלתי את התקציב עבור התעשייה ושאר הפעילויות עד ל450- מיליון דולר בשנה".

קשיים: "התג המקצועי של אישה פחות מזה של גבר. כל מנהל בתפקיד בכיר צריך ללמוד את מכלול הנושאים החדשים תוך פרק זמן קצר. על אישה חלה חובת הוכחה מעבר לזו הרגילה. לוקח לאנשים זמן להבין שמולם עומד איש מקצוע, ולא אישה. אחרי ארבע שנים בתפקיד פרשתי, כי התפקיד דרש המון, וכמפרנסת יחידה של משפחתי זה היה קשה לא לראות את שלושת ילדיי".

תגובות מהסביבה: "בתפקידי כמדען ראשי דיבר אליי שר מסוים, שתקציבו היה שליש משלי, במונחים של 'מיידלע'. יום אחד ביקש מהאנשים בחדר לצאת, ושאל אותי 'למה את לא צובעת את השיער שלך ומתאפרת, כי זה מעביר מסר שלילי'. היו לי היתקלויות עם אנשים שניסו להפחיד אותי כשלא קיבלו מה שדרשו. אז ניסו, לא הצליח להם".

ראשוניות נוספת: האישה ראשונה המכהנת כיו"ר קרנות הון סיכון בישראל.

* רנה שינפלד, 69

האישה הראשונה שהקימה תיאטרון מחול

פריצת הדרך: אחרי כמעט 20 שנה, שבהן הייתה רקדנית ראשית וכוריאוגרפית בלהקת בת שבע, החליטה להקים תיאטרון מחול משלה, שנקרא על שמה ושבסיסו במרכז סוזן דלל.

הישגים: העלתה מספר הופעות מקוריות מדי שנה, לעתים עם שמונת חברי הלהקה ולעתים לבדה. "אני עושה הכול בעצמי, מבצעת את הכוריאוגרפיה, עובדת עם הלהקה, מתאמנת שעות ארוכות. מלבד זאת אני מארגנת את ההפקות - שהן מאוד יקרות - ואת המופעים בארץ ובפסטיבלים בינלאומיים".

תחושות: "פרצתי דרך חדישה במחול הישראלי, העברתי מסר שונה. הרגשתי כחלוצה, בעזיבת המסגרת הקבועה וההליכה למדבר, ללא תמיכה, בשנים קשות, עד שהשגתי את התהילה העולמית. אני מרגישה שבראשוניות הזו עשיתי משהו למען התרבות במדינה".

תגובות מהסביבה: "כשהחלטתי לעזוב את להקת בת שבע היה כעס רב, בעיקר מצידה של הגברת בת שבע רוטשילד, כי הייתי רקדנית ראשית וגם כוריאוגרפית ומורה בבית הספר שלה. עמיתיי ללהקה התפלאו למה אני עוזבת מקור הכנסה קבוע, מעמד וכוח, והולכת לעשות דבר שאיש לא עשה לפניי".

* ציפי פינס

מנהלת התיאטרון הראשונה

פריצת הדרך: "יום אחד, ב-1982, קרא לי גרי בילו, מנהל תיאטרון באר שבע המיתולוגי, והודיע לי: 'את הולכת לנהל את התיאטרון הזה'. איך בכלל העזתי? לא היה דבר כזה עד אז, שאישה תנהל תיאטרון, ועוד ניהול אמנותי ואדמיניסטרטיבי. היום אני יודעת שהסכמתי מנאיביות, מהעובדה שלא תיארתי לעצמי במה מדובר, כי מעולם לא ניהלתי שום דבר ומקסימום ביימתי הצגות". פינס עברה מתל אביב לנגב, ובנה גיא, אז בן 14, נשאר עם אביו בעיר הגדולה.

הישגים: "עם הזמן הפכנו לאבן שואבת לגדולי הבמאים והשחקנים, התקבץ סביבנו קהל אוהדים ונוצרה אגודת ידידים". בין ההצגות המצליחות של התיאטרון בתקופת כהונתה ניתן למנות את "אילוף הסוררת" עם ריטה, נתן דטנר ואבי קושניר, "זינגר" עם ששון גבאי, "אם הבית" עם יונה אליאן, "השטן ממוסקבה" ו"דודתו של צ'רלי".

קשיים: "השנה הראשונה הייתה קשה במיוחד. למעשה, גרתי בתיאטרון מרוב בדידות, כי כשהייתי חוזרת מאוחר בלילה הביתה, בכל פעם לדירה שכורה אחרת, הייתי בוכה".

תגובות מהסביבה: "בעולם התיאטרון נשים מתקדמות יפה, אבל רק כשחקניות ובמאיות. את הניהול מעדיפים למסור לגברים. וגם אני לא הצלחתי להתמודד מולם בתיאטרון הבימה וחיפה. עם זאת בתיאטרון באר שבע העניינים עבדו מצוין - הגיעו אלינו שחקנים מעולים, ויצאנו להופיע עם ההצגות גם בתל אביב. מכל עבר שמעתי מחמאות, וכולם העריכו את מה שעשיתי להצלחת התיאטרון, שמשך קהל רב".

* אורנה פורת, 82

האישה הראשונה שהקימה תיאטרון לילדים ולנוער

פריצת הדרך: "כשהייתי חברה בהנהלת תיאטרון הקאמרי, הבנתי שעם כל העלייה ממרוקו, אלג'יר והודו - שבהן לא רגילים ללכת להצגות - יבואו אלינו בעתיד צעירים מעטים מאוד. אם הם לא יבואו לראות אותנו, אנחנו צריכים לבוא אליהם. את זה ניתן לעשות רק בחינוך הילדים והנוער לתיאטרון". ב-1970 היא הקימה את התיאטרון לילדים ולנוער, ועם השנים הוא "הפך לתיאטרון לאומי לצעירים".

הישגים בתפקיד: זו הייתה הפעם הראשונה שילדים ובני נוער מכל השכבות נחשפו לתיאטרון.

תחושות: "לא הייתה לי בעיה לבקש שיתנדבו. אני עצמי ביימתי בהתנדבות, ועשיתי את כל פעולת הארגון ללא תמורה. הרגשתי נהדר כשכולם הבינו את המטרה ונענו לי. רבים מעמיתיי, אמני ישראל הרציניים, שיתפו פעולה".

תגובות מהסביבה: "אל השחקנים התייחסו בכבוד רב, כי הם היו החלוצים האמיתיים. אני ניהלתי את העניינים ביד חזקה, כדי שהכול יפעל כשורה ובלי תקלות, אז כינו אותי בתיאטרון 'דיקטטור', אבל התעלמתי. עבורי זה היה מפעל חיים חלוצי, ואני גאה בו. 25 אחרי הקמתו קראו לתיאטרון באופן רשמי על שמי, ועל כך אני ממש מאושרת".

* חנה מרון

השחקנית הראשונה של תיאטרון הקאמרי

* מיכל זמורה, 82

מנהלת המוזיקה הראשונה בקול ישראל

פריצת הדרך: "הייתי ממקימי החוג למוזיקולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ניהלתי את התזמורת הסימפונית בחיפה ובמשך שנים ארוכות הייתי מופקדת על מדור המוזיקה במועצה לתרבות ואמנות במשרד החינוך. ב1968- מוניתי למנהלת חטיבת המוזיקה בקול ישראל. באותו זמן שידרו בערוץ 1 שלוש שעות ביום בלבד, ובזכות השפעתי הוקם ב1981- ערוץ המוזיקה ששידר 22 שעות ביממה".

* לאה גוטליב, 89

מייסדת אימפריית בגדי הים הראשונה, גוטקס

פריצת הדרך: "כשהגענו לארץ ב-1947 החלטנו להקים מפעל למעילי גשם כמו שהיה לנו בבודפשט, אבל התברר שכאן יש עשרה חודשי שמש ולא היו מכירות. אמי ואני ישבנו בחדר קטן ונוטף מים בשכונת ג'בליה ביפו, ותפרנו בגדי ילדים. ארמן, בעלי, רכב כל יום על האופניים, עבר בין החנויות ומכר את הסחורה שהספקנו לתפור באותו היום.

