תוכנית ההתפנקות

יו"ר מועצת יש"ע, דני דיין, נוסע בשביל המפותל באחד המאחזים המקיפים את עלי. השברולט שלו מושכת בנחישות ציונית במעלה הדרך הסלולה למחצה, והוא נזכר בפעם שנסע עם חברו למועצה ומזכ"ל אמנה, זאב חבר (זמביש), למאחז נופי נחמיה. "פינו שם קרוואן, ואנחנו באנו בערב כדי לדבר עם התושבים. נסעתי והסתבכתי בין הקרוואנים עם האוטו הפרטי שלי. זו הייתה וולוו גדולה וכבדה. זמביש ראה שאני מסתבך בין השבילים, אז הוא התקשר אליי ואמר: 'אל תסתבך. תמשיך ישר ותפנה צפונה'. ואני חשבתי: קיבינימט, איפה פה בכלל הצפון? אני כבר מעדיף להסתבך מלברר איפה הצפון".

הנה עוד סיפור. ליד ביתו בהתנחלות מעלה שומרון, הוקם ב-2002 מאחז אלמתן. דיין ואשתו עינת הפכו לסנדקי הגרעין המייסד. "חצי הורים שלהם", הוא מעיד. "כל פעם שהיו שם ויכוחים ומריבות היינו מפשרים בין הצדדים. מוצאי שבת אחד מתקשר אלי אחד הבחורים מאלמתן, מגדל עזים, ושואל אם אפשר לקפוץ לדבר איתי. אמרתי לו שאני בדרך לאופרה בתל אביב. על הקו השתרר שקט. עד ששמעתי אותו שואל, מעט בבהלה: 'זה הדבר הזה איפה ששרים?'"

קשה להתעלם מההבדלים בין דיין לבין מי שהנהיגו את מועצת יש"ע ושרטטו את הקווים לדמותה של ההתיישבות בשטחים, עד השבר שיצרה ההתנתקות. דיין, שנבחר לתפקיד ביולי 2007, אינו הליהוק הקלאסי לג'וב; לפחות על פני השטח. זה שהוא חילוני עם בת אחת, ניחא. אבל הוא גם חובב יין, מתגעגע לתל אביב שבה גר עד שעבר לשומרון, ואת החופשות הוא מעדיף להעביר בין יערות הכרמל למסע הרפתקני באיסלנד. איפה הוא ואיפה לוינגר.

אלא שאסור לטעות. דיין אולי לא רקד "ושבו בנים" בסבסטיה ולא סחב גנרטורים על הגב, אבל הוא איש רווי אידיאולוגיה שלא מהססת להדהד הוד קדומים קמאי. "אני לא מרגיש כמו פוסטר בוי או חילוני מחמד של מועצת יש"ע", הוא מבהיר. "אם מישהו חשב שאני אבוא לשכנע את התל אביבים להישאר פה כי יהודה ושומרון היא ערש הגבינות והיין, הוא טעה. האתגר הגדול הוא שצריך לשמור על יהודה ושומרון כי הן סלע קיומנו".

ואלו לא רק מלים. בעוד חודש יושק הקמפיין החדש של מועצת יש"ע, שזו רוחו בדיוק. אחרי הקמפיין הקודם, שעסק ב"הסכם אולמרט-אבו בלוף", מחליפה מועצת יש"ע בראשותו של דיין את הטון. "החלטתי שמסעות ההסברה הבאים של יש"ע יתרכזו לא בביטחון, לא בערבים ולא בקסאמים", הוא מסביר. "אנחנו נצא לציבור עם אמירה נטו ערכית. אנחנו כאן כי זאת ארצנו. ארץ אבותינו. כי כאן התהלכו דוד המלך ובר כוכבא ורבי עקיבא. זו הסיבה העיקרית לשמור על יו"ש.

