סלט יווני

קשה לדעת מאיפה להתחיל. אולי מהציפייה שנוצרת עקב שילוב בין שחקנים שנטלו חלק כמעט בכל מה שהצליח להצחיק כאן באמת בשנים האחרונות - חנוך לוין (תיקי דיין), "החמישייה הקאמרית" (מנשה נוי וקרן מור), סרטי דובר קוסאשווילי (מוני מושונוב) ואפילו "אהבה זה כואב" (עמי סמולרצ'יק); אולי מהקדימונים המשובחים שהבטיחו, בעיני לפחות, צחוק מטורף - גם אם מטריד - כמו סשה ברון-כהן ו"בוראט"; אולי זה אפילו בקרבה האישית שלי ליוון ואייה, שהיו עבורי בשנים האחרונות למקום מפלט, לפעמים מציל חיים ממש. אבל כל מטען הציפיות הזה התרסק ארצה כצלחת חרס במועדון לילה יווני אחרי צפייה בפרק הראשון של "פאפאדיזי".

פאפדיזי. יותר מדי שחקנים טובים מכדי שתהייה סדרה רעה באמת

אין להסיק מכך שמדובר בסדרה רעה: יש בה (ולא רק בצוות השחקנים) יותר מדי אנשים טובים מכדי שתהיה רעה באמת. אין להסיק מכך גם שמדובר בפלופ. להיפך, אני מוכן להסתכן כבר עכשיו בנבואה שהסדרה הזאת עוד תהיה להיט עולמי, נישאת על הגל היבבני של האנטי-גלובליזציה. אולי לא הצלחה מסחרית גורפת, אבל אינטלקטואלים בעיני עצמם עוד עשויים לעמוד בפתחי סינמטקים בכל העולם וללהג על השימוש הגאוני לכאורה שעושים יוצרי הסדרה במטאפורות שמניעות אותה: העזים של פאפאדיזי כסמל לניצול הנשים, המותגים הגלובליים כמשחיתי הנפש היפה, המוסקה הנגמרת במטבח כסמל להשתלטות מקדונלד'ס על החך העולמי ועוד.

לפעמים נדמה שהנוסטלגיה שיבשה את דעתו של האיש השבע בערי השפע של המערב. יש מי שמסתפק בהעדפה של האספרסו הגרוע בבית הקפה השכונתי על פני זה המשובח של הרשתות הגדולות, יש מי שלוקח את העניין צעד אחד קדימה ומסלק מביתו את הטלוויזיה, ויש מי שמפסיק לחסן את ילדיו מפני מחלות איומות, רק בשל העובדה שמטרת המנגנון הרפואי היא לייצר עובדים בריאים בשירות המנגנון הקפיטליסטי הנשלט בידי תאגידים ופוליטיקאים מושחתים. אמנם קשה להתעלם מהעובדה שרעיונות כאלה נובטים בדרך-כלל במוחם של מי שזכו לחיי רווחה בזכות "השיטה" שאותה הם מנסים לקעקע, אבל מה שמקומם באמת הוא שהאלטרנטיביות הדווקאית הזאת נגועה לא רק בחוסר תום לב, אלא בעיקר בטיפשות. הטלוויזיה היא אמנם קופסה שאין לנו שליטה על מה שנכנס אליה, אבל יש לנו בהחלט שליטה על מה שיוצא ממנה. מי מפחד ממנה? מי שאינו מסוגל לחנך את עצמו או את ילדיו לצרכנות ביקורתית. כך גם לגבי האינטרנט: מקום נפלא להכיר בו פדופילים מסוכנים או ללמוד לייצר פצצות במטבח, אבל גם מקור ידע שאין שני לו בתולדות האנושות.

בחזרה לכפר "מגאלומאנוס" שבו חי פאפאדיזי. ממשלת יוון מכריחה את התושבים שם ללמוד אנגלית - ומי שיוצא כנגד המגמה, נעצר. פאפאדיזי, שפועל מחרמנות מצויה (משתוקק לאישה אמריקנית), מוצא את עצמו בתפקיד מי שעלול להמיט חורבן על היסטוריה יוונית בת אלפי שנים. "איפה אגממנון?" זועק הכומר "איפה הומרוס? איפה סוקרטס?". זה בהחלט עלול לגרום לצופים לצקצק בלשון בצער, אלא אם כן נזכרים שנכון לעכשיו לפחות, הרגה הכנסייה הקדושה הרבה יותר אנשים מאשר האינטרנט.

אני חולה על מוסקה ועל מאזטים ואוזו, ובהחלט מביט בדאגה איך על כל מסעדה יוונית אותנטית שנסגרת (ביוון) קמות שתי פיצריות, בעיקר מפני שלייצר מוסקה אמיתית ואיכותית לוקח חמש שעות, פי עשרה מזמן ייצור של פיצה. אבל אני לחלוטין לא משוכנע שעולם שבו שומעים כולם את אותה המוזיקה, לובשים את אותם המותגים, אוכלים את אותו המזון ועובדים בשירותם של אותם תאגידים, הוא עולם נורא כל-כך כפי שעולה מבין השורות של "פאפאדיזי".

ארצות-הברית רצחה את האינדיאנים ושיעבדה את השחורים, אנגליה, צרפת, ספרד והולנד, שחרדות כל-כך להרס תרבותן הייחודית, הצליחו לפתח אותה בזכות שיעבוד של חצי עולם, אפילו לציונות יש חשבון דמים פתוח עם הערבים וחשבון מוסרי פתוח עם המזרחיים. אז עכשיו באים יוצרי "פאפאדיזי" ומסמנים את גוגל כאימפריית הרשע. זה נורא מפחיד, עד שנזכרים שלפני עשור זו הייתה מיקרוסופט. *