בטירוף שלה

יסמין גודר - "אחושילינג - singular sensation", מרכז סוזן דלל תל-אביב, ה' 14.8 f מופע שנראה כמו מפגש במחלקה סגורה בבית משוגעים

הייתי מלאת סקרנות וציפייה לקראת עבודתה החדשה של יסמין גודר, שהוזמנה על-ידי פסטיבל מונפלייה והיא קופרודוקציה ישראלית-גרמנית-צרפתית. גודר, אחת היוצרות המוערכות ביותר בישראל, זוכת פרסים בינלאומיים ביניהם פרס ה"בסי" היוקרתי מניו-יורק, הצליחה ביצירותיה המצוינות הקודמות להציג תיאטרון מחול נוקב, מרגש, מהפנט, דוחה, מושך, ובעיקר מעורר מחשבה. גם הרקדנים היו מצוינים והצליחו להעביר באופן מרתק שפת מחול אישית מאוד, הכוללת עוויתות פנים ותנועות הנובעות ממיקום רגשי חזק.

בפתיחת המופע עולה עילאיה שליט על הבמה ומבצעת תנועות בוטות, מתגרות, כשעל ציפורניה פלסטיק אדום. המחשבה הראשונה שעלתה בראשי למראה שליט המבצעת את תנועותיה של גודר, הייתה הפתעה לנוכח הדמיון הרב שקיים בינה ובין גודר. היא אפילו הפנימה את הבעות הפנים של גודר, אמרתי לעצמי. רק מאוחר יותר, ככל שהתקדמה היצירה, הבנתי שההפנמה הזו נותרה חיצונית, וזוהי החולשה העיקרית של העבודה. אם בעבר ניתן היה להתרשם מהאישיות האינדיבידואלית של כל מבצע בתוך הכאוס והטירוף שטומנות בתוכן עבודותיה של גודר, הרי בעבודה הזו האישיות של הרקדנים כמו נמחקה ומה שנותר ממנה הוא איזושהי הצגה של הדברים, הצגת כוונותיה של היוצרת. אך התהליך שעוברים הרקדנים אינו פנימי, והתוצאה, על אף רגעים חזקים, משעשעים ונוראיים, היא עקרה מרגש, לעתים מגוחכת, ומותירה את הצופה מרוחק וחסר רגש גם כן.

היצירה דומה מאוד מבחינה רעיונית ומבנית לעבודתה הקודמת של גודר, "אני רעה אני". גם כאן יש דמות אחת ששאר המשתתפים מתעללים בה, וזאת על-ידי פירוק הרקדן מצורתו האנושית - הם מלבישים אותו "לא נכון" בבגדים ומשקפי שחייה, אוטמים את ראשו בניילון, מסמאים אותו ומטבילים אותו בצבע וג'לי אדום. הוא מפחד אך גונח מהנאה. גם כאן יש דמות אחת ראשית, שנהנית מהכוח שלה. ב"אני רעה אני" הייתה זו גודר, כאן זו עילאיה שליט. גם כאן אותה דמות שואבת כוח עד לשיכרון חושים ומאבדת אותו ברגע. למשל - שליט האוכלת את ציפורניה האדומות וכמו מאבדת כוח לאחר היעלמותן. גם כאן יש שלוש דמויות משנה ילדותיות הנענות להזמנה למשחק האימה של הדמות המובילה. אבל למבצעים הצעירים, למרות כישרונם הרב, אין מספיק מטען רגשי כדי למלא את הטירוף הזה במשקל אנושי, כזה שיגרום לצופה לנוע באי-נוחות בכיסא לנוכח ההנאה והסבל ואלף ואחת התחושות שעולות בו כפי שהיה בעבודות הקודמות.

ביצירה הנוכחית הייתה חסרה מאוד התנועה המורכבת, הכוריאוגרפיה המבריקה של היצירות הקודמות. שם הצליחה גודר ליצור תנועה מהפנטת, ברמה טכנית גבוהה, שהייתה למעשה שפת הדיבור של הדמויות בתוך עולם אלטרנטיבי אפל. דלות התנועה מותירה כאן משהו שנראה כמו מפגש במחלקה סגורה בבית משוגעים, וכשנעדר הדבר הנוסף הזה, התוצאה פורנוגרפית ולעתים מגוחכת.

לדברי גודר, היצירה "בוחנת את הרצון לגעת בשיאים ובעוצמות תחושתיות במטרה למצוא ריגוש חד-משמעי. דרך יצירת ניסויים וחוויות ליצירת תחושה העולם שנבנה על הבמה הוא של חמישה אינדיבידואלים אשר נוגעים בפנטזיה ודוחפים את הגבולות והתפיסות האישיות שלהם בכדי לייצר מציאות אלטרנטיבית על הבמה". נראה שמתוך הצהרת הכוונות הבומבסטית הזו נוצר עולם המוחק את הייחוד של כל מבצע, ומה שמרחף מעל לכל ובולט הוא המאמץ והניסיון של היוצרת ליצור משהו חדש וסנסציוני, כשלמעשה אין בצדו ערך מוסף כלשהו, רק טירוף חסר שורשים, שלאחר זמן קצר פשוט מרחיק את הצופה ואוטם אותו להתנסות במשהו אחר ולהציג בפני עצמו את השאלות שבוודאי העסיקו את היוצרת. *