"פעם חשבתי לתומי שבכל ויכוח פוליטי בין ימין ושמאל, הטיעון שחברון היא עיר האבות הוא נוק-אאוט. מהר מאוד הבנתי שאף אחד לא נופל מזה. אבל אני אומר שהבעיה היא לא בטיעון, אלא במי שלא נופל ממנו. שואלים אנשים 'מה ישראלי בעיניך?' ואחת התשובות הנפוצות היא 'אבטיח קר עם גבינה בולגרית בשקיעה תל אביבית'. אבל האבטיח והגבינה לא יצליחו להחזיק על כתפיהם את המפעל הציוני. חברון מסוגלת".

בשביל זה בחרו למועצת יש"ע יו"ר חילוני? הרי את זה גם מנכ"ל המועצה ולרשטיין, יכול למכור.

"לא יודע למה בחרו בי. יש מי שבחר בי בגלל ויש מי שבחר בי למרות שאני חילוני. אבל אין שום הצדקה לכך שהזיקה לארץ תהיה מונופול של הדתיים, ואסור שהציונות תהיה נחלתם של חובשי כיפות. המדינה הוקמה על ידי לובשי חאקי, יושבה על ידי קיבוצניקים שאכלו טרפות. מדינת ישראל לא הוקמה על ידי המזרחי, אלא על ידי מפא"י, האצ"ל והלח"י. אז כבר הוצאנו קמפיינים עם קסאמים בעזריאלי, וגם תצפתנו מחומש על הארובות של חדרה ונתב"ג בשלטי חוצות, אבל לא אמרנו את האמת הפנימית שלנו: שאנחנו כאן בגלל הזיקה ההיסטורית לחבל הארץ הזה".

"פשיטת רגל"

קשה להגזים בעוצמת הטלטלה שההתנתקות הנחיתה על מועצת יש"ע. דיין מנסה לשים דברים בפרופורציות ולהזכיר שאת המחיר משלמים המפונים, אנשי שדרות ועוטף עזה, כמו החברה הישראלית כולה. אבל בקצה שרשרת המזון נמצאת גם מועצה שאיבדה ע' מראשי התיבות שלה, ושהתפקוד שלה במאבק נגד ההתנתקות פילג את הציבור שהיא מייצגת.

"מועצת יש"ע פשטה את הרגל, הציבור איבד את אמונו בה", קובע בעז העצני, פעיל בתנועת "חומש תחילה" ואחד מראשי האופוזיציה למועצה הנוכחית. "הכישלון בגירוש הוא כישלון של מועצת יש"ע".

אתה לא מפיל עליה תיק גדול ממידותיה?

"אפשר היה לנצח את שרון בכמה צמתים, אבל מועצת יש"ע לא רצתה ניצחון".

לטענת העצני, אילו מועצת יש"ע היתה מגבה את קריאתו של הרב אברהם שפירא לסרב פקודה, אזי רבנים רבים שהיססו היו מצטרפים לזרם, ובכך בולמים את הפינוי. "אף אחד לא היה מתעסק עם צה"ל, שהציבור הדתי מחזיק אותו", הוא מתנבא רטרואקטיבית. את ההפגנות שכן ארגנה המועצה הוא מכנה "מצ'וקמקות", ומכעיס אותו שבחודשים שקדמו להתנתקות, מועצת יש"ע גינתה כל פעולה שאינה חוקית. "מי בכלל שם אותם לגנות?" הוא מתלהט, "זה כמו לקיחת אחריות של ועד הקהילה על כל גנב יהודי מול הגויים. האנשים האלו לא נפטרו מהגלותיות".

אבל רוב הכעס מתנקז לאירוע ההמוני בכפר מימון. לטענת העצני, שם נתנה מועצת יש"ע לציבור להבין שזהו, הדרך היפה והמנומסת מוצתה והגיע הזמן ללכת על ניצחון. זה מה שגרם לכולם להתאחד סביבם, וזה גם מה שעזר לכוחות הביטחון לעצור אותם. "אחדות זה דבר טוב, זה ברור", ממשיך העצני, "אבל אם מרכזים את כולם יחד, ואז מנטרלים אותם, הכישלון הוא מוחלט. היה טוב יותר לו הייתה שם מהומה של אלף גופים נפרדים".

