עו"ד דן חי: "חברות הפרסום יתקינו מצלמות בשלטי החוצות. ומה אם מישהו עבר ליד אותו שלט עם האישה ולמחרת עם המאהבת?"

עו"ד חי בראיון מיוחד ל"גלובס" בעקבות הכוונה להקים מאגר ממשלתי של טביעות אצבע של כל האזרחים

"הפרטיות של כולנו בסכנה". כך מזהיר עו"ד דן חי בראיון ל"גלובס", המתפרסם היום במדור "דין וחשבון" במוסף "גלובס הערב".

חי, שהוציא לאחרונה לאור את ספרו "ההגנה על הפרטיות בישראל", מכהן כיום כיו"ר הוועדה להגנת הפרטיות בלשכת עורכי-הדין, וחבר המועצה הציבורית להגנת הפרטיות במשרד המשפטים. בנוסף, הוא נציג לשכת עורכי-הדין בהליכי החקיקה בכנסת בתחום הגנת הפרטיות, וכן חבר בוועדת החקירה הפרלמנטרית לענייני האזנות הסתר.

חי: "יש תחושה שמצב הפשיעה בארץ נותן לגיטימציה למחוקק לקדם רעיונות שיעזרו למשטרה, אבל בדרך ירמסו את הפרטיות של רבים מאיתנו. אחת הדרכים הלגיטימיות להילחם בפשע במדינה היום היא לרמוס את הפרטיות של האזרח הקטן כדי להגיע למישהו אחר".

את הדוגמה לנגיסה בפרטיות שלנו, אומר חי, כולם מכירים: חוק נתוני תקשורת, המכונה "חוק האח הגדול", שנכנס לתוקף השנה. על-פיו, רשאיות רשויות חקירה שונות לקבל מחברות הטלפון ומספקיות האינטרנט פרטים אודות בעלויות בקווי אינטרנט וטלפון שונים, כולל מספרים חסויים, ו"מספרי ברזל" של המכשירים, ובמקרים מסוימים אף ללא צו שיפוטי. "זה סממן בולט לרמיסת הפרטיות שלנו".

היום פרוסה בפני המשטרה מפת פרטים עצומה לגבי כל אזרח: המשטרה יכולה לגלות את מספר הטלפון של כל אדם במדינה, עם מי דיבר, איפה הוא נמצא בכל זמן, לאיזה אתרים גלש, למי שלח אי-מיילים ועוד. למי זה מזיק? לדברי חי: לכולנו. לטענתו, האיזונים בחוק והדרכים שבהן המשטרה יכולה לקבל צו לקבלת נתוני תקשורת מהווים פגיעה חמורה באזרחי המדינה.

חי: "דוגמה לכך היא שהמשטרה יכולה לקבל את הזהויות של כל בעלי הטלפונים שהיו ברדיוס מסוים בעת שהתרחש אירוע פלילי, גם אם היו 1,000 איש בסביבה, ומתוכם הם רוצים לאתר אחד. אפשר לומר, שזה לגיטימי ושהמשטרה צריכה לתפוס את הפושע, אבל אני אומר שהמשטרה עושה לעצמה חיים קלים, ופוגעת בדרך ב-999 אנשים שלא קשורים לעניין. שמם יעלה, יזמינו אותם לחקירה, יבדקו אותם, יפגעו בפרטיותם, והכול כשר על-פי חוק".

- הסמכות לקבל נתונים על-פי "חוק האח הגדול" נתונה למשטרה, שאמורה להשתמש בכלי הזה לסיכול פשעים. אז מה הבעיה?

"הבעיה היא באותם מקרים שבהם יהיה 'תפוח רקוב'. אם בכל המערכת היו יושבים אנשים שעושים את העבודה נאמנה, אז החשש היה נמוך יותר, אבל אנחנו יודעים מניסיון החיים שכשיש מאגרי מידע ויש סמכויות בידי בני-אדם, חלקם מנצלים אותם לרעה. דוגמה טריוויאלית היא, שחבר טוב של השוטר יחשוד שאשתו בוגדת בו, וירצה לדעת איפה היא הייתה ביום ובשעה מסוימים. הוא יפנה לחברו השוטר, וזה ימצא תירוץ לקבל מיד את הנתונים שלה".

- עדיף שלמשטרה לא יהיו כלים להתמודד עם פשיעה, כמו ירי בחופי-ים שבמהלכו נפגעים אזרחים תמימים שלכאורה עשויים להיפגע מהחוק?

"זה מאוד חשוב שיהיו למשטרה כלים להילחם בפשיעה, אבל שיעבדו יותר קשה, בלי קיצורי דרך על חשבוננו. אני לא מוכן לקבל את עזות המצח שלה שהובילה לאישור חוק נתוני תקשורת השערורייתי. המשטרה, כגוף שצריך לדאוג לאזרחים, בעצם דואגת לעצמה לאמצעים קלים יותר, במקום להבין שאמצעים 'קלים' אלה פוגעים בפרטיות ובאזרחים שלא קשורים לעולם הפשע. מי ערב לכך שבעוד כמה שנים המשטרה לא תצליח לשכנע את הכנסת, שבמלחמתה בפשע יש להתיר למשטרה לחדור בחופשיות לבתי אנשים. זה רק עניין של זמן עד שחוק נתוני תקשורת יתפוצץ לכולנו בפנים".

