חד החנית

האהבה הגדולה היא למפעל הפלדה שלו, אותה תעשייה שבה יוצקים גרוטאות מתות ונטולות שימוש לאש של 1,600 מעלות, עד שהן נולדות מחדש במחול גיצים, הופכות ללבת פלדה רותחת שמתקררת בחזרה והופכת למטילי פלדה ארוכים המונחים בחצר המפעל, וממתינים להמשך חייהם. ממש מלאכת בריאה.

השנאה שהוא חש היא כלפי אותו מפעל עצמו. כלפי אותו תנור בורא-יוצר, שראה איך מטרים ספורים ממנו, קרס חלק ממנועו של מנוף על ראשו של אסף, בנו של שני, שניהל את המפעל. שני הבן נהרג. "מפעל החיים שלנו הפך למפעל מוות", אומר שני בעיניים לחות.

אסף, בן 28 במותו, היה הבכור מבין ארבעת ילדיהם של רמי ובת שבע. צעיר מוכשר, מהנדס בוגר הטכניון בהצטיינות, שעבר מיונים למשרה באלביט. עד קבלת התשובה מאלביט עבד במפעל הפלדה המשפחתי, התאהב והחליט להישאר.

"היה בו שילוב של ענווה ועוצמה. הוא היה הגון, צנוע ונעים הליכות", אומר שני. "הוא עבד עם כל הנשמה, והיום אני מבין שזה תרתי משמע. הוא הגיע כל יום מתל-אביב, שם הוא גר עם החברה שלו, ונשאר עד הלילה, עובד קשה מאוד. הייתי אומר לו: 'אסי, למה אתה מגיע גם בימי שישי?', והוא ענה לי, 'גם יום שישי הוא יום חשוב כי מתבצעות בו עבודות תחזוקה'. הייתה לו יכולת להיות אהוב ולהסתדר עם כולם - גם עם סוחרי הגרוטאות המחוספסים, גם עם מהנדסים מומחים מחו"ל. כולם אהבו אותו ונתנו בו אמון".

הוא כל-כך הצטיין בעבודה, שכשמנהל מפעל ההתכה עזב, אנדרי ויידה (מנכ"ל הקבוצה - י.ג.) הציע למנות אותו, ואמר לי: 'אין מישהו שמתאים לתפקיד יותר ממנו'. השתכנעתי. בנינו לו מסלול למידה כדי שיכיר את כל החברות בקבוצה".

אסף, למעשה, נועד להיות העתודה הניהולית של המפעל, שנשען על שני ו-ויידה, מנכ"ל הקבוצה זה כ-14 שנים, שניהם בני 62. שני הצעיר היה אמור לשאת את הלפיד הלאה, להרחיב את פעילות הקבוצה שייסד סבא שלו, ב-1947, כבית מלאכה קטן ליצור מסמרים בחצר של הבית בקרית אתא.

"רצינו לחזק את החברה שגדלה במהירות"

אל בית המלאכה הזה הגיע רמי שני לאחר הצבא. באותו הזמן אביו חלה ובית המלאכה היה סגור. שני ביטל את תוכניותיו ללמוד בארצות-הברית, פתח את בית המלאכה וניהל אותו. במקביל פיתח קריירה של שחקן כדורסל במכבי חיפה. אבל עולם הפלדה כבש אותו, ושני הפך את בית המלאכה הקטן, חד מתכת (מבטאים כמו חוד) לאימפריה באמצעות שורה של רכישות.

ב-1977 רכש את "רשת המפרץ", מפעל לרשתות פלדה לבניין ותשתיות, ב-1986 את ברזברין, מפעל לייצור רשת ולעיבוד ברזל בניין), ושנה מאוחר יותר את המגדר, שהתמחה בייצור חוטי פלדה ורשתות. ב-1992 הקבוצה עלתה כיתה והונפקה בבורסה בתל-אביב ("רצינו לחזק את החברה שגדלה במהירות", משחזר שני), והיום 25.2% ממניותיה בידי הציבור.

