הנקראות ביותר

איזה פחד

זה אולי נשמע הזוי, אבל יש אנשים שפוחדים מגזרים, יש אנשים שפוחדים מציפורים ואחרים פוחדים מכפתורים. רבים מאיתנו סובלים מפוביות שונות ומשונות. כיצד מתמודדים עם הפחדים ואיך אפשר לנצח אותם?

מגוון הפחדים של בני האדם גדול כמעט כמו מספר האנשים. כל סיטואציה או חפץ, תמימים ככל שיהיו, יכולים לעורר פחד, כפי שעולה מן התיאורים הבאים שנשלחו לאתר ה-BBC: "אני מפחדת פחד מוות מהמספרה. בעלי צריך לחתוך לי את השיער כשאני ישנה"; "אני חרד מציפורים, מכנפיים ומנוצות. כל הליכה בעיר היא סיוט, כי היונים נראות לי כמו שכירי חרב המבקשים את מותי"; "אני יודע שהבעתה שלי מעובש לא הגיונית... אני מוצא את עצמי רץ מהמטבח בצרחות"; "אם רואים פלמינגו בטלוויזיה אני חייב לכבות אותה"; "אני חרד מגזרים מאז ילדותי. הם תמיד נראו לי כמו איש כתום עם שיער ירוק, ויכולתי בקלות לדמיין אותם מוציאים שיניים"; "הכפתורים הקטנים האלה מפלסטיק גורמים לי למצוקה. אפילו כשאני כותב את זה הבטן שלי מתהפכת. אם אני מושיט יד למגירה ונודע בטעות בכפתור, אני לא יכול לפתוח את המגירה".

הפוביות הן רבות ומשונות ומה שמוזר הוא, שככל שפוביה היא משונה, כמעט תמיד יימצא יותר מאדם אחד המחזיק בה. פוביית כפתורים, למשל, היא לא עד כדי כך נדירה. באתרי האינטרנט לתמיכה בסובלים מן ההפרעה מוערכת שכיחותה באחד מתוך 75 אלף אנשים.

לא כל הפוביות מוזרות. פוביות נפוצות יותר הן פחד גבהים, חרדה חברתית, פחד מטיסה, ממים, מרופאי שיניים, מגשרים ומכלי תחבורה שלא ניתן לרדת ממנו. הפוביה הנפוצה ביותר היא מחרקים - ארכנופוביה.

בפחדים הללו יש היגיון מסוים, אך הפחד נחשב לפוביה כשהוא מפריע לחייו של האדם - גורם לו סבל רב או משנה את אורח חייו בצורה קיצונית, באופן שאינו פרופורציונלי לסיכון. למשל, אדם שאינו מסכים לקידום שהוא חפץ בו רק משום שאינו מוכן לעמוד בפני קהל, ייחשב לבעל פוביה. כך גם מי שנתקף לפני מצגת בתופעות גופניות בלתי נשלטות אשר מונעות ממנו לבצע את המשימה. ברוב המקרים, אדם בעל פוביה יודה שכשהוא חושב בהיגיון על הפחדים שלו, הם מאבדים מממשותם.

כאשר אדם חי בתנאים של סיכון ממשי, קשה לדעת מתי פחד הוא רציונלי ומאיזה שלב ניתן להגדירו כפוביה. כך למשל, אדם החי בישראל וחושש מפיגועים ברמה שתמנע ממנו לעזוב את הבית, נחשב לבעל פוביה. אם הוא רק נמנע מנסיעה באוטובוסים, רבים יתפסו את ההתנהגות שלו כהגיונית.

הם מ-פ-ח-דים

12% מבני האדם יסבלו מפוביה בשלב כלשהו בחייהם, כך שפוביה היא למעשה מחלת הנפש הנפוצה ביותר בעולם. ילדים סובלים בדרך-כלל מפוביות מהעולם הקרוב להם, כמו למשל פוביה מחיות או מפגיעה גופנית. אלה עוברות בדרך-כלל ללא טיפול בגיל מבוגר יותר. בגילאים מאוחרים יותר מופיעות הפוביות החברתיות והפוביות ה"מצביות", כמו פחד גבהים ופחד ממנהרות. רוב הפוביות שיחווה אדם מופיעות עד אמצע גילאי ה-20. פחדים העונים על ההגדרה של פוביה ומקורם באירוע טראומתי מכונים "הפרעת חרדה פוסט-טראומתית".