"ב-1954 החלטתי להתחיל עם בגדי ים. הושפעתי מהקקטוסים שראיתי בדרכי למעברה, שבה גרנו בהתחלה, ומהפרחים שהכרתי בארץ לראשונה. אהבתי גם את ציורי ון גוך, ובעקבותיהם השתמשתי בצבעים עזים.

"בהתחלה לא היה לי בד לייקרה, ואת בגדי הים הראשונים תפרתי מבד כותנה ומאחור הוספתי משהו אלסטי. ארמן ראה שהוא מוכר את בגדי הים בין החנויות בכמות יותר גדולה מבגדי הילדים, ומביא יותר כסף לאוכל ולקניית עוד בדים, וידע שיש לנו הצלחה, אבל מי תיאר לעצמו באיזו הצלחה ידובר.

"גם היום, בגיל 89, נשארתי וורקוהולית.

הישגים בתפקיד: "אחרי כמה שנים של מכירות בחו"ל התחילו להגיע הזמנות לבגדי ים שלנו מסאקס פיפט' אווניו ומבלומינגדיילס, וצילמנו קטלוגים של דוגמניות באתרים אקזוטיים. התחלתי לנסוע הרבה לתצוגות בחו"ל, וזכיתי לכבוד רב. לא כולם ידעו אז איפה נמצאת ישראל, אבל תמיד אמרו שהם יודעים מאיפה גוטקס, וזה שימח אותי מאוד שדרכי הכירו את הארץ שלנו".

קשיים: "עבדנו מבוקר עד לילה, תמיד ברצינות ובאחריות. כל יום באתי ראשונה ויצאתי אחרונה.

"יום אחד, כשנדמה היה שאני בשיא ההצלחה, איבדתי את שני הדברים היקרים בחיי - את בתי יהודית, שהייתה יד ימיני ומתה ממחלה קשה, ואת מפעל חיי, גוטקס. חסר לי מאוד גם בעלי שנפטר. כעת אני כבר לא מה שהייתי, וגם אם אני קשורה בהסכם עם חברת תפרון שמוכרת בגדי ים בשמי, זה לעולם לא יהיה מה שהיה".

* אסתר לבנון, 61

מנכ"לית ראשונה בבורסה לניירות ערך

פריצת הדרך: ב1986- הצטרפה לסגל הבורסה כסמנכ"לית, ובהמשך כמשנה למנכ"ל בתחום טכנולוגיות מידע ותפעול. ב2006- מונתה למנכ"לית הראשונה של הבורסה לניירות ערך.

הישגים: הקימה וניהלה את מחשוב כל המערכות החיוניות. "המסחר קודם התנהל ידנית", היא מספרת, "ואני מחשבתי את כל המערכות, כולל המערכות התומכות. זה שינה את המצב לחלוטין".

תחושות: "מה שקסם לי בבורסה זה שידעתי שבעזרת רעיונות טובים במחשוב ניתן לשנות כל דבר לטובת הארגון. נהניתי ממה שעשיתי, והיה לי מספיק מעניין להישאר - למרות שנשארתי במקום ולא קודמתי למנכ"ל".

קשיים: "מניסיוני הממושך הבנתי את כללי המשחק. לפי התיאוריה של הגברים הממנים לתפקידים, כדי שאישה תתקדם למעמד הבכיר היא צריכה תמיד להוכיח שיש לה יותר כישורים מאשר לגברים שהיא מתחרה בהם, כי זה לא מספיק שתהיה שווה להם. אין ספק שהעובדה שעשיתי שני תארים במתמטיקה עזרה לי, ובכל זאת נאלצתי לחכות 20 שנה".

תגובות מהסביבה: "כשהייתי בשב"כ מישהי ביקשה לעבור אלינו במסגרת קידום, והבוס אמר לה: 'אני מת שתהיה כאן סוף סוף אישה'. היא השיבה לו בתדהמה: 'הרי יש לך את אסתר, מה הבעיה שלך?', ובלי בושה הוא ענה, בהומור כמובן: 'היא לא נחשבת אישה'. בבורסה יש הרבה נשים שעושות תארים והן מוכשרות, אבל לצערי כשאני רוצה לקדמן הן אומרות: 'בעלי לא מרשה לי'".

ראשוניות נוספת: כיועצת לשב"כ יזמה והקימה מחלקת מחשוב חסויה וייחודית, שבזכותה התחוללה מהפכה בתחום המודיעין המסכל. הייתה האישה הראשונה והיחידה בכל המחלקה, ופרשה ב1985-.

* אסתי פרידמן, 42

הקימה את גוף האשראי החוץ בנקאי הראשון

פריצת הדרך: לפני כשנה וחצי מונתה למנהלת כלל מימון מקבוצת כלל ביטוח פנסיה ופיננסים, גוף האשראי החוץ בנקאי הגדול בארץ, הפועל בהיקף של כ-25 מיליארד שקל. היא נחשבת לחלוצה בתחומה, ולמתוות הדרך לשאר קבוצות הביטוח, המתחילות לפעול לאחרונה כבנקים.

הישגים: הכינה תוכנית עסקית ייחודית שנקנתה על ידי כלל, וביחד הקימו את החטיבה שבניהולה, המרכזת את כל פעילות האשראי של החברה.

קשיים: "אף פעם לא קיבלתי הנחות. הייתי צריכה, כשאר הנשים ברמת תפקידי, לעבור דרך חתחתים כדי להוכיח שאני יכולה כמו גבר. זה לא קל כשאת עובדת בתל אביב, גרה בירושלים ומגדלת ארבעה ילדים".

תגובות מהסביבה: "בפורומים כלכליים יש בכירים שאומרים לי 'את אחלה גבר', בתור מחמאה".

ראשוניות נוספת: סמנכ"לית ראשונה בסיטיבנק האמריקני.

* הרב ד"ר עינת רמון, 48

הרבנית הראשונה

פריצת הדרך: ב-1989 הייתה לישראלית הראשונה שהוסמכה לרבנות. בארץ כיהנה למעלה מעשור כרבה וחזנית של קהילה מסורתית בשם "חבורת תל אביב". ניהלה משברים כמו המאבק על הגיור, תפילות שוויוניות לנשים ולגברים בכותל ועוד. ביוני 2005 הייתה האישה הראשונה שנבחרה לדיקן בית המדרש המכשיר את עתודת הרבנים של התנועה המסורתית בארץ.

הישגים: "מאז תחילת כהונתי הספקתי להוביל מספר שינויים בבית המדרש לרבנים, ביניהם פתיחת תוכנית תמיכה רוחנית לתלמידי רבנות.

תחושות: "ניתנה לי הזדמנות פז לסלול דרך לרבנות ישראלית הלכתית, שיש בה אמירה של שיתוף וכבוד הדדי לגברים ונשים בבית המדרש ובית הכנסת. המינוי שלי מהווה צעד נוסף בתהליך ארוך שעשתה התנועה המסורתית בנוגע למעמד האישה בהלכה, ולאפשרויות הקיימות בפני נשים בתנועה. אני ידועה בדעותיי הפמיניסטיות, ונעניתי לאתגר של כהונה בתפקיד שנחשב עד כה לתפקיד גברי מובהק".

קשיים: "בסוף שנות ה-90 ניהלתי מאבק פוליטי קשה ביותר נגד חוק ההמרה".

* פרופ' רבקה כרמי, 60

הראשונה לכהן כנשיאת אוניברסיטה

פריצת הדרך: כרמי, גנטיקאית, נבחרה לפני שלוש שנים לאישה היחידה העומדת בראש מוסד אקדמי, אוניברסיטת בן גוריון. לפני כן כיהנה כאישה הראשונה בתפקיד דיקן הפקולטה לרפואה. "כדי לקבל את התפקיד הזה השתתפתי בקמפיין בחירות אינטנסיבי מול הרבה גברים שמשכו את הקולות אליהם, ולי היה קשה במיוחד כאישה. בסוף המערכה התייצבנו שניים, והרגשתי כמו קלינטון ואובמה".

הישגים: "עבורי ההישגים העיקריים באוניברסיטה קשורים בעשייה למען הנגב - זוהי משימה לאומית לפתח את העתיד עבור הצעירים".

