אוסלו פינת אחד העם

המעורבות הנורבגית במזרח התיכון אינה נגמרת בסכסוך: קרן ההשקעות העצומה של הממשלה החליטה להשקיע לא פחות מחצי מיליארד דולר בישראל. המודל הפיורדי שוקל עלייה ; למהדורה הדיגיטלית של מגזין G

אוסלו אינה בירה אירופית טיפוסית. מי שמבקר בה מוצא משהו שונה, מרוחק, ואפילו פרובינציאלי. היא יושבת בודדה בין הרים ויערות, מנותקת ממרכז היבשת שאליה היא קשורה. לא בכדי יצאה מכאן יצירת אמנות כל-כך מפורסמת, "הצעקה", המבטאת את הניכור ואת הבדידות של אדם הניצב על גשר תחת שמי אוסלו האדומים. אדווארד מונק, גדול ציירי נורבגיה, צייר אותה כשהוא מביט ממרחק על הפיורד של אוסלו. "עמדתי שם, רועד מחרדה", הוא כתב, "והרגשתי זעקה אין-סופית עוברת בטבע".

לפעמים נראה כי הבדידות הזאת זולגת גם למישור הפוליטי. נורבגיה היא אחת המדינות היחידות במערב אירופה שאיננה חלק מהאיחוד האירופי ואינה משתתפת בחגיגה הכלכלית, הפוליטית והתרבותית של היבשת המתחדשת. היא אמנם חברה באזור הכלכלי האירופי, EEA (כמו ליכטנשטיין ואיסלנד), מה שמאפשר לה סחר חופשי באירופה, אך היא אינה מחויבת לאמץ את האירו ואת החקיקה הנדרשת מחברות האיחוד. לכן אין לה גם השפעה רבה על מוקדי קבלת ההחלטות בבריסל, בפרנקפורט ובשטרסבורג.

הבדידות הזאת היא לא רק טופוגרפית; זאת גם בדידות של עשירים מופלגים. בשנות ה-60 התגלו בים הצפוני סימני נפט, ונורבגיה הפכה בתוך זמן קצר יחסית לאחת המדינות העשירות בעולם. מאז, כל ההחלטות הכלכליות שלה סובבות סביב רישיונות קידוח, צינורות גז וכסף גדול. כמו אדם שזכה בפיס והפך למיליונר, נורבגיה נחשפה לדילמות חדשות ומבלבלות. מה לעשות בכסף? איפה לשמור אותו? להשתמש בו עכשיו או להשקיע אותו למען הדורות הבאים? השאלות הבוערות האלה הפכו עם הזמן ללב הדיון הציבורי בארץ הפיורדים והנפט.

בינתיים נורבגיה זהירה. את הכסף שהחל לזרום בשפע, כמו נפט בצינור בסעודיה, היא החליטה לנהל באמצעות קרן ממשלתית עצומה, השווה 400 מיליארד דולר. הקרן הזאת משקיעה את רוב הונה מחוץ למדינה, ועכשיו היא מגבירה עניין במשק הישראלי. היחלשות הדולר והתחזקות השקל הביאו לשינויים בדפוסי ההשקעה של קרנות הון עולמיות, ומקורות בקרן הנורבגית, שמשקיעה בשנים האחרונות בחברות ישראליות כמו טבע, צ'ק פוינט, פרטנר וכי"ל, אמרו ל-G השבוע כי היא מתכוונת לשים גז, ולהשקיע כאן לא פחות מחצי מיליארד אירו, שהם כרבע אחוז מאחזקותיה.

