גדר ההפרדה

הסיפור המיוחד של הספר-סרט-הצגה הזה, שחוזר על נוסחה חוזרת ומצליחה משכבר הימים, הוא מפגש בין שני אאוט-סיידרים, שני יוצאי-דופן, שני בני-אדם החיים בשולי החברה, שלא לומר מחוצה לה, וניסיונותיהם הפאתטיים, מגוחכים, מרגשים, מצחיקים להסתדר גם זה עם זה וגם עם החברה "הנורמלית" שבתוכה הם חיים, כשההסתכלות שלנו עליהם אמורה ללמד אותנו משהו על עצמנו ועל החברה שלנו.

השניים הפעם הם אלינג (דב נבון), גבר מבוגר נוירוטי עדין ומפוחד, שבמשך עשרות שנים חי בהשגחת אמו, עד שזו מתה, והוא הועבר למוסד. שם הוא נקלע לחדר אחד עם קייל (אורי הוכמן) גבר צעיר מגודל וגס-רוח, בתול, אובססיבי למין. לאחר תקופת "הכשרה" קצרה יחסית במוסד, הם יוצאים משם, במימון ממשלת הרווחה הנורווגית, להתגורר יחדיו בדירה בעיר אוסלו, בליווי צמוד של עובד סוציאלי, וכאן בעצם מתחיל המחזה העוסק בסיפור ניסיונם הקשה, הכושל בתחילתו והמצליח בסופו, להתמודד עם המציאות שבתוכה הם חיים. ושוב, כרגיל במחזות מן הסוג הזה, גם כאן יש בחינה מחודשת, שלנו הצופים, של המציאות שבה אנחנו, כל אחד כפרט וכולנו ביחד, חיים.

הבחירה ב"יוצאי הדופן" החברתיים כנושאי ספרים, הצגות וסרטים היא מעניינת מאוד, שכן במציאות החיים כולנו נוטים, אלא אם אנחנו מעורבים בזה אישית או משפחתית, לא רק לא להסתכל ביוצאי-הדופן הללו אלא אפילו לא לראות אותם בכלל. אנחנו, כל פרט וכל חברה באמצעים שיש לה, "תוקעים" אותם באיזה מוסד, משימים עצמנו כאילו שם מטפלים בהם כמו שצריך, ומקווים שהם לא "יעשו בעיות" עד למותם בשקט מאחורי הגדר הגבוהה שמסתירה אותם מאיתנו.

על הבמה (או בספר או בסרט), לעומת זאת, אנחנו ממש ששים ונהנים לראות אותם. ראשית, כי יוצריהם תמיד מציירים אותם בצבעים נוחים לעיכול, ומנטרלים מהם בדרך-כלל את כל האלמנטים המאיימים הקיימים בהם, בדמויותיהם, ביחסיהם לבני-אדם, בתמונת המראה שלנו שהם מייצרים, בנטל שהם מהווים. דבר שני, בספרות, בקולנוע ובתיאטרון הם בכלל לא אמיתיים, והכי חשוב, להבדיל מיוצאי-הדופן האמיתיים, הרי שיוצאי-הדופן האמנותים המיופייפים מתפוגגים בתום הספר או הסרט או ההצגה, ודב נבון ואורי הוכמן חוזרים ללבוש את בגדיהם הרגילים ולדבר כמו בני-אדם. אנחנו מוחאים להם כפיים, כי הכול הרי הצגה.

וההצגה טובה ויפה ומצחיקה ומרגשת. דב נבון ואורי הוכמן מגלמים נהדר את דמויותיהם, הכתובות להפליא. הבימוי של רמי הויברגר קורקטי ואפילו מבריק פה ושם. הצרה היחידה, מלבד תחושת הניצול הלא נעימה של "יוצאי-הדופן" שכבר עמדנו עליה, היא שההצגה ארוכה ומתמשכת הרבה יותר ממה שהסיפור הזה והדמויות הללו יכולים להכיל. *

אלינג", מאת אקסל הלסטניוס ופטר נאס, עפ"י ספרו של אינגבר אמביורנסן. עיבוד לבמה: סיימון בנט. תרגום: יוסף אל דרור. בימוי: רמי הויברגר. תיאטרון הבימה