חיים של עשירים

חיים פנחס מגיע ברבע שעה איחור. הוא רוצה להראות לי את כל הדברים הנפלאים שעשה לקולוסאום 2008, מועדון החברים האקסקלוסיבי העושה בימים אלה את צעדיו הראשונים, אבל לפני כן דחוף לו לנקות את השולחן ואת האווירה. הוא גורר אותי החוצה לתוך יום תל אביבי מהביל. כיכר אתרים בוהקת מלובן מסנוור. פנחס מצביע על מלון שרתון: "שם הכול התחיל, או שם הכול נגמר - תלוי איך מסתכלים על זה".

הוא מתכוון לאירוע המכונן מלפני שנתיים וחצי, כשהמשטרה פשטה על דירתו שבמלון. "מי שהיה חבר שלי לדרך מעל באמון שנתתי בו, ושלח לי משטרה", הוא אומר בטון החושף את סערת רוחו. פנחס נחקר ונעצר. הכותרת בעיתון קראה "מלך חיי הלילה החזיק בסם האונס". בהמשך התברר שהרעש היה מוגזם. סם אונס לא היה שם, אלא 13 בקבוקונים עם חומר שנוי במחלוקת, שפנחס טען בחקירתו שהוא מיועד לשימושו האישי בלבד.

"השתחררתי ועברתי למלון מרינה", הוא מסובב אותי לכיוון הצד הצפוני של כיכר אתרים, מקומה של הסצנה הבאה בסיפור. "ישבתי בחדר האוכל שפנה לכיכר, וקראתי בעיתון מה כתבו עליי. 'מלך חיי הלילה נעצר'. באותו בוקר גם סבא שלי נפטר במיאמי. אמרתי לאימא שלי: 'אל תדאגי לי, סעי להלוויה'. הסתכלתי מחלון חדר האוכל וראיתי את הקולוסאום. הכול היה שבור ומוזנח. אבל אז ראיתי את הכתר הזה שנמצא בראש הקולוסאום".

פנחס מתרחק מהמבנה כדי לצבור את הפרספקטיבה המתאימה, ומצביע על כתר הבטון. "אמרתי לעצמי: אם בעיתון החליטו שאני מלך חיי הלילה, למרות שאני לא, אז הנה הכתר. אחרי יומיים הלכתי לדובי שיף, הבעלים של הבניין. הסיפור עוד היה אז בעיתונים, אבל דובי לא מאמין לעיתונים. הוא אמר לי, 'כל העיר הייתה אצלי, אבל אף אחד לא היה ג'נטלמן כמוך'. וסגרנו".

וכל זה בשבוע אחד?

"כן, בשבוע אחד. ככה מתחיל הסיפור. כנראה אימא שלי בירכה אותי", הוא אומר, והעיניים שלו כבר שטופות מדמעות שהוא מתאמץ להעלים.

פנחס נכנס בצעד מהיר בחזרה לקולוסאום האפלולי. עכשיו הוא מוכן לפצוח במסע הניצחון שלו. כמו פעוט חסר גבולות בסניף של טויס-אר-אס הוא מדלג בין האטרקציות העתידות להפוך את הקולוסאום שלו לפנינת חיי הלילה החדשה בעיר. בתנאי שאתם בעשירון הנכון, כמובן, כבר עברתם את ועדת הקבלה הקפדנית, ושילמתם לא פחות מ-6,000 שקל דמי חבר לשנה, או 8,000 לזוג. במילים אחרות, בתנאי שאתם לקוחות או חברים של לקוחות או חברים של חברים של לקוחות של רני רהב - מי שלא במקרה נבחר לייחצן את המהלך השאפתני בקרב חבריו לספא.

כי קולוסאום 2008, שייפתח רשמית בתחילת נובמבר, הוא הקפיצה הגדולה של פנחס. קפיצה להיכל התהילה של הנהנתנות הישראלית, שהגדיר מחדש לפני שני עשורים את חיי הלילה, שאירח את גרייס ג'ונס המחשמלת כשנפתח לראשונה, אי-שם לפני מלחמת לבנון הראשונה - עד שדעך אל מותו בשלהי שנות ה-90, ועמד שומם וחרוך. בשביל פנחס זהו צומת שבו הוא יכול להפנות את גבו (לפחות באופן חלקי) ללילות הריקודים המיוזעים בטעם וודקה רדבול, ובמקומם לחנוך את האני החדש והאנין שלו. קצת פחות סכסוכים עם מועדון ה-TLV וברמנים עם קוביות בבטן, וקצת יותר שמפניה, פואה גרא ואנשים שיכולים לשלם.