תחושות: "להיות נשיאת האוניברסיטה לא היה בתוכנית שלי, ולא מפני שחשבתי שאינני מתאימה, להפך, לא ראיתי מישהו בסביבה עם המוטיבציה שלי. כאשר בנוסף למחקר ולהוראה עוסקים גם בניהול, זו טרחה נוספת ומכבידה. את התקופה הקשה ביותר עברתי כפרופסור מן המניין כשבתי הייתה קטנה, והייתי צריכה לוותר על הרבה דברים".

קשיים: כבר מתחילת דרכה המקצועית, היא מספרת, בחנו אותה בעיקר מהצד הגברי. "זו הרגשה פנימית, שהיכולות שלך לא נלקחות כמובן מאליו. הקולגות מפרגנים, אבל אני נחשבת עדיין לעוף מוזר".

תגובות מהסביבה: "חשתי פרגון עצום, בעיקר מנשים, גם כאלה שלא הכרתי. אני חשה מחויבות לשמש דמות לחיקוי עבורן - שיידעו שאין מה לחשוש בהתמודדות מול הגברים, שחובה לנסות ולהתקדם, למרות המחיר, שלא פעם משלמים על כך".

* פרופ' שרה יפת, 74

האישה הראשונה שמונתה לראש החוג למקרא

פריצת הדרך: תחום המקרא נחשב למאוד גברי בעולם האקדמי, ועם זאת ב-1981 מונתה יפת לראש החוג למקרא באוניברסיטה העברית, והייתה האישה הראשונה בתפקיד זה באוניברסיטה כלשהי בישראל ובאירופה. יפת הצטיינה בקריירה מלאת תארים, שבכולם הייתה אישה ראשונה - בין היתר ראש המכון למדעי היהדות. ב-1997 מונתה למנהלת הראשונה של הספרייה הלאומית, וב-2004 זכתה בפרס ישראל, כאישה ראשונה בתחום מדעי היהדות והמקרא.

תחושות: "למזלי, אף פעם לא חיפשתי קריירה, לא התערבתי בפוליטיקה הפנימית ולא הנפתי את דגל הפמיניזם. מה שעניין אותי היו הנושאים עצמם. אחרת ודאי הייתי חשה תסכול על האפליה הברורה בין נשים לגברים באקדמיה".

קשיים: "עד סוף הדוקטורט לא קיבלתי אף פעם מלגות שהגיעו לי עבור הצטיינות יתרה, וכל הכסף הלך רק לגברים". גם כשסיימה את הדוקטורט בהצטיינות, והייתה זכאית לתואר מרצה בכיר, קיבלה רק מעמד של מרצה, "ואילו הגבר שסיים איתי בציונים דומים קיבל כמובן מעמד של מרצה בכיר".

תגובות מהסביבה: "הסביבה הגברית לא הגיבה בהתלהבות למינויי לתפקידים השונים, ונשמעו גם קולות התנגדות רמים, מצד הטוענים שלא יעלה על הדעת שללימודי יהדות תהיה אחראית אישה".

* יעל דיין

הראשונה שהקימה את הוועדה למעמד האישה בכנסת

מכהנת גם כיום בתור נציגת מר"צ כאישה ראשונה בתפקיד סגן ראש עיר, אחראית לתיק הרווחה.

פריצת הדרך: "בשנת 1992 הקמתי את הוועדה לנושא מעמד האישה בכנסת וכיהנתי בראשה במרבית שנותיי בכנסת.

"לצערי הרב עד היום מושמעים קולות מתנגדים מצד גברים הטוענים: מדוע אין ועדה לזכויות הגבר? אך אני גאה בכך שהכנסתי לוועדה את מרבית ארגוני הנשים, ודאגנו לכך שהועבר חוק למינוי יועצת למעמד האישה בכל רשות מקומית ובכל משרד ממשלתי".

בשנת 1998 חוקקה יעל דיין חוקים מהפכניים ושינתה את ההתייחסות למניעת הטרדות מיניות. "עיקר הכוונה הייתה לפתור את הבעיה החמורה בפריפריות, לדאוג לאי ניצולן של עולות חדשות ועובדות מסכנות, שלא יכולות להיאבק בבוס המטריד ומפוטרות מעבודתן".

הטרדות: "עוצרים אותי ברמזורים וצועקים - מה יש לך נגד קצב, אשכנזייה שכמוך שנטפלת לנשיא פרסי"

* ד"ר אריקה לנדאו, 76

הראשונה שהקימה מכון לילדים מחוננים

פריצת הדרך: "השאלה הקיומית החשובה לי ביותר הייתה מה אני יכולה לעשות למען האחרים, ויום אחד הרגשתי שיש בידי תשובה: בהקמת מכון שבו יטפלו בילדים באמצעות היצירתיות. רציתי שיעזרו לעצמם בעזרת הישגיהם ורצונם לדעת עוד ועוד במגוון תחומים. מצאתי את הקשר בין האמנות לפסיכולוגיה, ובין הבעייתיות ליצירתיות, שהועילה להם להתקדם למקום אחר בחייהם. המכון נפתח בשנת 1968 עם 90 ילדים, תוך שנה היו לו 300 חניכים, ובשנה השלישית עטו עליו מכל עבר 900 תלמידים בכל סמסטר. בסך הכול, עד היום עברו במכון 35 אלף תלמידים".

הישגים: "אני והצוות שלי מטפחים לא רק את הידע והאינטליגנציה, אלא את האישיות כולה, של ילדים שהגיעו לכאן עם בעיות בהתפתחות רגשית ויצאו מכאן מלאי עניין בכל העולם הסובב אותם".

תגובות מהסביבה: "היו הורים שכעסו שהילדים שלהם, שנחשבים מצטיינים על פי ציוניהם, לא מתקבלים אצלנו, כי הציונים לא נחשבו בעיניי. מה שרציתי היה ילדים סקרנים, מתעניינים, שהיצירתיות מועילה להם".

* עמליה אזרבה-רוף

נהגת האוטובוס הראשונה

פריצת הדרך: "ב-1973 חזרתי משליחות באפריקה, וחיפשו נשים מתנדבות לשעות חירום. הבת שלי, שיודעת שיש לי שריטה לזה, רשמה אותי. היו מבחנים בנהיגה, והתחלתי לעבוד כנהגת אוטובוס. אחרי שנתיים קיבלתי קביעות, והיו חברי ועד שהתקוממו נגד זה, מה פתאום נשים על אוטובוס - אין שירותים, אין להן תנאים לצרכיהן. ניסו להוציא אותי מאגד, אז פניתי למשרד העבודה וטענתי כנגד אפליה - והמשכתי לעבוד בסופו של דבר.

תגובות מהסביבה: "פעם בחודש נסעתי לסיני, בנסיעה של שני נהגים. לא כל הנהגים רצו לנסוע איתי - הנשים לא הרשו להם לנסוע עם אישה לבד".

הקשיים: "נוסעים ניסו להתחכם לפעמים, היו גם נהגים על הכביש שראו נהגת וניסו להתחכם, האטו לפניי ורצו לראות איך אני מגיבה. האטתי גם, עד שיימאס להם". [רותי זוארץ]

רחל דולב, 55 *

הצנזורית הראשית הראשונה

פריצת הדרך: בתקופת האינתיפאדה הראשונה, בשנים 1988-91, כיהנה כאישה הראשונה בתפקיד פרקליטת פיקוד מרכז בשטחים. "זה כלל סיורים גם בלילות, בחברון, שכם ורמאללה, עם רכב ממוגן ונשק, שלא היה לי ברור איך בדיוק משתמשים בו, ובבית חיכו לי שני ילדים". בשנת 2000 הפכה לאישה הראשונה בתפקיד הצנזורית הראשית של המדינה. "זו הפעם הראשונה שנתנו לאישה להחליט בשאלות ביטחוניות מהשורה הראשונה, שהיו עד אז 'שטח צבאי סגור' לפייטרים בכירים", מדגישה דולב. היא הועלתה לדרגת תא"ל, הדרגה הגבוהה ביותר שאליה הגיעה אישה שלא בתפקיד קצינת ח"ן ראשית.