אז החלה ההתרחבות גם לחו"ל: ב-2000 רכשה חד מתכת חברה ברומניה, כי "הבנו שהצמיחה תגיע משם", מסביר שני. כעבור שנה חיזקו עם מפעל הערגול בקריית-גת, ושנה מאוחר יותר רכשו מפעל לייצור רשתות בהולנד. ב-2004 העתיקו את פעילות הקבוצה מקריית אתא לקריית הפלדה בעכו, על בסיס מפעל התכה שפשט את הרגל והיה סגור שלוש שנים. החזון של שני היה לרכוש אותו ולהפעיל אותו מחדש.

"כולם בקבוצה התנגדו לרכישת המפעל הזה, חוץ ממני", מספר שני. "ראיתי אתגר בשיקום המפעל. חשבתי על אסי, שתמיד אמר לאחים שלו, 'תכוונו גבוה יותר'. קיבלנו מפעל מפורק לגמרי ותוך תשעה חודשים שיקמנו אותו". ב-2006 רכשו מפעל נוסף לעיבוד גרוטאות בקריית הפלדה.

כיום כוללת הקבוצה גם את חברת הסחר בברזל, חד מתכות, היא שותפה בחד זמיר שעוסקות בייבוא ומסחר בכלי עבודה ומוצרים משלימים, ובחד סלע שעוסקת במסחר ובשיווק של ברזל שטוח וצינורות. הקבוצה מחזיקה היום בשליש משוק הברזל הישראלי, מעסיקה כאלף עובדים, 750 מהם בארץ, וייצרה אשתקד רווח נקי של כ-71 מיליון שקל.

"שגם התנור יעלה בסערה לשמים"

ב-10 בספטמבר 2007 דיווחה חד מתכת לבורסה כי האסיפה הכללית אישרה את ההחלטה להחליף את שם החברה לחד אסף, "זאת בעקבות מותו הטראגי של אסף שני ז"ל, בתאריך ה-25.6.2007, במהלך עבודתו כמנהל מפעל ההתכה של חברת הבת של החברה, חד פלדה".

השם החדש אושר על-ידי רשם החברות וכעבור חודש, ב-16 באוקטובר 2007, שמה של החברה הנציח את הטרגדיה הפרטית והכללית שעברו עליה ועל משפחת בעלי השליטה. אי אפשר לספר את סיפורה של הקבוצה בלי להתייחס לאירוע הזה, שהוא חלק מהכוח שמניע את חד אסף: הקוטביות בין יצירה ומוות, בין חידלון לבחירה בחיים מלאים.

האסון אירע ביוני 2007. אסף, שמונה כחצי שנה קודם לכן למנהל מפעל ההתכה, נשאר בערב כדי לטפל במנוף מקולקל. חלק מהמנוע של המנוף, במשקל 30 ק"ג, נפל על ראשו, שבר את קסדת המגן ופגע בגזע המוח. הוא הובהל לטיפול נמרץ ולמחרת בבוקר נפטר.

"בימים הראשונים עבר לי בראש הרעיון לבוא לפה כשהמפעל שומם ולשים כמה פצצות בתנור הפלדה, כשאין אף אחד, ולהרוס את הכול", מספר אביו. "אם אסי שלי עלה בסערה לשמים - שגם התנור הזה יעלה בסערה לשמים. אחר-כך חשבתי על זה שאסי אהב את המפעל והיה מסור אליו, ושאנחנו מעסיקים 800 משפחות ושאני אחראי לפרנסתם, ואז צץ הרעיון להפוך את המפעל הזה למפעל הנצחה. הרצון לדבר על אסי ולהנציח אותו גובר על הכול".

ברבעון הראשון: צמיחה של 27% ברווח הנקי

השם החדש, חד אסף, לא מופיע רק בראש הניירות של החברה, אלא גם בשלט ענק בפתח קריית הפלדה בעכו, שמפעלי הקבוצה הם היחידים שנותרו מימי הפלדה המפוארים של שנות ה-50, ותמונות של אסף נמצאות בחדר הבקרה של התנור הגדול, לב מפעל ההתכה, ובחדרו של שני האב.

לא חשבת למכור את המפעל?

שני: "אחרי האסון היו פה גורמים שהתעניינו ברכישה, בסכומים שגבוהים משווי החברה בבורסה, אבל לא מעניין אותי למכור. כסף לא נמצא בראש מעייני. אחרי שקראתי למפעל על-שם אסי אני עוד יותר חרד לשם. אני חייב שהשם שלו יהיה שם טוב, שיהיה חזק ואיתן".