הגנה מפני טלטלה של המשק

הכול התחיל לפני יותר מארבעים שנה, כשהתגלו מרבצי נפט וגז טבעי לאורך המדף היבשתי הנורבגי. במסגרת ההיערכות לניצול המזל הטוב שנפל בחלקה, קיבעה הממשלה באוסלו את ריבונותה על האזור, והחלה בתהליך לקבלת רישיונות לחיפוש נפט ולהפקתו. בהמשך החלו חברות בינלאומיות לחפש את הזהב השחור. התוצאות לא איחרו להגיע. מאז ועד היום הופקו, על-פי נתוני משרד הנפט והאנרגיה הנורבגי, כמויות גז ונפט השוות כמעט טריליון דולר במונחים של היום. סטיין הרנס, דובר המשרד, אומר ל-G שב-2007 הפיקו 52 שדות הנפט הנורבגיים כ-2.4 מיליון חביות נפט ליום, וב-2006 עמד מספרם על כ-2.8 מיליון חביות ו-88 מיליארד מטרים מעוקבים של גז טבעי. התפוקה המרשימה מעמידה את נורבגיה במקום העשירי בעולם בייצור נפט, ובמקום החמישי בייצוא נפט, אחרי סעודיה, רוסיה, איחוד האמירויות ואיראן.

למרות הפעילות של חברות הנפט הבינלאומיות, לא ויתרו ממשלות נורבגיה לאורך השנים על רווחי הנפט העצומים. בראשית שנות ה-70 הקימה הממשלה את חברת הנפט Statoil. החברה, האחראית על כ-80% מהתפוקה בנורבגיה והפועלת גם בעשרות מדינות נוספות, הופרטה חלקית ב-2001, אך המדינה מחזיקה עדיין ביותר מ-60% ממניותיה. בשנה שעברה אוחדה החברה עם Norske Hydro, וכיום היא אחת מחברות הנפט הגדולות בעולם.

מעבר לדיבידנדים מ-Statoil, מגדילה הממשלה את רווחי הנפט שלה באמצעות מיסוי ובאמצעות תיק השקעות שהוקם באמצע שנות ה-80 (SDFI). "באמצעות תיק זה", מסביר הרנס, "יש למדינה בעלות ישירה בשיעורים שונים בשדות שונים". התחרות בין חברות הנפט השונות, המבצעות את העבודה הטכנית, תורמת למקסום הרווחים של המדינה, המשקיעה כסף בפרויקטים הפועלים בשטחה ובהתאם לזה מועבר אליה נתח מהרווחים. ב-2006 עמדו רווחי תיק ההשקעות הממלכתי על כ-24.6 מיליארד דולר, ורווחי הנפט ותוצריו היוו כרבע מהתמ"ג, יותר משליש מהכנסות המדינה ויותר ממחצית מהייצוא הנורבגי. עקב עליית מחירי הנפט, צפויה ההכנסה מתיק ההשקעות, ממסים ומדיבידנדים ב-2008 לעמוד על כ-70 מיליארד דולר.

אבל מה שמייחד את משק הנפט הנורבגי הוא המקום שאליו זורם הכסף. רוב העודפים שמקבלת המדינה מתעשיית הנפט אינם זורמים לתקציב השוטף, אינם מושקעים בתשתיות, ואינם חוזרים לאזרחים בדמות החזרי מס. הם מושקעים בקרן ממשלתית (The Government Pension Fund - Global), התופחת והולכת מאז היווסדה בשנות ה-90. זו הקרן הגדולה מסוגה באירופה, והשנייה בגודלה בעולם (אחרי זו של אבו-דאבי), וערכה עומד על כ-400 מיליארד דולר. היא משמשת מקור השראה למעצבי מדיניות כלכליים בעולם, מכיוון שפעילותה מתנהלת בשקיפות ציבורית מלאה. כך, טוענים רבים, יש להתמודד עם שחיתות העומדת לפתחן של מדינות בעלות ייצוא מסיבי, ועם הפוטנציאל של ממשלות עם אינטרסים להשתלט באופן סמוי על שווקים בחו"ל. "כספי הקרן שייכים לעם הנורבגי", אומרת ל-G קיה הלדורסן, יועצת התקשורת של שרת האוצר הנורבגית, "ומגיע לו לדעת איך והיכן הם מושקעים. כך זה בדמוקרטיה".