תחושות: "הייתי צריכה להיכנס לסוגיית הגרעין בישראל, להיאבק מול פרסום ספרים שחשפו סודות צבאיים, ובד בבד לשמור על חופש הביטוי ועל ביטחון המדינה. זה לא היה קל לי באופן אישי, והשאלות שעמדו בפניי הטרידו אותי מאוד".

קשיים: "במשך ארבע שנים נאלצתי להיאבק מול ראשי מערכת הביטחון מחד, ביניהם ראש הממשלה וראש המוסד, ומאידך לעמוד מול עורכי העיתונים הראשיים, ולהחליט מה יפורסם ומה יצונזר". ימים קשים במיוחד עברו עליה, היא מספרת, בעקבות האינתיפאדה השנייה, וחטיפת שלושת החיילים מהר דב. "מינוי אישה לתפקיד כה רגיש בתקופה כה קשה לא עבר תמיד בשלום".

תגובות מהסביבה: "אנשים חשו קושי כשהסתובבתי בשטח ונתתי הנחיות שלא תמיד אהבו. לעתים פלטו נגדי, 'מה את בכלל מבינה, אישה'".

* פאני מלכה, 25

המפקדת הראשונה של יחידת כלבנים בצה"ל

פריצת הדרך: "הייתי במשך תקופה ארוכה בתפקיד בכיר ביחידה ללוחמה בטרור, ואז מפקד היחידה ביקש ממני להגיע לראיון ליחידת הכלבנים. הפלוגה שלי היא פלוגת לוחמות, שמטרתה לעבוד במחסומים שנמצאים באיו"ש, ולמנוע כניסה של חומרי נפץ למדינת ישראל. בין היתר אנחנו עושות סריקות ונכנסות לבתים במעצרים ומפרקות אמצעי לחימה שהכלבים מאתרים. תפקידי הוא להפעיל את הכוח ולהחליט לאלה מהפעולות אנחנו מתאימות, ולאלה לא".

הישגים: "בשנה החולפת היו לנו הצלחות מבצעיות - מצאנו שישה מטענים. זו פלוגה שקיימת רק כשש שנים בצה"ל, וצריך הרבה סבלנות ונחישות כדי לקדם אותה".

תחושות: "שמחתי, כי זה תפקיד מאוד מאתגר וקודמיי בתפקיד היו גברים, אבל גם קצת חששתי".

קשיים: "העבודה מאוד אינטנסיבית, יש המון מתח נפשי. צריך להיות דרוך וזמין כל הזמן. האפשרות לנהל חיים נורמליים בתפקיד הזה מוגבלת. אני כמעט לא נמצאת בבית, הטלפון מצלצל בשעות לא שגרתיות בלילה. הלו"ז צפוף מהשעות המאוד מוקדמות. מבחינת תגובות הבנים, היו פקפוקים בהתחלה באשר ליכולתנו. אבל היום השטח מכיר את העבודה שלנו ומפרגן מאוד. המשפחה והחברים מאוד מפרגנים, ומאוד גאים". [רותי זוארץ]

קיקה ברא"ז, 48 *

הקצינה הראשונה בקורס קצינים קרבי

פריצת הדרך: "כשהתגייסתי מינו אותי לפקידה, וממש בכיתי. רציתי לעשות צבא עד הסוף, כמו הבנים. זה לא היה פשוט לשכנע את המפקדים להצטרף בפעם הראשונה לקורס קרבי, רק של בנים. הם דאגו מאוד, ולי התהליך היה טבעי".

הישגים: שירתה כקצינת מבצעים בצפון. "לנהוג בג'יפ או בנגמ"ש בהרי לבנון לא היה קל. ניהלתי את החמ"ל, בחורה יחידה בין כל הלוחמים, והפעלתי אותם בפעילות ארטילרית. לפעמים ממש פחדתי שלא אחזור הביתה, אבל היום יש מה לספר לילדים".

קשיים: "אחרי שלושה ימים בשטח, בריצה על הג'בלאות, הייתי חוזרת עם אבק מרוח על הפנים, והשיער כמו עיסה". ברא"ז הייתה הבחורה היחידה שנהגה בטנקים ובנגמש"ים באותה תקופה של סוף שנות ה70-. "לפעמים היה מאוד קשה, גם לבנים, אבל היה שווה".

תגובות מהסביבה: "פעם נרדמתי בשמירה עם נשק ביד, וקיבלתי, כמו כל הבחורים, חודש ריתוק. זה היה לי נורא, אבל ידעו שלא אבקש הקלה. כולם בתותחנים הכירו אותי וסיפרו שבקורס הזה יש בחורה שהולכת לתרגולים באש חיה, ומסיימת את הקורס עד הסוף".

רינה מור (גודר), 50 *

מיס תבל הישראלית הראשונה

פריצת הדרך: "בשנת 1976 שירתי בצבא, ולא חשבתי בכלל על דוגמנות", מספרת מור. "כשפנו אליי מתחרות מלכת היופי, בעקבות המלצת שכנה, לא גיליתי לאף אחד - לא לחברות ולא למשפחה. מי האמין בכלל שאזכה? בחיים לא התאפרתי, ולחזרות הגעתי במדים". ובכל זאת, תואר מלכת היופי הישראלית היה בידה, והיא נשלחה לתחרות העולמית בהונג קונג.

תחושות: "כולם הבהירו חד משמעית שאין סיכוי שישראלית תזכה בתואר, אז ממש לא התרגשתי וביליתי בנעימים. כשנשארנו ארבע מועמדות סופיות הייתי בטוחה שזהו, אני במקום האחרון. לפתע נשארנו שתיים וקראו בשמי, וכל העולם התהפך לנגד עיניי. לאחר מכן עברו עליי שלוש שנים קסומות של חיים בחו"ל, ביקרתי ב-33 מדינות, ובהמשך נסעתי כשליחת ישראל לאירועים של הארגונים היהודים. חשבתי רק ליהנות, אבל חטפתי ממש שוק, וכל חיי התערערו מאז שנבחרתי למיס תבל".

קשיים: "כאישה יפה את קודם כל צריכה להוכיח שאת לא טיפשה, וזה די מצער. היה לי חשוב שלא יתייחסו אליי כאל בובה". גם כאשר למדה משפטים באוניברסיטה הרגישה, לדבריה, כי "המרצים מחפשים אותי, רק כדי להוכיח שיפה לא יכולה להיות גם חכמה".

תגובות מהסביבה: "שימח אותי שבחו"ל כולם קיבלו אותי כנציגה רשמית של ישראל, וחשתי כיצד אנשים גילו לפתע שזו מדינה מאוד מפותחת ולא רק מדינה של מלחמות. כאן בארץ קיבלו אותי בהתלהבות רבה וביחס של הערכה, ואמרו לי שזה מפני שהבאתי כבוד למדינה".

* ד"ר אורנה בלונדהיים, 50

מנהלת בית החולים הראשונה

פריצת הדרך: לפני חמש שנים עשתה היסטוריה במערכת הבריאות, כשמונתה למנהלת בית חולים העמק בעפולה, המשרת את כל אזור צפון-מזרח הארץ. גם שנתיים קודם לכן, כשמונתה למנהלת בית החולים שניידר לילדים בפתח תקווה, הייתה האישה הראשונה בתפקיד. "בתפקיד כזה יש אלמנט של חלוציות ושל שליחות לאומית, ולאו דווקא של הישגיות", היא אומרת.

תחושות לגבי המינוי: "עיקר תחושת הסיפוק הוא על ההצלחה בגיוס כספים, דבר שקשה במיוחד כשאת לא במרכז הארץ".

הישגים: "פתחנו מכונים לפוריות ולגסטרו, הקמנו בניין אשפוז כירורגי, שיפצנו מחלקות והכנו מערכות לשעת מלחמה".

קשיים: "גברים ונשים לא שווים. אישה בעולם הרפואה צריכה להקדיש יותר מאמץ ולהוכיח יכולות, כי התקדמותה לא מובנת מאליה. לו ילדיי היו קטנים, לא הייתי לוקחת משימה כזו. לאחר כל לידה יצאתי לשנת חופשה, ונהניתי מתפקיד האימהות. האמנתי שאני מספיק טובה ושאתקדם כשהם יגדלו מעט. נכון, יש בזה סיכון, להתרחק לתקופה, אבל זה אפשרי".

