"אני רעה אני", שהועלתה בארץ בפעם האחרונה לעונה זו, הוזמנה באופן אישי על-ידי פינה באוש ותוצג בחודש נובמבר בפסטיבל המחול הבינלאומי שלה בעיר וופרטל בגרמניה. גודר עוסקת כאן בתהליך היצירה בסטודיו וחושפת לקהל את המתרחש מאחורי הקלעים - תככים, יצרים, מאבקי כוח וטירוף.
הבמה החשופה מוארת בתאורת ניאון חזקה וקרה. בפינה מבנה בעל דלת זכוכית הנראה כחדר המתנה. דמות דמונית, חצי חיה-חצי אדם, עטויה מסכת חיה נוהמת, נכנסת לבמה ונעה מתוך שכרון כוח. בסוף הסולו מסירה הרקדנית את המסכה ונגלית גודר, לבושה בגדי חזרות. דנה יהלומי חוצה את הבמה ונכנסת ל"כלוב הזכוכית", ממתינה עד שגודר נועלת את הדלת. יהלומי תעבור שורה של התעללויות מצד גודר ומצד שני הרקדנים הנוספים. כשהיא עוזבת את המקום הם פורקים כל עול בדומה לילדים שהושארו בכיתה ללא מורה, יודעים שבסופו של דבר יבוא מישהו לעשות סדר. אך גודר בתפקידה כיוצרת - דמות על, שעבור הרקדנים היא הכול - לא ממהרת להשליט סדר אלא מגלה, יחד עם הקהל, את ההנאה שבשליטה, לצד הפחד והעול הכרוכים בכך.
היצירה מעלה שאלות הנוגעות בתהליך העבודה של יוצר מול קבוצת אנשים, מערך כוחות שעשוי להיות מסוכן אם ניתן בידיים הלא נכונות. גודר המשתעשעת ברקדנים ברצונה מזכירה לנו כל הזמן שמדובר רק במשחק, בכאילו, זה לא באמת. תוך שימוש בסמלים מתוך סרטי אימה ושפה תנועתית ייחודית ומורכבת, נוצר עולם רשע ומרושע, בוטה, ברוטלי, חסר חמלה, שהיצרים המעורבים בו מביאים את המשתתפים אל אובדן.
בסוף היצירה, כשהרקדנית שעברה התעללות ארוכה מנסה להרוג את עצמה מתוך ייאוש, באה גודר שוב, עטויה במסכת החיה. אך הפעם גודר עירומה, ומתחת למסיכה מתגלה גוף שברירי, ילדותי. החיה מתגרה ברקדנית המנסה להתאבד, עד שברגע של מרד היא נועצת את הסכין בזו שאשמה בכול. גודר במסכת החיה מוטלת על הבמה חסרת חיים. אבל רק כאילו.
עוצמתו של החלש
איריס ארז, שהייתה שנים רבות רקדנית בלהקתה של יסמין גודר, מציגה שתי עבודות סולו שבהן היא עוסקת גם כן במעמדו ומניעיו של היוצר. בעבודת הווידיאו שיצרה בשיתוף עם הבמאי הצעיר בנימין פרידנברג, נוצר רגע נדיר של שקיפות. הצילום המצוין והעריכה המדויקת מציגים את ארז הרקדנית כדמות שברירית אך מלאת עוצמה.
את אותה ניגודיות נדירה מביאה ארז לסולו "זמני". היא מפנה את כוח היצירה השואב והתובעני כלפי עצמה. בסימון של תנועת ברבור ובאופן שעשוי להראות מרושל היא מרכיבה סולו הגורם לצופה לרצות לקום ולחבק אותה ולהגיד לה שהכול בסדר. הסולו הטעון והמרגש הזה אולי נשען על עובדת היותה של ארז פרפורמרית מצוינת, אך עדיין יוצר ציפייה לעבודות מורכבות יותר שבוודאי תיצור בהמשך.
נעה שדור בטריו "זה ייגמר בבכי" מציגה יצירת בוסר לא מעניינת, ולוקה בחוסר הקפדה בפרטים, החל מהתלבושות הלא מחמיאות ועד לשימוש במשפטי תנועה קלישאתיים. בעבודת הווידיאו שלה "give me a break", לעומת זאת, היא מצליחה לעשות שימוש טוב בשפת תנועה מינימליסטית, ובאמצעות רקדניות צעירות מאוד הנעות בחלל בית-ספר היא יוצרת מערך נקי ומעניין של תנועה, תמונה וסיפור.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