הקרן, שאותה מנהלת מחלקה מיוחדת של הבנק הנורבגי המרכזי, מתמודדת בהצלחה לא רק עם החששות להשתלטויות עוינות מצד גורמים בינלאומיים, אלא גם עם חשש מקומי יותר. כשמשק במדינה קטנה כנורבגיה מוצף בסכומי כסף גדולים כל-כך, הוא עלול לאבד בקלות את שיווי המשקל שלו: האינפלציה עלולה לעלות, שער המטבע עלול להשתנות, ותעשיות מקומיות שאינן קשורות לתעשיית הנפט עלולות להפוך ללא אטרקטיביות. כך הופך הנפט לחרב פיפיות. המשק נכנס בגללו לקיפאון, והפערים גדלים: אלה הקשורים לתעשיית הנפט מתעשרים, והשאר סובלים מהמחירים המאמירים, מאבטלה ומירידה ברמת החיים. כדי להתגונן מפני מצב כזה, החליטה נורבגיה להשקיע את כספי קרן הנפט שלה בחו"ל. ההון שלה יושב עמוק בהשקעות לטווח ארוך במדינות רבות ומפוזר על מטבעות שונים. לאחרונה היא החליטה לגוון עוד את השקעותיה ולבחון מדינות ומטבעות חדשים. בין השאר, כאמור, רכשה הקרן איגרות חוב של מדינת ישראל ושל חברת החשמל, ומניות של טבע, צ'ק פוינט, פרטנר וכי"ל. מקורות בקרן סיפרו ל-G כי בחודש שעבר הוחלט להגדיל את ההשקעה במשק הישראלי, לכדי יותר מחצי מיליארד אירו.

ומה עם ההווה?

אוסלו אינה נראית כמו עיר המוצפת בכספי נפט. אין בה גורדי שחקים מעוצבים בדייקנות, מכוניות יוקרה או אחוזות ענק של טייקונים פיננסיים. חלקים גדולים ממנה נראים מוזנחים למדי, כתובות גרפיטי מכסות רבים מהקירות, ומצב מבני הציבור והכבישים רחוק מלהיות מרשים. הסיבה המרכזית לאיפוק הזה היא מדיניות זהירה של לקיחת סיכונים, ובעיקר ההחלטה שכל רווחי הנפט נשמרים ליום גשום. "ניהול נכון של העושר שהנפט יוצר הוא אתגר גדול בשבילנו", אומר ל-G רוגר שיירבה, בכיר במשרד האוצר הנורבגי. "יש קונצנזוס פוליטי רחב שההון הזה צריך לשמש לא רק את הדור שלנו אלא גם את ילדינו ואת נכדינו. אנחנו מנסים לקחת לתקציב המדינה אך ורק סכום בגובה של הרווח השנתי הצפוי לקרן, כ-4%, כשהעדיפות היא השקעה בחינוך, בבריאות ובתשתיות".

רובין קרוגר, בן 25 מאוסלו, תומך במדיניות הממשלתית הזו. "אני מסכים עם רוב הפוליטיקאים", הוא אומר. "לו היינו משתמשים בכסף הייתה לנו אינפלציה גבוהה והמשק היה נקלע לקשיים, כמו שקרה לספרדים שמצאו זהב באמריקה במאה ה-16". כבר בבית הספר היסודי למדו קרוגר וחבריו על "המחלה ההולנדית", מונח המבוסס על המשבר בהולנד בשנות ה-60, ושמתאר מצב שבו כושר הייצור והאיתנות הכלכלית של מדינות עשירות במחצבים עלולים להיפגע כתוצאה מהצפת המשק בכסף.

על אף שקרן הנפט הנורבגית מצליחה בינתיים להימנע ממשבר דומה, האסטרטגיה שלה מעוררת גם ביקורת. נורבגים רבים היו רוצים לראות חלק גדול יותר מההון הנוצר במים הטריטוריאליים שלהם מושקע בהווה. אחד מהם הוא יאן אריקסן, פנסיונר בשנות השבעים שלו. "צריך אמנם לשמור לעתיד", הוא אומר, "אבל לא יזיק לחלק קצת יותר לאנשים מבוגרים, לחזק את מערכת הבריאות ולהשקיע בבתי חולים".