גם החקיקה בעניין תעודת הזהות והדרכון הביומטריים, מדאיגה את עו"ד חי. אמצעי זיהוי אלה, שיחליפו את התעודות הרגילות שלנו, ויתהדרו באמצעים טכנולוגיים מתקדמים לזיהוי ולניטור התושבים, אמורים להגן עלינו מגניבת זהותנו. מטרה מבורכת. אך לדברי חי, המחוקק הישראלי לקח את הרעיון הבינלאומי הזה כמה צעדים רחוק מדי, ועומד לפגוע שוב, שלא לצורך, בפרטיותנו.

"על-פי ההצעה, הזיהוי הביומטרי יהיה מבוסס על מקרא של הפנים. בתעודת הזהות יהיה צ'יפ עם הנתונים ומצלמה מיוחדת תקרא את המפה של 'הפנים' שלנו כשנצטרך להזדהות. במקביל, מוצע שיהיה בצ'יפ זיהוי על-פי טביעות אצבע. בנוסף, רוצים להקים מאגר מידע שבו יהיו כל הנתונים האלה. ואני שואל, למה צריך מאגר?! במדינות הנאורות הכניסו צ'יפ לתעודת-הזהות והדרכון, ורק בישראל ההצעה אומרת, שבנוסף לזה יוקם מאגר שטביעת האצבע ותווי פנים יהיו גם בו".

- מה הבעיה עם המאגר?

"אותה בעיה שיש עם כל המאגרים שמוקמים על-פי חוק, והיא: איזה שימוש יעשו במידע הרגיש שיש בהם. מקימים פה מאגר עם מידע אינטימי על אנשים, עם טביעות האצבע והפנים שלנו, וכל אחד יכול למצוא את עצמו, שלא באשמתו, חשוד בעבירה כי רגע לפני המקרה הוא היה בזירת הפשע. נוסף לכך, אפשר לפרוץ למאגר או שאנשים במערכת יתפתו לעשות בו שימוש לא חוקי".

ככלל, מי שחרד לפרטיותו, לא אוהב מאגרים. מאגרי המידע מתעדים פרטים שאיננו מעוניינים שיהיו בשימוש נרחב. לאחר שמאגר מוקם למטרה לגיטימית, הוא אטרקטיבי למטרות נוספות. חי: "למה שלמדינה יהיה מאגר עם טביעות האצבע של כולנו? מחר יבוא אלינו שוטר ויחקור אותנו. על אף שהמאגר נאסף לצורך א', יעשו בו שימוש גם לצרכים אחרים. לאיש לא אכפת מהפרטיות שלנו?

לדברי חי, לא רק רשויות האכיפה והמוסדות הציבוריים מאיימים על פרטיותנו. גם חברות הפרסום, בשליחות תאגידי הענק הפונים לציבור, נכנסות לזירה עם טכנולוגיות חדשות ומאיימות על הפרטיות שלנו.

מי מאיתנו לא בוהה, מסתכל, מתעניין בשלטי חוצות הפזורים בתחנות אוטובוס ובצמתים? רובנו עושים זאת כבדרך אגב. אך כמה מאיתנו ימשיכו לקרוא את השלט אם יידעו שקבועה בו מצלמה זעירה האוגרת עלינו פרטים - כמו מגדר, גיל משוער, משך הזמן שהתבוננו בשלט, הבעות הפנים שלנו - ושהמידע מועבר למרכז בקרה, מנותח, והמסקנות מועברות לחברת הפרסום או ישירות למפרסם?

מצלמות בשלטי פרסום

פיתוח חדשני, המאפשר הצבת מצלמות וידיאו בשלטי פרסום לצורך בחינת היעילות של המסרים המוצגים בשלט כדי להגיע לפלח השוק הנכון מבחינת המפרסמים, מדיר שינה מעיניו של חי. "מספיק לי שהנהגים ברכבים שלצדי נועצים מבטים. איני מעוניין שגם חברות הפרסום והמפרסמים הגדולים יעקבו אחריי. זוהי הפרה בוטה של הפרטיות".

באמצעות הטכנולוגיה הזו, תוך זמן קצר יהיו בידי חברות הפרסום והמפרסמים נתונים בנוגע להרגלי הנסיעה שלנו, העדפות הלבוש, החברים שמלווים אותנו, צבעי השיער ועוד. והמידע יועבר למאגר. "ומה אם מישהו עבר ליד שלט עם האישה ולמחרת עם המאהבת?", שואל חי.

לכאורה, זו לא עבירה על החוק, כיוון שמותר לצלם בפומבי, אך בעיני חי עצם השימוש במידע שנאסף בעייתית. "איפה המוסר של החברות האלה, והאתיקה לעצור ולומר 'רגע, לא הכול לגיטימי בשביל כסף?' אצלן הכול מותר לצורך השגת המטרה".

חי חושש מהמדרון התלול שמייצגת הטכנולוגיה החדשה. "לא אתפלא אם יום אחד חברות הכבלים והלוויין יבקשו לצייד את הממירים הדיגיטליים במצלמות קטנות, שיעקבו הן אחרי הרגלי הצפייה שלנו, והן גם אחר רמת החיים שלנו, האוכל המועדף עלינו, הלבוש שלנו ועוד. מי ישמור על האזרח הקטן מהחדירה הזו לפרטיות?"