תשלום החוב לפני הערעור

עיקול מינהלי הוא הליך דרקוני, שנוי במחלוקת בפסיקה, המתיר לשלטון המקומי לשים יד על נכסי הנישום ללא פניה לערכאות משפטיות. אכן, מדובר בכלי יעיל המשפר את מערכת הגבייה של השלטון המקומי, אך מה לגבי חוב מס השנוי במחלוקת?

בשנים האחרונות נפוצים מקרים רבים של הגדלת השומה, לעיתים אף רטרואקטיבית 7 שנים לאחור. זאת, גם כאשר השומה החדשה במקרים רבים הינה פרי יזום של חברה חיצונית, המתקשרת עם הרשות המקומית לצורך בדיקת ושינוי שומות נכסים שאינם למגורים, כשלאותה חברה צומחת אף טובת הנאה מהגדלת השומות.

כדי להסיר את חרב הגדלת השומה מעל צווארו הוא פונה לערכאות, בתקווה להוציא את צדקת טענותיו לאור. כעת נוספה חרב חדשה, חדה לא פחות, היא חרב העיקול המינהלי.

שר האוצר היה ער לבעייתיות שנוצרה (וזאת בין היתר, בעקבות בג"ץ 4968/00), ועל כן הוציא תחת ידיו אכרזה, החל משנת 2002, לפיה על כל חוב כלפי הרשות המקומית השנוי במחלוקת והנתון בבירור משפטי, לא יינקטו הליכי גבייה ואכיפה מינהליים. אך אליה וקוץ בה, שכן האכרזה התייחסה לעיכוב הליכי גבייה מינהליים מכח פקודת המיסים (גבייה), בעוד שהיא לא התייחסה להליכים דומים הניתנים לנקיטה מצד הרשות המקומית לפי פקודת העיריות.

לאור זאת, על סמך פרשנות דווקנית, התיר בית המשפט בבאר שבע לרשות המקומית לנקוט בהליכי הגבייה המינהליים מכח פקודת העיריות. כל זאת, בניגוד לפסק דין קודם אשר ניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה, בעניין בש"א 990/02.

לטענתנו, אין מקום להוביל לתוצאה לפיה שר האוצר, בהוציאו תחת ידיו את האכרזה, ביצע "חצי עבודה". ברי, כי לפנינו כוונה ברורה לעכב את הליכי הגבייה והאכיפה המינהליים, הדרקוניים לכשעצמם, כל עוד השומה במחלוקת ונתונה בבירור. הרי הנישום מצפה כי יעוכבו הליכי הגבייה המינהליים כנגדו עת הוא פונה לערכאות כדי לברר את המחלוקת בעניין שומתו. כך אכן נקבע בבית המשפט המינהלי בחיפה בעניין עת"מ 3061/06.

יתר על כן, מן הראוי היה לדעתנו לפרש את המשפט "כל החייב בתשלום ארנונה ישלם אותה במועדה" שבפקודת העיריות, בנסיבות העניין, באופן מצומצם. היינו, שביטוי זה יתייחס אך ורק למי שחייב סכום שאינו שנוי במחלוקת, שהרי ניתן לומר, כי מועד תשלום סכום ארנונה השנוי במחלוקת לא הגיע, כל עוד ה"חוב" בבירור.

ראוי להבהיר, כי במשפט האזרחי עיקול זמני מוטל באישור בית משפט לגבי נתבע אשר טרם ניתן פסק דין כנגדו רק במצבים קיצוניים, כמו חשש להברחת נכסים וכיו"ב קריטריונים. בעוד כאן, על פי הפסק האחרון, יכולה הרשות המקומית להטיל עיקול לגבי כל "חייב", ללא קשר לשאלות אלו ואחרות, שבמשפט האזרחי היתה נדרשת הרשות לענות עליהן. *

הכותב הינו שותף במשרד עו"ד מ. אנגלסמן ושות', המתמחה בתחום המיסוי המוניציפלי.