מחירי הנפט בעולם אמנם ממשיכים לעלות, וממשלת נורבגיה מעולם לא הכניסה כל-כך הרבה כסף, אבל בציבור גוברת התסיסה על שהאזרחים אינם מקבלים מספיק תמורת המסים שהם משלמים. בין היתר נשמעות טענות על שירותי הרווחה המקוצצים, על מצבם הגרוע של בתי החולים ובתי הספר, על הרחובות המלוכלכים, וגם איומים בשביתה וחששות מפשיעה מתגברת. סבלנותם של הנורבגים, הידועים כמשלמי מסים בחדווה, מתחילה לפקוע. מפלגת הימין השמרנית, "מפלגת הקדמה", חרתה על דגלה בשנים האחרונות את הדרישה להשקיע יותר מכספי הנפט במשק הנורבגי. בינתיים היא גוזרת קופון פוליטי מהיחלשות הקונצנזוס סביב מדיניות ההשקעה בעתיד בלבד.

הקוד האתי של הכסף

ויכוח נוסף שהתעורר סביב פעילות קרן הנפט הממשלתית עוסק במשמעות האתית של השקעה כספית בעולם של מלחמות, של ניצול ושל אלימות. הנורבגים רואים את עצמם כמיליונרים עם מצפון. ב-2004 יצרה הממשלה קוד אתי לקרן, ומינתה מועצה מייעצת לשר האוצר, העוסקת באישור ובפיקוח על החברות שהקרן משקיעה בהן. נושאים שהנורבגים רגישים אליהם במיוחד הם ייצור נשק, הפרת זכויות אדם, נזק לסביבה ועבודת ילדים. בין החברות המוחרמות ניתן למצוא את וול מארט, את בואינג ואת לוקהיד מרטין. חברת החשמל הישראלית כמעט הצטרפה לרשימה הזו, לאחר שגופים פרו-פלסטיניים פנו אל הקרן בדרישה להחרים את החברה הישראלית, אך המועצה המייעצת החליטה לבסוף שאין בהפחתת זרם החשמל הזמנית לעזה עילה לפסילת החברה.

קיה הלדורסן, יועצת התקשורת של שרת האוצר הנורבגית, אומרת שהקרן הפסיקה את השקעותיה ב-27 חברות מאז נכנס לתוקף הקוד האתי המחמיר. קוד זה, היא אומרת, לא פגע ברווחי הקרן אלא דווקא היטיב עמה. "חברות שיש בהן עבודת ילדים וחברות הפוגעות בסביבה אינן יכולות להצליח בטווח הרחוק", היא אומרת. "הקרן משקיעה לטווח ארוך מאוד, ורווחיה עולים כשהיא משקיעה בפעילות כלכלית בת-קיימא".

"יש משהו צבוע מאוד בחברה הנורבגית", אומרת ל-G פרשנית ביומון נורבגי חשוב, העוקבת אחרי התפתחויות הקשורות במדיניות החוץ של אוסלו. "מצד אחד היא ביקורתית מאוד על כל מה שנעשה בעולם. מצד שני, יש לה אינטרסים כלכליים רבים במדינות שעליהן היא מותחת ביקורת. במובן זה היא מתנשאת ומנותקת". אינטרסים הקשורים בנפט בסין ובמזרח התיכון, למשל, והרווחים שנורבגיה מפיקה במדינות האלה מאירים את הביקורת ההומניטרית שלה באור חשוד.