היעדים העסקיים השתנו בעקבות האסון?

"לא. הבסיס שלנו הוא הפלדה וסביב זה אנחנו מתפתחים. לא נקנה מחר מפעל לטקסטיל, למשל. הפלדה משקרת, משכרת וממכרת. יש משהו קסום בפלדה. עובדי הפלדה רואים את עצמם שונים מאחרים, סיירת מובחרת".

ואכן, בשבוע שעבר פירסמה חד אסף את דוחו"תיה לרבעון הראשון, שמראות על סטגנציה במכירות (298 מיליון שקל) - אולם זינוק של 27% ברווח הנקי, שהסתכם ב-24.6 מיליון שקל. השיפור בתוצאות מיוחס בחלקו להמשך צמיחת הביקושים לפלדה בעולם, וכתוצאה מכך לעליה במרווחים בין מחיר חומר הגלם למחירי המוצרים.

היופי של הפלדה

שני אומר שתהליך ייצור הפלדה הוא דרמטי, אלא שהמילה חיוורת ביחס להתרחשות עצמה, שמרשימה כמו תהליך ממשי ועוצמתי של בריאה. ראשיתו בהררי הגרוטאות שניצבות בחצר הענקית של המפעל. שני "גראפים", מנופים ארוכי צוואר שבסופם צבתות ענק, מניפים את הגרוטאות לשמים וממיינים אותן. מדי פעם צוואריהם נושקים, מחזה שנראה כמו התגוששות דינוזאורים. כל ערימה כזאת עוברת מיון נוסף עד שנותרת מתכת נקייה מהסוג הרצוי, ואז כל פיסה עוברת חיתוך ורידוד, עד שהן כשירות להיכנס לסל הברזל הענק שיוביל אותן לתנור.

גם המילה תנור מטעה. תמחקו מהראש את הדימוי של תנור האפייה הביתי שלכם, כי הוא דומה יותר לסיר ענק עם מכסה, בתוכו מתלבה הר געש מעשה ידי אדם. כשמכסה הסיר נפתח, הגרוטאות מוכנסות ללוע הר הגעש. שלוש אלקטרודות ענק מקדמות את פניהן, מוארות ואדומות, משמיעות סדרה של פיצוצים. רצפת חדר הבקרה רועדת. האולם הריק מתמלא גיצים. דפים שהושארו על רמפה באולם עולים באש וכבים מעצמם.

"חייבים להרגיע את הפלדה עכשיו"

רובוט שאוחז במזלף גדול מתקרב לתנור ומזליף פנימה חמצן. הוא מעודד את הבעירה, ועל המחשב בחדר הבקרה מופיעות המלים "Melt Down". האש נענית, בוערת ביתר שאת, ומתיכה את הגרוטאות ללבת הפלדה שבתחתית התנור. הסל מתרוקן ארבע פעמים לתוך התנור עד שהוא מתמלא.

"חייבים להרגיע את הפלדה עכשיו", אומר יואב, מנהל המפעל. כשהפלדה "נרגעת" מוציאים את ה"שלקה", הלכלוך שצף על לבת הפלדה, ומוסיפים תבלינים. איזה תבלינים? סיד, פחם, סיליקון וכו', לקבלת הרצפטורה שנקבעה מראש.

הפלדה נכנסת לכלי חסין אש, מצטננת מעט, ומשם ניגרת בקילוח דק למסלולים מיוחדים שמקוררים לכל אורכם. הקילוח זורם אדום ורותח, מתקרר אט אט, מתקשה מעט ומקבל צורה. בסוף המסוע יונח על משטחים גדולים בחצר המפעל. כשחומו ירד יקבל את צבעו האפור של מטיל הפלדה.

תקופה מצוינת של עלייה בביקושים

"במדינת ישראל אין מודעות לתעשיית הפלדה", אומר שני, "ובעולם היא נחשבת לתעשייה אסטרטגית. יהודה פלדות (היצרן המקומי המתחרה - י. ג.) ואנחנו מייצרים ביחד כ-500 אלף טון בשנה. טורקיה, לשם השוואה, מייצרת 25 מיליון טון בשנה, ובעולם מייצרים כ-1.3 מיליארד טון בשנה.