זה נכון שגם קודם, בדום וב-VOX, הדיסקוטקים המשגשגים שהוא חתום על הקמתם, הוא הביא אירופה לישראל. לפחות ברמת הקומוניקט. אלא שהפעם זו אירופה קצת אחרת. אירופה מעמדית, קולוניאלית, כזו שאינה משאירה את הסלקציה למאבטח בכניסה.

הצצה בתקנון החברות במועדון מעידה על היומרה יותר מכל דבר אחר. בלשון שנשמעת שרירותית במכוון מובהר: "הסמכות לקבוע קבלתו או אי-קבלתו של מועמד שמורה לוועדת הקבלה של המועדון. על מנת שטופס המועמד יועבר לוועדת הקבלה יש להקפיד על הדברים הבאים: יש למלא את כל הסעיפים המופיעים בטופס המועמד, ללא יוצא מן הכלל; יש להקפיד למסור מידע אמיתי ועדכני; יש להקפיד לצרף תמונה עדכנית; על המועמד לציין לפחות שני ממליצים שהם חברי מועדון קיימים".

בסעיפים הבאים בחוזה נכתב ש"ועדת הקבלה והנהלת הקולוסאום שומרים לעצמם את הזכות שלא לאשר מועמדות מכל סיבה שהיא ולא יהיו חייבים לנמק את החלטתם". בהמשך נאמר שאם המכסות יתמלאו, יוכל מועמד להיכנס לרשימת המתנה. אלא ש"אין ההנהלה מתחייבת על תקופה מינימלית להמתנה זו, ואין היא מחויבת לקבל מועמדים מרשימת ההמתנה על-פי סדר כלשהו".

"כן, זה מועדון חברים", מסרב פנחס להתנצל. "קלאב. כמו בחו"ל. המילה קלאב בחו"ל מאגדת בתוכה שלוש חוויות: מסעדה, בר ורחבת ריקודים, כשהאנשים עוברים מחוויה לחוויה. לפני עשרים שנה היינו מדינה קטנה, והקלאבים האלה לא הצליחו, כי לא היה מספיק קהל לחוויה כזו. אז לקחו את המילה דיסקוטק והחליפו אותה במילה מועדון. אז צריך להבהיר: דיסקוטק זה דיסקוטק, ומועדון זה מועדון. ומה שאני עשיתי פה זה קלאב".

מי יהיו החברים בקלאב?

"אנחנו רוצים אנשים שמנצחים. לאו דווקא עשירים. מנצחים. זה יכול להיות מיליונר, ויכול להיות גם פרופסור באוניברסיטה. המכבסה שלי היא המכבסה הכי טובה בעולם. אני שולח אליהם בגדים, והם חוזרים אליי כאילו הרגע קניתי אותם בכיכר המדינה. אז גם הבעלים של המכבסה שלי הם סוג של מנצחים. זה המיליה. כולם ב'לבל' של מנצחים, פרפקציוניסטים, בעלי עניין".

מכבסה, ובכיכר המדינה כמובן, היא דימוי לא מקרי, כשמסתכלים על דרכו של נער הפריפריה ממסיבות אפטר במועדונים חשוכים בסביבת אלנבי, דרך מסיבות הענק המיוחצנות לקהל מתוחכם יותר, על הרגלי הצריכה הליליים הנהוגים באותם מועדונים, עבור באותו מעצר וכלה בבריאתו מחדש של פנחס כיקיר הקהילה העסקית ושעשוע אלפיון, בעזרתו האדיבה של רני רהב ורשימת לקוחותיו האטרקטיבית.

12 מיליון שקל בכיכר

הקולוסאום אמור להריח כמו סלון ביתי. או אם לדייק: סלון של וילה ברשפון. אבל יש לו גם ערך מוסף, לפחות לדעתו של פנחס. "לשבת עוד ערב בווילה הפרטית שבה רופא מדבר עם רופאים, או איש עסקים מתייבש עם חבריו מתחום העסקים - זה משעמם", הוא מסביר. "כאן יהיו לך אנשים מכל הסוגים ומכל המינים".