בכנס הפקת הלקחים שערכה מועצת יש"ע בספטמבר 2005, אמר זמביש: "לא רצינו לנצח את הצבא והמדינה". העצני טוען שזה "הפוך בדיוק ממה שאמר קודם. אותו זמביש, כשהיה צעיר, נלחם באלימות לפעמים נגד שוטרים וחיילים. עכשיו הוא מתחלחל ממאבק שעובר על החוק. מילא בנצי ליברמן - הוא בורגני באמת. אבל זמביש וולרשטיין לא היו כאלה".

מה קרה להם?

"נשחקו, התברגנו".

גם דיין היה בכפר מימון, אבל רחוק ממעגל מקבלי ההחלטות. "הבעיה שם הייתה הפער בין הציפיות ששודרו לציבור על ידי ההנהגה של מועצת יש"ע וההנהגה הרבנית, לבין מה שהיה מעשי לעשות בלי לגרום לשפיכות דמים", הוא מנתח. "היה קצר מוחלט בין ההנהגה לציבור", ולכן כפר מימון היה לדעתו "יותר כשל טקטי מכשל אסטרטגי. הדיסוננס יצר את משבר האמון בהנהגה הוותיקה, שנמשך עד היום. טוענים שהפעילות של מועצת יש"ע הייתה מחאה ולא מאבק. זה לא נכון. היה מאבק אמיתי על מנת לנצח. אבל עם גבולות גזרה. בלי אלימות ובלי שפיכות דמים.

"יכולתי להתנער מהעניין, כי לא הייתי אז חלק מההנהגה, אבל כשנגמר המאבק כתבתי מכתב לבנצי ליברמן (היו"ר הקודם שהוביל את המאבק; ו.ק), ובו הזכרתי לו שמנחם בגין נכנס להיסטוריה גם בגלל שלא הגיב על הסזון והורה לא לירות בחזרה מאלטלנה. בשני המקרים האלו בגין והאצ"ל היו קורבנות התוקפנות, ומבחינה מוסרית היו רשאים להגיב, אבל בשתי ההזדמנויות בגין הכריע שלא להגיב. כתבתי לבנצי שאם בגין היה מקבל את ההחלטה הלא נכונה, מדינת ישראל לא הייתה קמה. הנמשל ברור".

אז דווקא גילוי המנהיגות, לשיטתך, מיצה את כוחה של מועצת יש"ע, והפך אותה בעיני רבים ל"מועצת פשע".

"שולי הגלימה של מי שאינם מקבלים את הנהגתה התרחבו. בציבורים מסוימים התפתחה התנתקות מהערכים המכוננים של המדינה, מהזדהות עם כוחות הביטחון, מהזדהות עם הדגל. יש אנשים שלא מצליחים להפריד בין התנגדות לממשלה ובין חוסר הזדהות עם המדינה. אני רואה בהתמודדות עם זה, משימה קשה והכרחית".

כמה מתנחלים הפנו עורף למועצת יש"ע? אף אחד לא מוכן להתחייב על מספר. "לדעתי רוב המתנחלים הם בעד מועצת יש"ע", אומר עיתונאי "מקור ראשון", חגי סגל. "המתנחל הפשוט מעדיף כך".

העצני מבחין: "ההתנחלויות מורכבות מבורגנים ומאקטיביסטים. הבורגנים חיים במקומות השלווים שלהם, וזהו. מי שנמצא במאחזים, המשקל שלו מבחינת השפעה על המאורעות הוא גדול, גם אם הוא 10% מהכלל. זה כמו היחס בין אנשי סיירות מול פקידים בצבא".