לביקורת הזו נוספו לאחרונה גם הפסדים כלכליים. תוצאות הקרן ברבעון הראשון של 2008 היו הגרועות מאז הקמתה. התוצאות הללו הצטרפו להפסדים בשוק הריביות ובבורסות מסוף 2007. "אני לא מודאג בקשר להשקעות של הקרן", אמר במארס רוגר שיירבה, "ערך הקרן אמנם ירד קצת, אך יש לנו מדיניות טובה לטווח ארוך והשקעות מגוונות מאוד. עבדנו קשה על המדיניות הזו, ואנחנו מאמינים באסטרטגיית השקעה עקבית המקובלת גם על משרד האוצר וגם על מעגלים פוליטיים רחבים יותר". אבל התוצאות השליליות של הקרן גררו בכל זאת גם כמה טלטלות אישיות. עובדי הקרן שגרמו הפסדים נאלצו להחזיר בונוסים כספיים, וביקורת נשמעה על שכרו הגבוה של מנהל הקרן החדש, ינגבה סלינגסטד. מקורות בנורבגיה טוענים ששכרו גבוה מהמשכורות של נגיד הבנק, של ראש הממשלה ושל שר האוצר יחד. במדינה שבה שוויון חברתי היא ערך עליון ומקור לגאווה, הסכום הזה מסמל תקופה חדשה ומדאיגה.

מדינת רווחה משגשגת

קרן הנפט הממשלתית הוקמה כדי להתמודד בעתיד עם דרישות הרווחה של נורבגיה. עתודות הנפט של המדינה הרי ייגמרו יום אחד, האוכלוסייה שלה מזדקנת, והצרכים שלה גדלים משנה לשנה מכיוון שאיכות החיים בה היא מהגבוהות בעולם, והיא אחת ממדינות הרווחה המתקדמות בו.

אבל זו לא תוצאה של העושר במחצבים. נורבגיה הייתה מדינת רווחה הרבה לפני שהתגלה בה נפט. מערכות החינוך והבריאות שלה הן ציבוריות, השירותים שלהן ניתנים בחינם, והם כוללים לימודים אקדמיים ללא שכר לימוד, טיפולי שיניים חינם עד גיל 18, וחופשת לידה הנמשכת כשנה, שבמהלכה מקבל ההורה מהמדינה כ-80% ממשכורתו הקודמת. המשק הנורבגי מתאפיין במשכורות גבוהות, בשיעור תעסוקה מרשים ובמסים גבוהים. ההתערבות הממשלתית במשק מורגשת בכול, וכ-3,000 חברות הנמצאות בבעלות המדינה פועלות בכל תחומי הייצור והשירותים. המגזר הציבורי גדול, והממשלה מקדמת מדיניות אקטיבית להקטנת פערים חברתיים. החלטתה ב-2006 להגדיל מסים על דיבידנדים, למשל, צמצמה עוד יותר את חוסר השוויון בחלוקת הכנסות.

מדד הפיתוח האנושי של האו"ם, הבודק איכות ותוחלת חיים, השכלה ותוצר לנפש, הציב את נורבגיה במקום השני בעולם ב-2007 (אחרי חמש שנים רצופות במקום הראשון). היא מובילה גם במדדים פוליטיים העוסקים בחופש עיתונות, בשוויון לנשים, בזכויות אדם ועוד. היא אמנם אינה מוטרדת מסכסוכים לאומיים או משכנים עוינים, אבל כשמחירי הנפט ממשיכים לעלות ואספקת הנפט היא עדיין שחקן מרכזי בפוליטיקה העולמית, תצטרך המדינה הצפונית להתמודד עם אתגרים אחרים, שיש להם גם השפעה גלובלית. בעולם שזקוק לנפט כמו אוויר לנשימה, נאלצות מדינות הרחוקות מהמפרץ הפרסי ומפיקות נפט לעמוד מול לחצים חזקים.

ומבט מאיים קדימה. קידוחי הנפט הנורבגיים עולים צפונה לים ברנטס באזור הארקטי, וצפויים להרים גלים פוליטיים לא פחות מקולות של פעילים למען כדור הארץ. הפשרת הקרחונים חשפה בפני כמה מדינות אפשרויות חדשות לחיפוש אחר מרבצי נפט וגז טבעי, וסכסוכי הגבולות כבר נשמעים ברקע. אבל בינתיים, הנורבגים ממשיכים לדבוק באמונה שהחברות הכי טובה באיחוד האירופי היא זאת של צינורות גז, של מכליות נפט ושל העברות בנקאיות.

למהדורה הדיגיטלית של מגזין G

צרו איתנו קשר *5988