"צריך להבין שהפלדה היא עולם ומלואו. אנחנו מייצרים היום ברזל בניין גולמי, ברזל בניין מעובד ורשתות מרותכות, חוטי מתכת, חוטים שזורים, חוטים מגלוונים, רשתות גדר, קונצרטינות מסמרים וכבלי פלדה לבנייה".

אבל התעשייה סובלת כבר שנים ממחירים תנודתיים ותחרות עזה מהמזרח הרחוק.

ויידה: "אחרי 30 שנה של שפל בתחום הפלדה, פיטורים של מאות אלפי אנשים ומפעלים סגורים, יש בארבע השנים האחרונות עלייה בביקושים, שמביאה לעלייה רצופה של כ-8% בשנה בתפוקת תעשיית הפלדה העולמית".

שני: "עבורנו קובעים המרווחים בין מחיר חומר הגלם, הגרוטאות, למחיר המוצר הסופי ועלויות הייצור, בעיקר עלויות האנרגיה. כרגע יש עליית מחירים גדולה בתחום הפלדה, שנובעת בעיקר מביקושים גדולים בהודו, שמתחילה להתעורר עכשיו, במזרח אירופה ובדרום אמריקה. התקופה הנוכחית טובה".

המפעל ברומניה סימן את תחילת היציאה שלכם לחו"ל. הוא רווחי?

שני: "בהתחלה היה לנו קשה מאוד. למעשה, קיבלנו מפעל ענק עם מזח על הדנובה, שבנייתו הופסקה בעת חילופי השלטון. לקח לנו כמה שנים לשקם אותו - להשלים ציוד, לחנך עובדים וצוות הנהלה. כיום הוא מייצר כבלי פלדה, נכנס יותר ויותר לתחום רשתות הבניין, ועומד להיכנס לתחומים נוספים בהתאם לצרכים ולתנופת הבנייה ברומניה".

ויידה: "רמת הרווחיות שלו נמוכה יחסית, מכיוון שהמרחק מהארץ, החיפוש אחרי כוח-אדם נכון וכו', גרמו לכך שהוא - איך נאמר? לא ההשקעה הכי טובה שלנו מבחינה תעשייתית".

ולפני חודשיים מכרתם את המפעל בהולנד.

שני: "בהולנד המשחק נמצא בידי השחקנים הגדולים, והבנו שצריך להתמזג או למכור".

ויידה: "המפעל בהולנד היה השקעה הרבה יותר טובה. הרווח ברוטו מהמכירה היה 16 מיליון אירו (6 מיליון שקל נטו מבחינה חשבונאית - י. ג.)".

תבחנו השקעות נוספות בחו"ל?

שני: "אנחנו בודקים מספר פרויקטים נוספים, דברים שבתחום שלנו ושאנחנו מסוגלים להשתלט עליהם בצורה טובה. לא ניכנס לשוק רווי שאין לנו בו ערך מוסף. בארץ אנחנו מסתכלים על צמיחה באמצעות התייעלות, ועל חברות שיכולות לעניין אותנו בתחומים דומים".

ויידה: "גם את הכסף שקיבלנו ממכירת המפעל בהולנד אנחנו מיעדים להשקעות נוספות".

היום אתם פועלים בשלושה אתרים - בעכו, קריית גת ונווה נאמן. אתם שוקלים לרכז אותם באתר אחד ולחסוך בעלויות השינוע?

שני: "ריכוז כזה מחייב השקעות עתק של עשרות מיליוני אירו ויותר במשך תקופות ארוכות. לצד החיסרון הזה יש יתרון, כי כתוצאה מהמבנה הזה יש לנו פריסה טובה בארץ לשירות לקוחות, כך שאני לא משוכנע שנעבור לאתר אחד".

ויידה: "גם העובדים במפעלים השונים צברו התמחות מיוחדת ששווה כסף, ולא ניתן להעביר עובדים מהדרום לצפון. גם מבחינה רגשית, בשבילי, לסגור את המפעל בקריית-גת זה כמו לחתוך לעצמי את הידיים והרגליים. הנושא הזה כל פעם על השולחן, יש בו גם את הרגש וגם את השכל הישר, ובשני המישורים האלה עוד לא קיבלנו הכרעה".