תגובות מהסביבה: "לפעמים שואלים אותי איך אני משלבת בין גידול ארבעה ילדים לניהול בית חולים. אני מסבירה שכעת, כשילדיי גדלו ואינם בבית במשך השבוע, ודאי שאין בעיה להתמסר לתפקיד סביב השעון".

* ד"ר סילביאן בורשטיין, 60

המנהלת הראשונה של יחידת טיפול נמרץ

פריצת הדרך: ב1968- פגשה את ד"ר שמעון בורשטיין ז"ל בבריסל. הוא כבר היה כירורג שהתמחה גם בטיפול נמרץ, כשהתחום עדיין היה בחיתוליו, והיא הייתה סטודנטית. מאוחר יותר התמחתה אף היא בנושא. "הוא היה ציוני נלהב, ורצה לעזור לישראל בפתיחת יחידה בבית חולים, במיוחד בתקופה הקשה של מלחמת ששת הימים", היא מספרת על מי שהפך לבעלה. ב1971- עלתה לארץ בעקבות בעלה, שהפך לפרופסור. מאוחר יותר הוא הקים יחידת טיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם, שבה עבדו שניהם יחדיו, וב1976- נקראה בורשטיין להקים ולנהל את היחידה החדשה בבית החולים הכרמל.

הישגים: בורשטיין מתארת פריצת דרך של ממש, שהצילה לא מעט חיים, למשל במלחמת יום הכיפורים. "גידלנו דור של מומחים לטיפול נמרץ, והמקצוע מאוד התפתח בארץ".

הקשיים: "בהתחלה היה לי קשה מאוד, כי עזרה לי רק אחות שהבאתי מהיחידה ברמב"ם. אמנם היו מיטות, אבל עזרה קיבלתי רק מרופאים מרדימים מעטים, ולא ממומחים לטיפול נמרץ. הייתה בדידות מסוימת בעבודה, בקבלת החלטות בלי צוות משותף. זה נמשך מספר שנים. מבחינה אישית, שנים ארוכות היה כל אחד מאיתנו לבד בבית חולים אחר בצפון, והיה קשה ביותר".

תחושות: "אפילו כשמצליחים להציל אדם אחד בלבד בכל פעם, זה שווה".

תגובות מהסביבה: "ברור שהייתה הערכה כשראו מה שהצלחנו לעשות כמעט בלי כלים. אבל היו גם שאלות תחרותיות אצל הרופאים - מי הכניס את השינויים, מי היה ראשון ומי הצליח יותר מאחרים".

* ד"ר שלהב קמחי, 39

הרופאה המוטסת הראשונה שחצתה את גבולות ישראל

פריצת הדרך: קמחי שירתה כרופאה מוטסת יחידה בבסיס מרכזי של חיל האוויר בדרום הארץ, וסייעה בחילוץ פצועים וטיפול בהם עד העברתם לבתי החולים. "באותה תקופה עזה הייתה חלק ממדינת ישראל, ומילאתי את תפקידי שם ללא בעיה", היא מספרת. ב1997- הפכה עזה לאוטונומיה, ולכן חל על הרופאות האיסור לטוס מעבר לקווי האויב. "ראיתי בכך אפליה לא מוצדקת והתרגזתי מאוד", היא נזכרת, "כי כרופאה מוטסת עשיתי אותה עבודה כמו הרופאים".

קמחי פנתה לראש לה"ק חיל האוויר, שהפנה אותה לרמטכ"ל. "בדיון שנערך ראו את קובלנתי כמוצדקת. לדעתי לבג"ץ שבו זכתה באותה תקופה אליס מילר, שאפשר לבחורות להתקבל לקורס טיס יחד עם הבחורים, הייתה לא מעט השפעה על כך. הנושא היה חם בחיל האוויר, שלא רצה שתתעורר דעת קהל שלילית בגין האפליה הנשית".

תחושות: "כמובן שהצעד שבו נקטתי כדי להילחם באפליה שנוצרה בין רופאים מוטסים לרופאות מוטסות, גרם לי סיפוק רב. בעקבות האישור המשכתי במהלך שירותי בקבע, במשך ארבע שנים נוספות, לפנות פצועים גם מלבנון. הייתי אז כבר נשואה עם ילד ובהיריון, אבל לא ויתרתי".

אסתר דומיניסיני, 54 *

מנכ"לית הביטוח הלאומי הראשונה

פריצת הדרך: "החלטתי להתמודד דווקא מפני שידעתי שהיו הרבה לחצים למנות גברים, ועוד כאלה עם קשרים למקורות ההשפעה. אין ספק שלא מקובל למנות אישה, בעיקר בלי כל היבט פוליטי, מוכשרת ומנוסה כפי שתהיה, לתפקיד שבו היא מופקדת על תקציב בהיקף 45 מיליארד שקל".

הישגים: "עשיתי מיפוי של צרכי הארגון, ויש לי מבט לאן צריך ללכת כדי לשפר את השירות למבוטח ולהעמיד אותו במרכז, תוך צמצום מימדי העוני".

תחושות: "ידעתי שיש לי מה להציע בלי קשר להיותי אישה - היכרות מבפנים עם גופים ממשלתיים, ניסיון במתן שירותים והעסקת עובדים רבים. אני גאה בראשוניות הזו כאישה, ונותנת את כל כולי לעבודה".

קשיים: "אתה יודע שיש מערכת ציפיות ממך, מבפנים ומבחוץ, וצריך למצוא את הדרך לבצע שינויים הכרחיים, וזאת בלי לתת הרגשה שבבואך אתה מניף נבוט, רק כי אתה חושב ששיטותיך יותר טובות. יש גם קשיים אישיים, מחיר שרק אישה משלמת. רבות מהנשים לא מוכנות לשלם את המחיר, לא יוזמות מספיק לקידומן האישי ולא משקיעות בתוצאה הסופית".

תגובות מהסביבה: "אני יודעת שיש תמיד אנשים שמדברים נגד, בעיקר גברים שחושבים שרק להם מגיע. למדתי כבר שאי אפשר לתפקד מול מה שאומרים".

ראשוניות נוספת: האישה הראשונה שעמדה בראש אגף משאבי אנוש במשטרה, והראשונה בתפקיד מנכ"לית שירות התעסוקה.

* טלי ירון אלדר, 45

נציבת מס הכנסה הראשונה

פריצת הדרך: "כנציבה הייתי אחראית על כל אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין בארץ. מדובר במערך גדול ומורכב. קל לספר עליו בחמש דקות, אבל מבחינת מערכות ציבוריות זו אחת המערכות המורכבות שיש. התמניתי כשהייתי בת 38, ממש נערה, ולקח לי זמן עד שהפנימו את היכולת שלי לנהל מערך כל כך מסובך. כל ההנהלה שלי הייתה יותר מבוגרת, ורובם היו במס הכנסה לפניי. הפכתי להיות מנהלת של מי שקיבל אותי לעבודה".

הישגים: "עשינו רפורמה גדולה במס שכללה את שינוי שיטת המיסוי בארץ, מיסוי שוק הון והפחתת שיעורי המס על עבודה".

קשיים: "זה תפקיד שמחייב להשקיע בו את כל החיים, גם בתוך העבודה וגם מחוצה לה. גם בשבת הייתי טרודה בעניינים של הפעלת המערך. יש לך אחריות של הרבה כסף, אבל עיקר הקושי היה להסתגל לזה שהפכתי ביום אחד מאדם פרטי לאדם ציבורי. אתה לא יכול להגיד דברים בלי שיצטטו אותך, ושלא יכירו אותך בכל מיני מקומות".

[רותי זוארץ]

* רונית קן, 42

הממונה הראשונה על ההגבלים העסקיים

פריצת הדרך: אחרי שנים של תפקידים בכירים בתמ"ת, הגיעה ב-2005 לרשות להגבלים עסקיים.