קשה מאוד לדעת מה גורם לפוביה. עם זאת, מחקרים מראים כי יש קורלציה בין הפחדים של ילדים לאלה של הוריהם. לא ידוע עדיין אם מדובר בפחד הנלמד מן ההורים או בנטייה העוברת בתורשה. ייתכן שזו תערובת של שניהם. לעתים ניתן לקשור בין תופעה ביולוגית ובין פוביה. כך למשל החשש מאכזבה חברתית אשר מוליד פוביה חברתית, המתבטאת בחשש מהימצאות בחברת אנשים לא מוכרים או במרכז תשומת הלב ואשליות כי כל הנוכחים צוחקים עליך או מדברים עליך, בדרך-כלל קשור ברמות נמוכות של סרוטונין ודופמין במוח. לעתים הפוביה גם מובילה להפרעות אחרות, כגון דיכאון או התמכרות לסמים.

הטיפול בפוביות נחשב לאחת ההצלחות של הפסיכותרפיה, אם כי בדרך-כלל היא אינה מטופלת בשיטות של הפסיכואנליזה הקלאסית, אלא בשיטות מעולם הפסיכולוגיה ההתנהגותית-קוגניטיבית. המפתח בשיטות הללו הוא חשיפה מדורגת לגורם הפחד והבנה כי הוא אינו כה מסוכן כפי שהוא נראה. כך למשל, אדם החושש מנחשים יתבקש תחילה לדמיין נחש, אחר כך להביט בתמונה של נחש, אחר כך לשהות בחדר עם נחש ולבסוף ללטף אותו. זהו החלק ההתנהגותי של הטיפול. החלק הקוגניטיבי כרוך בחיזוק ההבנה הרציונלית כי הפחד איננו הגיוני.

לאלחש את החשש

פעמים רבות הטיפול הפסיכולוגי משולב בטיפול תרופתי, שמאפשר למטופל לתפקד היטב עד שהפוביה נעלמת וגם מראה לו שההתמודדות היא אפשרית. הן ניתנות בדרך-כלל רק לפני ההתמודדות עם הסיטואציה, והשימוש בהן מופסק אם וכאשר הפוביה חולפת. חלק מן הסובלים מפוביה מצליחים לסלקה בטיפול פסיכולוגי בלבד, ללא שימוש בתרופות, אך לעתים קרובות השילוב הוא אפקטיבי משמעותית מאשר ללא תרופות.

תרופות מסוג חוסמי ביטא פועלות על-ידי חסימה של מסלול האדרנלין אשר גורם לתופעות הגופניות של הפחד - עליית לחץ דם, דפיקות לב ורעידות. התרופה לא מטפלת ישירות בפחד, אך נמצא כי כאשר התגובה הגופנית של הפחד נעלמת, ניטל גם חלק מן העוקץ הרגשי שלו. תפקיד דומה יש גם לתרופות מרגיעות ומשרות נמנום מסוג בנזודיאזפין, אך אלה עלולות להיות ממכרות. ניתן להשתמש בהן במינונים נמוכים לעתים רחוקות.

נוגדי דיכאון מסוג SSRI (מעכבות ספיגת סרוטונין) ו-MAOI (מעכבות מונואמין אוקסידז) עשויים להועיל נגד מגוון סוגי הפרעות חרדה, כולל פוביות. אלה מטפלים בתחושת הפחד עצמה, על-ידי חסימת ההתפתחות שלו במוח. לכל התרופות ישנן תופעות לוואי ולא ניתן לקבלן ללא מרשם רופא.

אם יש לכם פחד שגובל בהגבלת התפקוד שלכם, מומלץ לנסות להתעמת איתו ככל האפשר, במקום לנסות להימנע ממנו. גשו לשכנים לפגוש את הכלב שלהם, אפילו אם נראה שהרבה יותר קל לעשות סיבוב קצר ולצאת מהכניסה השנייה. מומלץ לנשום נשימות עמוקות ואיטיות אשר מפחיתות את התגובה הגופנית לפחד, ולחזור ולהבהיר לעצמכם שהפחד אינו רציונלי ושיהיה בסדר.

רוב הפוביות מגיבות היטב לטיפול, וניתן לחזור לתפקוד מלא בסביבת הגורם המפחיד. הפוביות החברתיות הן עקשניות יותר ולעתים קרובות יותר מחייבות שימוש בתרופות, אך גם רבות מהן מטופלות בהצלחה.

יועץ למדור: ד"ר אבי וינר, מנהל המכון לרפואה תעסוקתית וסביבתית במרכז הרפואי רמב"ם

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות