בלי חירות ומק"י

בשנות ה-50 ביסס בית המשפט העליון את יסודות המשפט המקובל, הניח את העקרונות הבסיסיים של זכויות האדם והמשפט החוקתי ועיגן את עיקרון שלטון החוק והפרדת הרשויות. דווקא בשעה ביטחונית קשה ובתקופת בן-גוריון, בה האופי הקולקטיבי של המדינה הועדף על פני זכויות האינדיבידואל, הוכרו חופש הביטוי וחופש העיסוק כזכויות יסוד.

ב-1953 החליט שר הפנים ישראל רוקח לסגור זמנית את העיתונים "קול העם" (ביטאון המפלגה הקומוניסטית) ואל-איתיחאד, בגין מאמר ביקורת חריף בו נאמר שממשלת בן-גוריון מחרחרת מלחמה ו"מספסרת בדם הנוער הישראלי". שתי מערכות העיתונים עתרו נגד ההחלטה לבג"ץ. בהיעדר מקור חוקי, התבסס הנשיא שמעון אגרנט על מגילת העצמאות, כדי לעגן את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפט החוקתי. נפסק, שכאשר חופש הביטוי מתנגש עם אינטרס מוגן אחר, ייסוג חופש הביטוי רק כאשר תתקיים "ודאות קרובה" לפגיעה ממשית ורצינית באינטרס האחר.

לא נשכח גם את: משפט קסטנר (שזוכה בעליון מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה, והספיח - משפט הדיבה נגד מלכיאל גרינוולד), בג"ץ בז'רנו ושייב (שעיגנו את חופש העיסוק בכל מקצוע שאינו אסור בחוק), אל-כרבוטלי (שהגביל את כוח השלטון), מליניקי (חובת הציות נסוגה מפני פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה), מנדלברוט (הגנת דחף לאו בר כיבוש), וינשטיין נ' קדימה (חוות דעת רשלנית).

בתחום הפלילי בלט פסק דין סילבסטר, הערעור הפלילי הראשון במדינת ישראל, שהסתיים דווקא בזיכוי. הערעור נשמע במגרש הרוסים תחת הפגזות כבדות והעליון זיכה בו בפעם הראשונה (והיחידה מאז) נאשם מעבירות ריגול.