פורטפוליו / אהוד סביון

ילדות: צפון תל אביב, בבית ספר א' ד' גורדון, שם לימדו אותנו את אהבת האדמה, עצמאות וציונות. אבא, עובד בחברת חשמל, עלה לארץ בגיל שנה מפולין, ואימא, ירושלמית אנגלוסקסית, הייתה בת משפחתו של נציב מס ההכנסה תחת השלטון הבריטי.

ים: את האהבה אליו קיבלתי מאבא, שהיה איש הפלי"ם וניהל את "סניף זבולון" של חותרי הקיאקים בנחל הירקון. הייתי הולך לחוף פרישמן ברגל, יחף. אני עדיין שוחה, וכשיוצא - גם משיט יאכטות ומפרשיות.

מקצוע: למדתי מכשירנות ומכניקה עדינה באורט סינגלובסקי, אבל השירות הצבאי שינה לי את המסלול.

קריירה צבאית: התגייסתי לחיל הים, לקורס חובלים, ומאז הייתי כל הזמן בפיקוד; ניהלתי יחידות, והקמתי את היחידה להנחיה מקצועית. שירתתי 25 שנים.

תמי: אשתי. נפגשנו כשאני הייתי בחובלים והיא בקורס מוכ"מות בבניין ממול. היא הייתה, ועדיין, היפה בבנות. היינו יחד בתורנות מטבח, ומאז אנחנו יחד. ב-19 השנים שלא הייתי בבית היא גידלה את הילדים, וניהלה את יחידת הקשר לקהילה בבנימינה. היום היא מנהלת חברה לייבוא מקררים וציוד ליין.

לימודים: תוך כדי שירות למדתי לתואר ראשון בגיאוגרפיה עירונית, ולתואר שני במינהל ציבורי וניהול פרויקטים גדולים, בתוכנית של הרווארד שיובאה לאוניברסיטת תל אביב.

גמלאות: יצאתי בגיל 42. רציתי לפקד על חיל הים, והתפתחו מאבקי כוח שבעקבותיהם הבנתי שזה לא יצא אל הפועל. השתחררתי בדרגת סגן אלוף.

פחד: חד-משמעית היה פחד מהאזרחות, ממה יהיה בקריירה השנייה, איך יוצאים ללא נודע עם אחריות לארבעה ילדים.

התפכחות: מיד כשהשתחררתי הלכתי לראיון לתפקיד סמנכ"ל אדמיניסטרציה ומשאבי אנוש בחברה גדולה. נשארנו שני מועמדים סופיים. כשנכנסתי למנכ"ל הוא הסתכל עליי ושאל, 'מה אתה רוצה להגיד?' עניתי שאני רוצה את התפקיד. 'אתה יודע למה לא תקבל אותו?' שאל. 'כי עד היום בתפקידי הפיקוד שעשית רק הוצאת כסף. אצלנו צריך להרוויח, ואתה עוד לא יודע איך עושים את זה'.

צעדים ראשונים: חיפשתי מקום שמתאים לניסיון שלי, ומוניתי לראש מינהלת הקמת יישובים. אחרי שנתיים הציעו לי מהסוכנות היהודית לטוס לשליחות בקנדה.

קנדה: נסענו בהרכב חסר, כי הבן הגדול כבר שירת בחיל הים. בשלוש השנים שהיינו שם, הבת סיימה תיכון והקטנים למדו בגן. בסוף השנה השלישית התחברתי עם ג'ון בק מחברת צ'יק, שהקים שם כביש אגרה אלקטרוני. בדיוק אז פנה אליו משה לוי ז"ל, יו"ר חברת חוצה ישראל.

כביש 6: חזרנו לארץ, ועם ג'ון הקמנו קבוצה שהתמודדה במכרז, בשותפות עם אפריקה ישראל ושותפים אמריקאים, וזכינו. עברה שנה וחצי עד לסגירה הפיננסית, וב-1999 יצאנו לדרך. אחרי עוד חמש שנים הכביש נפתח.

משה לוי: איש מדהים. חודשיים לפני שנפטר פתחנו את הקטע הדרומי של הכביש, והוא הגיע על כיסא גלגלים, בראש צלול לגמרי, הקריא את הברכה, ואחר כך התלווה אליי לראות את קטע 18 הצפוני, שייפתח באוגוסט השנה, והתרגש מאוד.

קנסות: הרתעה. קשה לאנשים לקבל אותם.

גבייה: של 99%, אבל לצדה יש שירות.

תשלומי ארנונה: היה ניסיון כושל של הרשויות המקומיות להטיל אותם לגבי הכביש, עניין שלא קיים בשום מקום בעולם.

דיסוננס: יכול להיות כביש ירוק. שילבנו אותו בסביבה ודאגנו לשתול צמחייה ארץ ישראלית.

מלחמת לבנון השנייה: התאכזבתי מהפגיעה באח"י חנית, שאותה ליוויתי בהכנה להתגוננות נגד טילים. אם היא הייתה בעמדות קרב, לא היה קורה לה כלום.

טיולים: הרבה בארץ. הצטרפתי לארבעה ימים לטרק של הבן במאצ'ו פיצ'ו, תוך כדי נסיעת עסקים.

תפיסת עתיד: רוצה לנהל עוד פרויקטים לאומיים או מסגרות גדולות.