סגל אומר ש"היו הרבה ניסיונות להקים גוף חלופי וכולם כשלו. כי זה לא פשוט. צריך הרבה משאבים, ולהשקיע הרבה עבודה. זה לא רק הפגנות. אין שני לזמביש בבינוי יש"ע. אין לו תחליף. אז סתם להדיח אותו על ההתנהלות בגוש קטיף? מועצת יש"ע, זה מה שיש".

אנטי אייג'ינג זה כאן

מול "חומש תחילה" של העצני, "נאמני ארץ ישראל" של דניאלה וייס ו"ועד מתיישבי השומרון" של בני קצובר, מציע דיין את המותג המוכר והשמנמן "מועצת יש"ע". או אם לדייק, "מועצת יש"ע המתחדשת". מועצת יש"ע אחרי טיפול אנטי-אייג'ינג. מה ההבדל? דיין מפרט שורה של שינויים מבניים: פחות כוח לראשי המועצות ויותר אנשי ציבור בהנהלה, ומליאה מגוונת שתכלול גם נציג מכל יישוב.

מבקרי המועצה טוענים שזה לא מספיק. נכון, בראשה עומד איש שכולם מחבבים ומכירים בכישרונו הרטורי, אבל האמת היא שהוא מוקף באותה חבורה ישנה ומוכרת לעייפה - אותה "מועצת חכמים", כפי שמגדיר אחד מחבריה: "זה זמביש, ולרשטיין וצביקי בר חי (ראש מועצה אזורית הר חברון). אז הם לקחו מישהו נחמד שיוציא הודעות בביפר, אבל מקמב"צים מה שהם רוצים".

דיין לא מסכים: "זמביש וולרשטיין הם חלק מצוות קבלת ההחלטות. ראשי המועצות הוותיקים לא סיימו את תפקידם. השינויים במועצת יש"ע הם תהליך אבולוציוני. זה לא 'עולם ישן עדי היסוד נחריבה'. זה האינטרנציונל, ואני אף פעם לא שרתי אותו. הם שם, אבל הם לא הרוב. אם הייתי חושב שאני לא מוביל תהליכים וקובע מדיניות, אז לא הייתי נשאר בתפקיד. יש לי דברים אחרים לעשות בחיים". הדוגמה שמבהירה לדעתו את מידת השפעתו, היא הקמפיין שייצא בקרוב. "זה מסוג התהליכים שהגוורדיה הוותיקה מעולם לא הייתה יוזמת, כי היא הייתה התיישבות-מיינדד".

למרות כל הרעש, קובע דיין, מועצת יש"ע לא בסכנה. הוא עוצר ולוקח נשימה: "יש כאן נקודה תפיסתית. אני רואה גופים שקוראים לעצמם 'מטה המאבק', בזמן שאני חושב שהתפקיד שלנו הוא לא להגיע למאבק. לדעתי הגישה של ניהול מאזן אימה מול החברה הישראלית, מתוך אמונה שלא יהיה פינוי כי החברה הישראלית מפחדת מאיתנו, זו גישה תבוסתנית. הם מנסים לשים את הנבוט בחלון הראווה. כמו שאי אפשר לגייס חרדים או להזיז בדווים בנגב, פשוט כי אפשר, כך גם אנחנו.

"אם הם חושבים שהמחיר שהפינוי יגבה ירתיע אנשים, הם תמימים. זו גישה שמשדרת אי אמונה בכוחנו לשכנע את החברה הישראלית. מבחינה מסוימת זו גישת מצדה - בלי ההתאבדות. אולי יותר מדויק לקרוא לזה גישת בונקר. מאמן כדורגל כזה, במקסימום יוציא תיקו. אני רוצה לנצח. וכמו שאני לא מנהל את יחסיי עם רעייתי לפי מאזן אימה, כך לא נראה לי נכון להתנהל מול החברה הישראלית. ותאמיני לי שאני מכיר בעל פה את כל הירידות על המושג 'להתנחל בלבבות' ומה שהוא מייצג".

ראית לאן החיבוקים הובילו.

"ההתנתקות יצאה לפועל לא בגלל החיבוקים, אלא מפני שלא היה לנו מספיק כוח פוליטי. בגלל שלא היו לנו מספיק אצבעות בכנסת. אם נגיע למאבק, נצטרך לנצח. אבל זה יהיה 'לוז-לוז'. לא תהיה לנו מסיבת ניצחון שמחה. לא נפתח שמפניה. המשימה שלנו צריכה להיות לא להגיע למאבק. אז יש אנשים שכל היום עסוקים בהכנות לקראת איך לשים את הנינג'ות על הכביש: ככה או ככה? אנחנו צריכים להתעסק באיך לבנות בתים ביו"ש. איך לשכנע אנשים באופקים, בתל אביב ובקיבוץ מנרה, שיו"ש חיונית למדינת ישראל, כדי שביום ההכרעה יהיה לנו מספיק כוח פוליטי".

דיין רומז לשינוי נוסף שבכוונתו להוביל. "עד לאחרונה, מועצת יש"ע הייתה במידה רבה גוף שהעניין ההתיישבותי פרופר היה בראש מעייניו. מין איגוד מקצועי של ההתנחלויות. ההתנתקות הוכיחה שזה לא מספיק כדי לנצח", הוא אומר. "התפיסה הייתה שהכי חשוב כמה יהודים יגורו כאן. חשבו שאם תהיה פה מסה קריטית, זה מה שיכריע את הוויכוח הפוליטי. לכן כל הכוחות הופנו לחיזוק ההתיישבות. זה נכון שהתיישבות היא תנאי הכרחי, אבל זה לא מספיק. כדי לנצח בוויכוח הפוליטי צריך לשכנע את החברה הישראלית בצדקת הדרך שלך. לזה יש שני תוצרי לוואי: אחת, אהדה ציבורית, ושתיים, זה אמור להיתרגם בבחירות לכנסת לכוח פוליטי. זה מה שיבטיח את אחיזתנו ביו"ש. אז התקציבים, הכוחות והפעילות יופנו במידה רבה מהתיישבות להסברה ושכנוע".

בינתיים מנסה דיין להתנחל בלב מתנגדיו מימין. לאירוע של "חומש תחילה" הוא הגיע למרות שלא הוזמן. "הזמנתי את עצמי", הוא מגניב חיוך. "עם כל חילוקי הדעות, אנחנו מחנה אחד, והוויכוח שלנו הוא עם השמאל ולא בתוכנו".

גם אנחנו אוהבים הצגות

דיין פותח את דלת ביתו וכדי לא לאתגר את רף הכשרות של אורחיו, הוא מציע להם חטיפים מלוחים ועוגיות על צלחות פלסטיק. "אני לא מנסה להתחפש", הוא מבהיר מיד. "אני מי שאני. אין סתירה בין מנוי באופרה לבין אמונה מלאה בארץ ישראל השלמה. פעם היה ביישוב שלנו אסון. ילד שאף גז מזגן ומת. באו עובדים סוציאליים מהמועצה וערכו דיונים. בגלל שיש לנו סלון גדול, ביקשו שגם אנחנו נארח חוג בית. אני ישבתי ושתקתי. בסוף, העובדת הסוציאלית שאלה: 'איך אתה רואה את העתיד של הבת שלך?' אמרתי: אני רוצה שהיא תקים מאחז בגבעה הכי אתגרית, אבל שתכיר את הדרך לתיאטרון ולמוסדות התרבות של תל אביב, וגם למסעדות של תל אביב. אני לא רוצה שנסתגר בבועה של עצמנו".

מבחינות רבות, הגדיר דיין את החבל הדק שעליו הוא מלהטט. הוא נולד ב-1955 למשפחה חילונית וציונית בבואנוס איירס. "אבא שלי ז"ל היה יו"ר תנועת החירות בארגנטינה. בברית של אח שלי, שהוא היום שמאלן קיצוני (העיתונאי אריה דיין; ו.ק), בגין היה הסנדק". ב-1971 עלה עם משפחתו לישראל. איתו במטוס גם הייתה בת דודתו, היום העיתונאית, אילנה דיין. יחד הם עברו את מרכז הקליטה, והתמקמו בדירות סמוכות בשכונת יד אליהו.

אחרי שנתיים התגייס לממר"ם, בלי רקע טכנולוגי, והשתחרר כעבור שבע שנים בדרגת רב סרן. במקביל, הספיק לסיים תואר ראשון בכלכלה ובמדעי המחשב באוניברסיטת בר אילן. אחרי שעבד חצי שנה כמנהל שיווק בחברת מחשבים, החליט דיין שהוא מעדיף מסלול עצמאי יותר. "ב-1982 הקמתי עם שותף את בית התוכנה אלעד מערכות. הייתי צוציק בן 26, רווק, בלי אחריות מיוחדת. אלעד מערכות עסקה בפיתוח תוכנה ופרויקטים קטנים. התחלנו לעבוד והלך לנו. כשמכרתי את חלקי בחברה ב-2004, היו לנו 450 עובדים בקריית עתידים".

למה מכרת?

"רוויתי. 22 שנה לעשות את זה היה נחמד, אבל מספיק. הגיע הזמן לעשות אקזיט. הייתי בעלים של 50 אחוז. בואי נגיד שמכרתי את חלקי בסכום כזה שמאפשר לי לחיות ללא דאגות פרנסה". זו גם הסיבה שהוא יכול להרשות לעצמו למלא את תפקידו הנוכחי בהתנדבות.

במקביל לעלילותיו המקצועיות, ניהל דיין חיים פוליטיים בתנועת התחייה. הוא היה יו"ר סניף תל אביב, חבר המזכירות המצומצמת וגם מזכ"ל במשך שנתיים, בראשית שנות התשעים ומועמד לרשימה לכנסת.

כשהמפלגה התפרקה והחברים התפזרו בין צומת, מולדת והליכוד, דיין העדיף להתפזר הביתה: "התחייה ענתה בדיוק להשקפה האידיאולוגית שלי, כל האחרות היו פשרה שלא רציתי לעשות". צומת הרתיעה אותו על רקע השקפותיה האנטי-דתיות, ודגל הטרנספר של מולדת אף פעם לא קרץ לו. ב-1987 הוא התחתן עם עינת בפתח הר הבית, ולימים הם עברו למעלה שומרון והוא השתלב בהנהלת מועצת יש"ע, עדיין בפרופיל נמוך.

"אני ללא ספק מתנחל אידיאולוגי, אבל מאוד אוהב את תל אביב. אגלה לך סוד: הגינה סביב הבית", הוא מצביע על המדשאה המטופחת בחוץ, "היא הכי פחות מנוצלת בישראל. מעולם לא עשיתי בה מנגל. אני אוהב להיות בבית עם מזגן. וכן, אהבתי את החיים בתל אביב, ויום אחד, כשאולי לא נצטרך לדאוג ליו"ש, נחזור לגור שם, כי גם תל אביב היא חלק מארץ ישראל".

נשארו בכלל חילונים עם דעות כמו שלך?

"בדיוק השבוע הייתה לי שיחה על זה עם אריה אלדד, בזמן האיפור ל'ערב חדש'. דיברנו על איך הפכנו לזן בסכנת הכחדה. אמרתי לאריה שצריך לחקור מדעית איך ארץ ישראל השלמה, שהייתה דגל הציונות הלאומית החילונית, נעלמה מסדר היום. אני מייחס את זה למשבר ערכים קשה בחברה הכללית הישראלית. היא לא הצליחה לעשות סינתזה בין המאחז ובין תל אביב. היא התמסרה לחלוטין להשקפת העולם העכשווית המודרנית הנהנתנית. אולי נהנתנית זו מלה קשה מדי - היא לא ידעה לקיים מחויבות לאידיאל וגם לחיות חיים טובים. זה נכון גם בשמאל. היום שלום עכשיו לא מסוגלת לארגן הפגנה בתל אביב".

מרגיש בודד?

"אני חש סיפוק שלא נפלתי גם אני למשבר הערכים. לסגידה לבעלי ההון. אף פעם לא משך אותי להשתייך לאליטה כספית. אני בהחלט שמח שאני שייך לאליטה אידיאולוגית. תעירי אותי בשלוש בלילה - כי כבר אין שעה אחרת - ותגידי: 'תגדיר את עצמך'. אף פעם לא הייתי אומר 'איש עסקים'. גם כשהייתי איש עסקים הייתי עסוק בארץ ישראל. אני מוצא בזה המון עניין. אפילו נהנה. מקווה שלא יורידו לי עכשיו מהמשכורת".

חזק בפאנץ' ליין

סדר היום שלו כולל פגישות עם המערכת הפוליטית ("עכשיו אנחנו בפגרת הכנסת"), עיסוק בהתיישבות ("כמו הטיפול בסוגיית המאחזים") ולא מעט הסברה. "מעיתונות, דרך גיבוש הקמפיין ועד סיורים למעצבי דעת קהל בשטח", אומר דיין ויוצא לדרך. התחנה הראשונה היא המרכז האוניברסיטאי באריאל. "מרכז אוניברסיטאי ולא מכללה", מדגיש דיין. והוא צריך לדעת, כי לא רק שהוא מלמד שם כלכלה ומימון סמסטר אחד בשנה, אשתו היא מנהלת השיווק של המוסד.

את הקפיצה לשם הוא מנצל כדי לתת לסוכנות רויטרס סינק באנגלית לכתבה על פינוי-פיצוי. הפאנצ'ליין שלו משויף עד רמת הפסיק: "הפינוי היחיד יהיה זה של כיסא ראש הממשלה", הוא לועג, "וזה יהיה פיצוי קטן מדי על מה שהאיש חולל".

התחנה הבאה היא גבעה ט' בעלי, מאחז עם 41 משפחות. דיין מצביע מרחוק על ביתו של רועי קליין, שמותו במלחמת לבנון הפך אותו למיתוס בהתנחלויות. "אשתו לא אוהבת שנעצרים ליד הבית", מסביר דיין ומוביל אותנו לבית משפחת אסרף, שם מחכה תמר, בעלת הבית, עם ארוחת צהריים קלה שהכינה לבקשת מועצת יש"ע. "אני אוהבת לארח", היא מסבירה, ועל הדרך גם מציגה לנו את פניה העדינות והחברותיות של ההתנחלות בשטחים. שכנתה, אליענה פסנטין, שמצטרפת לארוחה, רוצה לדבר עם דיין על הקמת צימרים לאירוח בשכונה. נוף כבר יש וגם גבינת עזים לא חסר, אז למה לא?

דיין חושב שההסדר שאליו הגיעה המועצה במגרון, הוא נקודת מפנה בסוגיית המאחזים. "לפי ההסדר מגרון לא תפונה עכשיו, אלא יאותר שטח שבו ייבנה אתר הקבע למגרון, ורק אחרי שכל הליכי התכנון, הפיתוח והבנייה יושלמו, תושבי מגרון יועברו למקום החדש".

מה הרציונל?