הקבוצה מנסה לספק את כל צרכיה בכוחות עצמה ולהיות אחראית על כל שרשרת האספקה והייצור - מהגרוטאות, ההתכה והעירגול ועד הפיכת הפלדה למוצרים שנמכרים, אגב, גם לחברות המתחרות. חלק מהמכונות מפותחות ונבנות שם, בבית המלאכה בעכו.

במפעל נוסף שנמצא בקריית הפלדה, מכונות שוזרות את חוטי הפלדה לקונסטרוקציות שונות. חלק גדול מהמאמץ מתמקד בפתרונות Tailor made לקונסטרוקציות ברזל לזיון בטון (שעליהן מולבש הבטון).

שני: "כרגע, למשל, אנחנו בונים אלמנטים שלמים למנהרת הכרמל. קבלן מעריך את זה מאוד כשהוא מקבל אלמנט מוכן ולא כזה שצריך להכין בשטח. זה חוסך לו זמן ואת הצורך לאתר כוח-אדם מיומן, שקשה להשיג בענף הבניין. אנחנו מקפידים כל הזמן לחשוב על רעיונות נוספים ולהשקיע במפעל. ב-2007 השקענו כ-35 מיליון שקל בשדרוג המפעל, חלק מהם בפתרונות של איכות הסביבה".

"בשנות ה-90 לא ידעו בכלל מהם דיאוקסינים"

נושא איכות הסביבה מהותי מאוד במהלך חייה של החברה. בשנים האחרונות היא הותקפה על-ידי המשרד לאיכות הסביבה, לאחר שבבדיקות שערך התגלו רמות חריגות של דיאוקסינים. בעקבות זאת, הוצאה למפעל התראה על חריגה מתנאי רישיון העסק. במקביל, ב-2006 הגישו תושבי האזור, בעיקר מקיבוץ כפר מסריק, תביעת שמבקשת אישור כתביעה ייצוגית, בהיקף של 1.1 מיליארד שקל. זאת, בטענה לנזקים שנגרמו להם. התביעה נמצאת כעת בהליך גישור.

"בשנות ה-90 לא ידעו בכלל מהם דיאוקסינים", אומר ויידה. "כשקנינו את המפעל בעכו ב-2003, מיד אמרו לנו שנצטרך לפעול על-פי תקן מסוים, כמו מפעל חדש. מרבית המפעלים בעולם עבדו ועובדים בתנאים של תקן יותר מיושן, אבל הסכמנו. במשך שנתיים כל הבדיקות שנעשו היו מצוינות, הרבה מעל לתקן.

"באמצע 2006 בדיקה אחת הייתה גרועה, והראתה רמות דיאוקסינים פי 10 מהתקן. פנינו למשרד להגנת הסביבה והודענו להם שלהערכתנו יש טעות בבדיקה כי לא שינינו את תהליך הייצור, ולכן אין היגיון שיש פער כל-כך גדול בין הבדיקה הזאת לבדיקות הקודמות. יחד עם זאת, התקנו בסוף נובמבר של אותה שנה מתקן פחם פעיל שסופח דיאוקסינים. מאז התקבלו תוצאות טובות לבדיקות שערכנו, הרבה מתחת לתקן המותר.

"בנוסף, הקמנו עוד מתקן שאיבה וצינון, שיכפיל את כושר השאיבה של האבק מאולמות הייצור. לדעתי, היום אנחנו אחד המפעלים המאווררים והמסוננים הטובים ביותר בעולם בתחום הפלדה. השקענו בכך 12 מיליון שקל ומדי חודש זה מתבטא בעלויות החשמל שלנו".

בשלב מסוים בסיור במפעל, שני חומק למשרד שלו. הוא מתקשה להמשיך ולהיות מארח למופת, חייכן ושבע רצון. הוא מותך מבפנים, גם מרגשות אשמה. לא מוצדקים, אבל זה לא משנה את תחושותיו. "לא אסלח לעצמי עד יומי האחרון", הוא אומר בכאב. "אני הבאתי אותו למפעל וכאן הוא מצא את מותו".

למזלו, מפעל הוא ישות שמייצרת שיגרה, אתגרים, אילוצים, הזדמנויות - ובחד אסף מנצלים אותם. מלאכת הבריאה של מפעל הפלדה ממשיכה להתנהל כסדרה. *