תחושות לגבי המינוי: "הסתכלתי תמיד על המשבצת המקצועית, ולא חששתי לרגע מהאלמנט הנשי. ידעתי שאני זוכה בתפקידים הבכירים בשל היותי מנהלת טובה".

הישגים: קן הביאה את חברות כרטיסי האשראי להסכם עקרוני להפחתת עמלת הסליקה הצולבת; זירזה את מכירת ארקיע; הוציאה קביעה נגד תעשיות המלח; ולאחרונה הוציאה מכתבי שימוע לבנקים בנוגע לתיאום בנושא עמלות. לדבריה, "אנחנו בודקים מעל 200 מיזוגים בשנה, והאתגר הוא שכל יום מביא עמו דברים חדשים".

תגובות מהסביבה: בחירתה לתפקיד לוותה בטונים צורמים ובטענות חריפות בנוגע למידת כשירותה והתאמתה, בעיקר מצד אלה שנגדם פעלה. בבית המשפט ספגה עלבונות בנוסח "חסרת ניסיון" ו"לא מקצועית", כשלא אפשרה מיזוג בין חברות הדלק דור-אלון וסונול. "בסופו של התהליך, שעורר הרבה כעסים, השגתי את עמדתי כשבית המשפט העליון אישר את איסור המיזוג".

* איריס שטרק, 47

מנהלת הנמל הראשונה

פריצת הדרך: שטרק, רואת חשבון במקצועה, ניהלה מאז תחילת 2005 את אחת המסגרות הכי קשוחות במשק - נמל תעשייתי. "בישראל, או בכל נמל אחר בעולם, לא דרכה עדיין כף רגלה של אישה כמנהלת", היא מציינת. "האמת היא שלא ידעתי בכלל למה אני נכנסת כשהוצע לי התפקיד, ולא מעט גבות הורמו כשנכנסתי לראשונה, לפני למעלה משלוש שנים, בשערי נמל אשדוד".

הישגים: "לקחתי חברה שפעלה ללא הנהלה, ללא מערך פיקוח, ובלי תקציב פיננסי. בניתי מסגרת עם תוכנית אסטרטגית, עם מערך מחשוב מהשורה הראשונה, עם עובדים שנקלטו לפי כישורים ולא לפי קשרים, והפכנו לנמל המתחרה באחרים בהצלחה מרובה". בניהולה הושק נמל המכולות הממוחשב הראשון, הוחזרו ה'קרוזים' לנמל התעשייתי, והובא קו ספנות חדש מהמזרח לארה"ב דרך אשדוד. המחזור השנתי של הנמל, שעמד עם כניסתה לתפקיד על 680 מיליון שקל, כמעט הכפיל את עצמו בזמן עזיבתה, לפני חמישה חודשים.

תחושות: "כשהציעו לי את התפקיד הייתה התלבטות משפחתית קשה. לפתע נאלצנו להחליט שקוטעים חלק מהפעילות של פירמת רואי החשבון שלנו לטובת תפקיד שיכול לתרום לי הצלחה רבה, אך גם להכשיל אותי בהמשך הקריירה. כאישה רעבה לאתגרים מקצועיים ידעתי שאינני מוכנה להחמיץ את ההזדמנות".

קשיים: "הייתי תחת לחצים בלתי אפשריים, הן במסגרת הרפורמה בנמלים והן מצד 11 ועדים, שנלחמו נגד כל שינוי שרציתי לבצע. עשיתי מהפך רציני ולא פשוט. המחיר ששילמתי עליו, בעבודה סביב השעון, לא היה קל".

* יונה אושפיז, 83

מנכ"לית המפעל הראשון בארץ למנועים חשמליים

פריצת הדרך: ללא כל רקע הנדסי החלה לנהל את מפעל המנועים לפני 38 שנה, מיד לאחר שבעלה, שנקרא אף הוא יונה, נפטר מהתקף לב. למעשה כבר 20 שנה קודם לכן, כשקיבל התקף לב ראשון, עבדה במחיצתו. כיום מעסיק המפעל, הממוקם באזור התעשייה בחולון, למעלה מ-100 עובדים. "מאז מות בעלי ניהלתי את המפעל וקבעתי כל דבר. גם עכשיו אני באה כל יום למפעל, ומחליטה מה עושים ומה לא".

הישגים: "פיתחנו מנועים ורטיקאליים מיוחדים עם ציר חלול, וגם מנוע תלת פאזי, עד שמונה טון ו-3,000 כוחות סוס. מכרנו אותם לחברת מקורות ולחברת החשמל, וייצאנו למדינות שונות".

תחושות לגבי התפקיד: "אחרי ה-30 למותו של בעלי נכנסתי למפעל, והעובדים העריכו את זה שלא השארתי אותם בלי פרנסה ועזרו לי. בהחלט לא התכוונתי לסגור את מפעל חייו של בעלי, מהנדס חשמל, שהקים לבד ב-1936 את מפעל המנועים הראשון בארץ".

קשיים: "זה נשמע מסובך וזה באמת היה קשה, בעיקר בהתחלה, להתעסק בכל הנושאים הטכניים שרק בעלי הבין אותם. אבל למדתי לנהל משא ומתן עם ספקים ולקוחות, לדאוג לחומרי הגלם, ולטפל בקשרים עם הבנקים".

תגובות מהסביבה: "כשראו שאני לא טיפשה, מבינה בעבודה, ולא מבקשת הקלות בגלל שאני אישה, הלקוחות, הספקים, ומוסדות הממשלה קיבלו אותי כאחת מהם".

* קרלה גרסיה גראנדוס, 42

מנכ"לית המכרות הראשונה

פריצת הדרך: לפני ארבע שנים מונתה גרסיה גראנדוס למנכ"לית חברת "ערבה מיינס ישראל", שפתחה לראשונה זה שנים את מכרות תמנע, שעמדו בשיממונם. כנציגת קונצרן אהמסה ממקסיקו, היא מעסיקה כיום מאות עובדים: גיאולוגים, מהנדסי מכרות ופועלי שטח. "הסתובבתי בעולם, ביקרתי במכרות, ולמדתי ממנהל הקונצרן לשלב בין הפן הטכני לפן הכלכלי".

הישגים: בשלב ראשון סיימה להקים את מפעל הפיילוט, שיפיק כ-1,000 טונות נחושת בשנה ממכרות תמנע. כעת היא עוסקת בהקמת המפעל הגדול שמתוכנן ל-2009, "אם המדינה לא תעכב את הבטחתה למתן סיוע, נגיע לתפוקה מרבית של 20 טונות נחושת טהורה בשנה".

קשיים: "בעיקר כאלה שנובעים מהבירוקרטיה הישראלית, בהבטחה הקבועה ש'הכול יהיה בסדר'. בכל פעם שאומרים את זה, אני באמת מתחילה לדאוג".

*תגובות מהסביבה:* "בתחום הזה אין בכלל נשים, ולכן כשפוגשים אותי מצפים שאהיה מאוד נחמדה. מהר מאוד מגלים שאני אשת ביזנס קשוחה. כשאני מגיעה פעמיים בשבוע למכרות, לבושה בסרבל וחבושה בקסדה, העובדים ממהרים בעקבותיי בניסיון להדביק את קצב הליכתי המהיר. כשהם רואים עד כמה חשוב לי להבין כל דבר, בעברית קצת חלשה ובאנגלית, ועד כמה אני מעורה בתהליך המורכב, הם מגלים הערכה ועושים מה שאני דורשת מהם".

*נעמי שדמי, 72

הקימה את יחידת השוטרות הראשונה

פריצת הדרך: שדמי שירתה בצבא כקצינת ח"ן ראשית בדרגת סגן אלוף, ובמהלך שירותה זכתה בציון לשבח, כשהצילה פצוע משדה הקרב בעת פעולה. בשנת 1961 נקראה במפתיע למשטרה ונתבקשה להקים את יחידת השוטרות הראשונה.

הישגים: מאז הקמת היחידה, ובמשך 20 שנות שירותה במשטרה, התגייסו 2,875 שוטרות, אשר שירתו במגוון רחב של תפקידים, כולל כאלה שבוצעו בעבר רק על ידי גברים - קצינות, חוקרות, בלשיות, מז"פיות (זיהוי פלילי בזירת אירוע), מפלג הנוער ועוד.