"מגרון נמצאת על מה שנטען שהוא קרקעות פרטיות. כנראה שבזמן קניית הקרקע המוכר עשה תרגיל עוקץ. האלטרנטיבה להסדר הייתה עמונה שנייה, ולא היה נשאר ממגרון כלום. זהו קו פרשת מים, כי אם לגבי מאחז שיושב על קרקעות פרטיות זה ההסדר, אז מרבית המאחזים, שיושבים על אדמות מדינה, יישארו במקומם ויוכשרו בתהליך זה או אחר. יש מי שטוען שזו פגיעה באתוס, אבל עוד קודם אלון מורה זז, וכל ההתיישבות בשומרון החלה בפשרת סבסטיה, שגם היא זזה ממקום למקום"".

איך תשפיע עלייתו המסתמנת של נתניהו לשלטון על מעמד מועצת יש"ע?

"זה דבר שאני רוצה בו, אבל זה לא יהיה האות להחזיר את כוחותינו לבסיסם. זה לא מספיק כדי להבטיח שלא יהיו מהלכים מדיניים שנתנגד להם בכל תוקף".

יש סיכוי שקרוב לשלטון מועצת יש"ע תשחזר את כוחה מפעם?

"יכול להיות שהיו תקופות שלמועצת יש"ע היה כוח רב מדי, שגרם לה לצעדים שביטאו התלהבות יתר, כמו הפלת ממשלות לאומיות. באופן אישי, אני מכה על חטא על כך שהייתי שותף להפלת ממשלת שמיר בגלל מדריד. זו הייתה שגיאה היסטורית. אז חשוב שיהיה לנו כוח פוליטי בליכוד ומחוץ לליכוד, ושנוכל לבנות ולפתח, אבל אני לא מתגעגע לימים שמועצת יש"ע הייתה מעורבת עד צוואר במשאים ומתנים קואליציוניים".

והפלסטינים?

"נקודת המוצא שלי היא שהסדר שבו לא תהיה שליטה ישראלית מהירדן ועד הים - לא יחזיק מעמד. כל הסכם כזה יקרוס מהר ועל המדינה הפלסטינית ישתלטו גורמי חמאס ודומיהם. הבעיה היא שמאז אוסלו הפתרון היחיד שנמצא על השולחן הוא הקמת מדינה פלסטינית, שהיא אינה פתרון כאמור. לכן צריך לנהל את הסכסוך ולא לנסות לפתור אותו. אבל תנאי מוקדם לכך הוא שישראל תרד מהפתרון ההרסני של שתי מדינות בארץ ישראל המערבית.

"בסופו של דבר, יבוא היום בו יתחיל להתגבש הפתרון היחיד שיכול להיות גם יציב: שליטה ישראלית מהים עד הירדן והסדר אזורי שיבטיח את מקסימום הזכויות שניתן יהיה להעניק לתושבים הערביים. ברור שפתרון כזה לא יספק את כל המאוויים הפוליטיים של הפלסטינים, אבל הם יכולים לבוא בטענות רק לעצמם. כשאתה דוחה פשרה פעם אחר פעם ומחליט על כללי משחק של הכרעה כוחנית ומפסיד - אתה משלם מחיר. בחשבון המוסרי, מצפוני נקי לחלוטין. בניגוד לשמועה הרווחת - אנחנו הטובים והצודקים והם הרעים ומחרחרי המלחמה".

ככלל, ראש ציבור המתנחלים בטוח שיש צד מוסרי אחד בשטחים. שלו, כמובן. "סירבתי לבקר*בדרום אפריקה עד שהתחלף שלטון האפרטהייד. מיד אחרי זה, ב-1994, נסעתי לשם. לכן כל כך מעצבנות אותי ההשוואות המופרכות בינינו לדרום אפריקה. אם כבר - אנחנו השחורים, זאת אומרת הרוב שמנסים לנשל אותו מזכויותיו על הארץ הזאת, והערבים הם הלבנים. אמנם הם לא מנסים לשלוח אותנו לבתי שימוש נפרדים, אבל לרצות לזרוק אותנו לים זה לא יותר טוב". **