ספרו של ראול טייטלבאום, "בוגר" ברגר בלזן ועיתונאי ותיק שעבד שנים רבות ב"ידיעות אחרונות", הוא כתב אישום חריף. כתב אישום זה מופנה כלפי הגורמים האחראים לנישולם של ניצולי שואה רבים מפיצויים על הזוועות שחוו ועל אשר נגזל מהם. לפי טייטלבאום, רק "כשליש מבין ניצולי השואה זכו לפיצויים כלשהם", ואילו על שני השלישים הנותרים פעל "הפתרון הביולוגי" את פעולתו, והם "נפטרו מבלי שקיבלו דבר".
טייטלבאום בוחן את התנהלותן ארוכת השנים של ממשלת גרמניה, ממשלת ישראל וועידת התביעות, בבואן לכונן את ההסדרים השונים הנוגעים לפיצויים. הדיון המפורט מציג בפני הקורא תמונה מרתקת וקשה של האינטרסים, הכוחות והשיקולים אשר עיצבו את מנגנוניי הפיצויים ואת עיוותיהם. בסופו של יום, "הכנסתם של 23% מבין ניצולי השואה החיים בישראל היא מתחת לקו העוני", ואילו הכנסתם של 40% סמוכה לקו זה.
למרות נישול הניצולים (אשר גם ביניהם התחלק הכסף באופן לא אחיד), דן טייטלבאום באופן בו העמיקו כספי הפיצויים את הפערים החברתיים והכלכליים בין יוצאי ארצות אירופה לבין העולים מארצות המזרח. דיון רגיש ונפיץ זה עוסק גם ביחס שלו זכו ניצולי השואה בהגיעם לארץ ובסיבות שבגינן השתלבותם בחברה הייתה קלה מזו של יהודי ארצות המזרח.
ספרו של טייטלבאום שקול ומדוד, הוא אינו מתלהם ואינו פונה אל בלוטות הדמע של הקורא. בספר אומדנים כלכליים רבים ממקורות שונים, המצמידים תג מחיר לחרושת המוות. הדיון בכלכלת המוות ובהסדרי החקיקה השונים שליוו אותה צלול, ענייני ומגובה ובנתונים כלכליים וסטטיסטיים.
טייטלבאום מודע לכך שדיון כה ארצי עלול להותיר טעם רע בפה. כבר בראשית דבריו, כשהוא סוקר את הלכי הרוח בגרמניה כלפי סוגיית הפיצויים, הוא מצטט טיעון אנטישמי לפיו דרישת הפיצויים היא חלק מאהבת "בצע הכסף" של היהודים. הדרישה לפיצוי כאילו מאששת מחדש את אחת "הסיבות" שבגינן היו ראויים היהודים "לטיפול" שקיבלו. למרות בוטות הטיעון האנטישמי, טייטלבאום מציין לקראת סוף הספר שבעשורים האחרונים אכן "נוצר רושם שהפיצויים החומריים מאפילים על הלקחים המוסרים-היסטוריים של השואה".
נראה כי הסכנה שמפניה מזהיר טייטלבאום מאיימת גם על ספרו. דווקא ספר שמציג תמונה כה מפורטת של האופן שבו עוצבו מנגנוני הפיצוי השונים, עלול ליצור אצל הקורא את הרושם שמדובר ב"סחר בסוסים" ובפריטתה של השואה לפרוטות.
טייטלבאום מבהיר, שבמתח "שבין כספי הפיצויים לבין המאמץ לתרום להנחלת לקחי השואה, סדר העדיפויות צריך להיות ברור" ולנטות דווקא לצד הנחלת הלקחים. הדבר נכון שבעתיים בעולם שבו בקרוב לא ייוותרו עוד ניצולי שואה.
ספר זה מסב את תשומת הלב בעיקר אל העוול שנעשה לניצולים. טייטלבאום תוהה למשל מדוע כסף שאמור היה להגיע אליהם מממן סיורים בפולין, או מממן תוכניות ראויות לכשעצמן אך נטולות זיקה כלשהי לשואה. בהמשך הוא מצטט את נוח פלוג, יו"ר ארגון הגג של ניצולי השואה בישראל, שאמר כי בישראל "זוכרים את הנרצחים אך לא את השורדים". אלה האחרונים חיים כאמור בתנאים מחפירים, בזמן שאל בתי הספר מוזרם כסף המממן נסיעות לפולין. בנסיעות אלה מזמרים תלמידי תיכון ברוב טקס שורות כמו 'שקט, שקט, בני נחרישה, כאן צומחים קברים', בזמן שלהבנתי, טייטלבאום ממחיש לנו שאלה צומחים כעת מתחת לאף שלנו. *
"הפתרון הביולוגי - שערוריית הפיצויים האישיים לניצולי השואה", ראול טייטלבאום, קו אדום - הקיבוץ המאוחד, 374 עמ'
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