תחושות: "המפקדים רצו למעשה להוכיח שהרעיון לא יחזיק מעמד יותר משלושה חודשים. הם חיפשו קצינה שתוביל את המהלך, או יותר נכון, שתוכיח שנשים לא יכולות למלא תפקידים 'גבריים'. אני לעומת זאת נדלקתי מיד, ואמרתי 'זהו, אני בעניין'. עבורי זה היה אתגר להתגבר על המכשולים ולהוכיח כמה כולם טועים. בשלב ראשון החלטתי לשנות את תדמית הנשים, והחלפתי להן את המדים המסורבלים ואת נעלי הגולדה המגושמות".

קשיים: "במשך 20 שנה נאבקתי על כל צעד ועל כל החלטה. כאשר דרשתי לקדם נשים במישור הפיקודי נתקלתי כמובן בסירוב, אך לא ויתרתי. שלחתי שתי שוטרות לקורס פקודים משותף עם שוטרים, והן עברו את כל השלבים בהצלחה. רק לאחר מאבק ממושך הסכימו במשטרה להכשיר עוד הרבה שוטרות לתפקידים שחייבו אומץ ומיומנות גבוהה".

תגובות מהסביבה: "בהתחלה היה קשה מאוד. לאחר שהוכחתי את צדקתי, הגיעה הערכה מכל המפקדים. אחרי 30 שנה על מדים כל מה שרציתי היה לפשוט אותם, וללבוש בגדים יפים".

*אורית אדטו, 53

נציבת שירות בתי הסוהר הראשונה

פריצת הדרך: "הגעתי לתפקיד אחרי שהייתי קצינת ח"ן ראשית בצה"ל. השר לביטחון פנים, בתיאום עם ראש הממשלה, קראו לי לדגל. זו הייתה הפתעה גמורה, ולקח לי שבריר של שנייה לנשום, להבין מה זה. זו הייתה פריצת דרך למי שהיתה אמונה כל חייה על קידום נשים במערכות הצבאיות".

תחושות: "היה ברור לי שאני הולכת על זה, ונוטלת על כתפיי את האתגר. באתי מבחוץ עם ניסיון בניהול ובפיקוד, אבל עם חור גדול בתחום הידע עצמו - לא הכרתי אסירים, מחבלים".

קשיים: "נכנסתי לתפקיד בבדידות מזהרת, אפילו לא בהעברת מקל, כי הניצב שהחלפתי היה חולה - זה היה סמלי לסיטואציה, לזרות, לניכור ולניסיון לשים רגליים. עמדתי תחת עינה של התקשורת שחיפשה סנסציות.

תגובות מהסביבה: "החל מהפרסום הראשון היו בג"צים נגד מינויי. כל קודמיי הגיעו מתחום המשטרה, ואני הגעתי מתחום הצבא, כשניצבים היו דרגה מקבילה לגונדר ואני הייתי רב אלוף - הוקפצתי בשתי דרגות -ובנוסף אני גם אישה. זה היה שבר גדול לארגון. בתקופתי ירדה כמות הבריחות של האסירים ב-60%, אבל זה לא היה רלבנטי, כי כשהייתה בריחה היא הכתה גלים וכולם התקוממו עם אמירות כמו 'מה היא מבינה בביטחון'. אני מאמינה שבתקופתי הארגון עשה קפיצת דרך בתחום הניהול".

[רותי זוארץ]

*ענת ביבר, 55

מנהלת ראשונה של תחנת משטרה

פריצת הדרך: כשהגיע המסוק הראשון ליחידת התנועה הארצית, ב-1978, לא העז אף אחד מהשוטרים, גברים חסונים, לעלות עליו. "הם פחדו, הקיאו וסבלו מסחרחורות. אני, שאהבתי אקשן יותר מכול, התעלמתי מכל זה, והתיישבתי במסוק בכיף", מספרת ענת ביבר. "זו הייתה חוויה שלא יכולתי לוותר עליה". ב-1982 פרשה מיחידת התנועה הארצית ומונתה למנהלת תחנת משטרת הרצליה, תפקיד שאותו מילאה במשך 13 שנה.

הישגים: "הוכחתי לגברים הסקפטיים שאני מטפלת בכול, דואגת לתקינות הציוד, מפקחת על התייצבות כוח האדם, אחראית לעצירים".

תחושות: "התמודדתי עם תפקיד 'גברי' קשה ומחייב, אבל נהניתי מכל רגע, גם כאשר שירתי עם השוטרים שלי בשטחים בתקופת האינתיפאדה".

קשיים: "כל הדרך להתקדמותי הייתה רצופת מכשולים. בכל תפקיד המפקדים הכריחו אותי לבצע תפקידים 'גבריים', חלקם ממש מסוכנים, בתנאים שלהם, ללא כל התחשבות, גם מול הסכנות שארבו לי".

תגובות מהסביבה: "לא היה קל. גם בעלי דאג ולא היה מרוצה. נהגי המשאיות שתפסתי כבר הכירו אותי, וטענו שאני קשוחה. הייתי חייבת להיות, כי אם הייתי מראה חולשה היו מנצלים זאת לרעה".

*סגי איתן, 52

המנכ"לית הראשונה בנדל"ן

איתן היא מנכ"לית "נכסים ובניין", הזרוע המרכזית של קבוצת אי.די.בי.

פריצת הדרך: "אני פעילה כיום בשבע מדינות בנוסף לישראל, מצעידה את החברה קדימה עם 10 מיליארד שקל. העבודה הופכת להיות קשה יותר ויותר ככל שאני צריכה להיות כל הזמן על הקו, לטוס מארץ לארץ. אני לא מאמינה בקיצורי דרך. לכל דבר יש מחיר, ויש לשלם אותו. בן זוגי התומך היה שותף מלא בגידול שלושת ילדינו".

הקשיים: "במסגרת עבודתי אני צריכה גם לטפס על פיגומים ושלדים ולעלות לקומות מאוד גבוהות במעליות זמניות. זה די מפחיד לעתים, אבל אני גם נהנית מהסכנות".

תגובות מהסביבה: "להיות מנכ"ל זה מבנה אישיות. הסביבה העסקית היום מגלה יתר פתיחות כלפי נשים להתקדם לתפקידים שבעבר לא חשבו שנשים יכולות לבצע. לדעתי, מרגע שמתמנים להיות מנכ"ל לא יכולים לעצור במרוץ. בעיקר אני אוהבת את העיסוק בפיתוח, בפיננסים ובעסקאות, ועוד יותר מלהיב אותי לעשות זאת סביב העולם".

רוני רוס, 62 *

הראשונה שהקימה חברת תוכנה ועשתה אקזיט

פריצת הדרך: "לאחר שסיימתי דוקטורט במדעי המחשב ב-UCLA בארה"ב, עבדתי שלוש שנים בחברה שעבורה הקמתי מרכז פיתוח. תמיד רציתי להיות עצמאית, והתחבטתי לילות חסרי שינה לגבי עתידי המקצועי. לבסוף הימרתי על כל הקופה, וב-1993 הקמתי את חברת התוכנה פנורמה. פיתחתי תוכנה ייחודית המתמחה בפתרונות תובנה עסקית. כשפניתי למייקרוסופט בשנת 1996 והצעתי להם את המוצר הייחודי, הם ידעו שהוא שווה, כי הוכחתי הצלחה עם 50 חברות".

תחושות לגבי המכירה: "זה היה ממש מחזה סוריאליסטי. ישבתי לבד בחדר הישיבות של מייקרוסופט, כשלפניי מונחת ערמת דיסקים של הפטנט. הדבר היחיד ששמעו בחדר זה את דפיקות הלב שלי. פתאום נשמע צלצול רועם, זה היה הבנק שלי שהודיע לי שהכסף - 20 מיליון דולר - עבר לחשבוני. נתתי למי שישב מולי את ערמת הדיסקים, אמרנו זה לזה תודה ושלום, קמתי והלכתי. "באותו רגע ידעתי שהצלחתי, ורציתי לקפוץ מרוב שמחה. משם הלכתי עם אנשי החברה לחגוג במסעדה יוקרתית וזו הייתה ההרגשה הכי טובה בעולם. ממש דוד מול גוליית. חברה קטנה מול ענקית עולמית. זה סגר לי בפנים, בנשמה, את כל החשבונות, אם כי כלפי חוץ נשארתי אותו בן אדם".

קשיים: "כשרציתי להקים את החברה שלי, לא הצלחתי לגייס כסף מקרנות הון סיכון. כל העניין היה רצוף בחוסר ודאות. מה שאז נדמה היה כהחלטות אינטואיטיביות, היו למעשה צעדים מאוד מתוכננים וזהירים. כשמייקרוסופט הסכימה לעסקה לא היה לי ממי ללמוד איך לנהל משא ומתן עם חברת ענק, ולא לצאת מזה פראיירית".

תגובות מהסביבה: "פחדתי מאוד שהעסקה תתגלה לפני שתיחתם, ולכן בשלב הראשון לא דיברתי על זה עם אף אחד, אפילו עם עצמי חששתי לדבר. לבסוף התייעצתי עם שניים-שלושה אנשים קרובים, והם דווקא הפחידו אותי, שאסור לי לגלות את סודות התוכנה אם לא יחתמו על הסכם סודיות.

"החלטתי בכל זאת לקחת את הסיכון, והימרתי על ההזדמנות. לאחר המכירה המהירה, במחיר שציפיתי, העניין עורר גלים - דיברו על זה המון באמצעי התקשורת וכינו אותי האישה המובילה בתעשיית ההיי טק בישראל. לא רע, מה?".

פרופ' רות ארנון, 72 *

מממציאי תרופת הקופקסון

פריצת הדרך: בשנת 1988 מונתה ארנון, פרופסור לאימונולוגיה, לסגנית הראשונה של נשיא מכון ויצמן. "תפקידו העיקרי של הנשיא היה להביא את הכסף, ותפקידי העיקרי לבזבזו", היא מספרת בחיוך. במשך 29 שנה הייתה חברה בצוות המחקר לתרופה נגד טרשת נפוצה, שנרכשה בסופו של תהליך ארוך על ידי חברת טבע וב1996- הפכה לקופקסון. "המחקר הוא נדבך על נדבך, וכל שלב מרגש מאוד. בכל פעם מרגישים כאילו 'גונבים משהו מאלוהים' ומשתמשים בו למען האדם", היא אומרת.

הישגים: במסגרת תפקידה במכון ויצמן החליטה באילו כיווני מחקר חדשים יושקעו הכספים.

תחושות: "כשהנשיא פנה אליי והציע שאהיה סגניתו אמרתי שאני צריכה לחשוב, כי ידעתי שזה ייקח הרבה מזמני, ולא רציתי לוותר על המחקר שהייתי בעיצומו. בסופו של דבר הסתדרתי עם שני התפקידים".

קשיים: "לדעתי, אם מדענית משקיעה אותו מאמץ כמו מדען, ויש לה אותם כישורים, היא יכולה להגיע לכל תפקיד. העניין הוא שאחרי הדוקטורט, לנשים קשה מאוד להחליט להמשיך ב'מרוץ העכברים' לקריירה מחקרית ממושכת. מצד אחד יש את קשיי היומיום ומצד שני הן רוצות להקים משפחה, וברור שזה יבוא על חשבון דברים אחרים, ואי אפשר לדחות את זה או את זה".

* אסתר רוט שחמורוב, 56

הספורטאית הראשונה שהגיעה לגמר באולימפיאדה

פריצת הדרך: רוט שחמורוב, אלופת ישראל בריצה, הגיעה באולימפיאדת מינכן להישג של 11.45 שניות ל-100 מטר משוכות, שעדיין נחשב לזמן שיא. באולימפיאדת מונטריאול, שהתקיימה ארבע שנים לאחר מכן, הגיעה למקום השישי בגמר ריצת 100 מטר משוכות.

את קריירת הריצה שלה החלה הרבה קודם לכן: "בסוף כיתה ח' הייתי בפרשת דרכים, ולא ידעתי לאיזה כיוון לפנות", היא מספרת. "המורה קרא לאימא שלי ואמר, 'קחי את הילדה עם הפתק לעמיצור שפירא, בהפועל תל אביב'. אימא הייתה אישה קשת יום, אבל המורה אמר, אז היא לקחה יום חופש מהעבודה והלכנו לאוסישקין. מאותו יום כבר לא התלבטתי לאן מכוונים חיי".

הישגים: במונטריאול הגיעה למקום השישי בעולם, כשהמקדימות אותה היו כולן ממדינות מזרח אירופה, והיא ראשונה מהעולם המערבי. "מאסיה חזרתי תמיד עם מדליות זהב, ומאירופה עם אחת משלוש המדליות", היא מספרת. קשיים: "בזמן האימונים למונטריאול עברנו לגור בחדר קטן בווינגייט, לא קיבלתי כסף ומלגות גם אחרי ההצלחות הגדולות. כשראו שמצבי קשה, התערבה שרת החינוך, אורה נמיר, ודאגה למימון מגוריי בפנימייה. יחד עם זאת, רצתי משוכות בלי משוכות, המטבח היה סגור כשחזרתי מהאימונים בערב, ובבוקר הכנתי לקטנה דייסה על פתיליה".

תגובות מהסביבה: "הכול היה ראשוני, הטלוויזיה רק בתחילתה, כך שכולם ראו אותי וסיפרו על כל הצלחה שלי. ההזדהות של הקהל עם הצלחתי הייתה נהדרת. למעשה, מרגע שהתחלתי להשתתף בתחרויות התקשורת ליוותה אותי, ובכל שלב בחיי הייתה שותפות של כל העם". תגובה קצת פחות נעימה התקבלה אחרי שאחד העיתונים הכתיר זכייה שלה בכותרת 'אסתר זהב'. "בערב הלכנו למשפחה לחגוג את ליל הסדר", היא מספרת, "וכשחזרנו גילינו שכל המדליות שלי, שהפורצים חשבו שעשויות מזהב, פשוט נעלמו".

* יעל ארד, 41

האישה הראשונה שזכתה במדליה באולימפיאדה

פריצת הדרך: "ברגע שהכרתי את הג'ודו, בגיל 8, הוא שבה אותי. נהניתי להתאמן עם בנים, כי עד גיל מסוים היינו בכוחות שווים. בהמשך נסעתי להתאמן ביפן ובאירופה לתקופות ממושכות, כדי להתרגל לאימונים עם בנות ברמה גבוהה. בגיל 16, כשנסעתי לאימונים רציניים, גמלה בי ההחלטה שאני רוצה להיות אלופת עולם". בגיל 25 זכתה במדליית כסף באולימפיאדת ברצלונה, הזכייה הראשונה אי פעם של ספורטאי ישראלי במדליה אולימפית.

תחושות: "זה היה השיא, הרגשתי סיפוק רב. לעמוד על הבמה, לשמוע את ההמנון ולראות את דגל ישראל מתנופף, זו ההרגשה הכי טובה".

הישגים: "מימשתי את כל החלומות שלי. ב-1991-96 הייתי בצמרת העולמית. מלבד המדליה, זכיתי במקום שני בטורניר בפריז, ניצחתי בשלל תחרויות וב-1993 הוכתרתי לאלופת אירופה. ב-96', כשמלאו לי 29 ודורגתי במקום חמישי בעולם, החלטתי לפרוש ופניתי לעסקים".

קשיים: "הקושי האמיתי מתחיל כשאתה מסתכל לטווח ארוך, נאבק בחו"ל, מתאמן חמש-שש פעמים בשבוע, חייב לגלות סבלנות, יכולת פיזית לעמוד מול קשיים וכישלונות. ספורט זה לא זבנג וגמרנו. באופן כללי הוא לא רק פיזי, אלא גם נפשי. בנוסף לכישרון, מדובר בהמון עבודה ובמשמעת עצמית. יש גם מחיר מבחינת חיי חברה".

תגובות מהסביבה: "כשמצליחים בקנה מידה כזה, ישנה תהילה וישנה הגשמה כלכלית - ואני מרגישה מתוגמלת מהציבור עד היום".