פנחס בונה על היזם שיפגוש את הרופאה שתסעד עם הזכיין שיחליף צ'פחות עם הדוגמנית שתעשן עם השגריר. "פה זה אורבני. שיק. עם מיטב המעצבים. זה עניין של סטטוס. זו לא בושה להיות עשיר. וזה כבוד להיות מנצח. זה גם קשור לשייכות. לרצון להיות חלק. להיות במקום הכי חם בעיר, איפה שהסצנה תהיה כל הזמן. תמיד תהיה פה הדוגמנית הכי מרתקת. אנשים רוצים להיות ב-win-win, עם אנשים משלהם. את יודעת כמה עסקים קורים פה?"

יש רף כניסה שתדרוש חוץ מכסף?

"שיהיו אנשים מעניינים. זה לא יכול להיות סתם בנאדם".

אז אתה עורך תחקיר על כל מועמד?

"בדרך לפה התעכבתי כי עברתי על רשימת המוזמנים של היום. אין ברשימה מישהו שאני לא מכיר אישית. וחוץ מזה, עכשיו התקשרנו לשני אנשים שניסו להתפלח לרשימות, ואמרתי להם, 'מצטער. זה לא יקרה'".

לדברי פנחס, במקום, בעיצובם של האדריכלים אורי בן-דרור ומיכל אנקווה, הושקעו 12 מיליון שקל. אבל מאחר שהוא "לא לחוץ על הכסף", בהגדרתו, אין לו סיבה לדחוף לפתיחה רשמית עוד לפני שהמקום מתוקתק עד כוס הקריסטל האחרונה. כבר חודשיים שהמועדון פועל ב"השקה רכה", לאט-לאט. בינתיים הקולוסאום פתוח רק פעמיים בשבוע. לכל ערב מוזמנים שישים איש חדשים. "אנחנו אוספים אנשים ונותנים להם לספוג את המקום", אומר פנחס.

מי שנהנה מוזמן למלא טפסים ולהעביר כרטיס אשראי. כחבר הוא יוכל ליהנות ממתקני המקום, וגם להזמין בכל חודש חמישה אורחים שאינם חברים (אבל לא יותר משניים בערב). מי שטעם, אבל עדיין מהסס, יכול להמתין בצד. הוא לא יוכל להיכנס למקום שוב עד שיצלח את שרשרת החיול מתחילתה ועד סופה.

"הייתה מישהי ידועה שהזמנתי פעם אחת, והיא לא עשתה מנוי", מספר פנחס, "ופתאום אני רואה שמוזמן אחר רוצה להזמין אותה כאורחת שלו. אמרנו לו, 'היא כבר הייתה פה, חפש מישהי אחרת'. במשך שנה ערכנו תחקיר על מועדונים מקבילים בעולם, וזה מה שמקובל".

מי שבוודאי אינם מוזמנים הם עיתונאים וצלמי פפראצי. "הסגולה של המקום היא פרטיות", אומר פנחס. "מי שביקר פה לא ימצא על עצמו למחרת אייטם בעיתון. לא יהיו פה צלמים שיגנבו תמונה באמצע בילוי. האנשים האלה הם מסכנים, באמת. הם כבר לא יכולים ליהנות מערב בלי שיטרידו אותם. פה יהיה להם השקט שהם צריכים".

אבל חשבתי שאנשים רוצים שידעו לאן הם יוצאים, או אם הם חברים במועדון סגור.

"אז שהם יספרו. אנחנו לא. יש כבוד לבחירה של חברי המועדון. באחד המקומות שביקרתי בהם בפוקט בתאילנד הייתי במועדון שאסור להכניס אליו טלפונים ניידים. יש שם מלתחה של ניידים. טוב, פה זה לא ממש יעבוד".

דובי שיף, בנו של איל המלונות חיים שיף, שרכש את הקולוסאום לפני עשור, זוכר היטב כיצד התפעל מרצינותו של פנחס. "פנו אליי רבים במשך השנים. חלק הציעו להקים חנויות, היה מי שהציע להקים אולם תצוגה", הוא אומר. "אבל חיים היה היחיד שאחרי שישבנו זמן קצר והסברנו מה הדרישות שלנו, הצליח לעמוד בכל ההבטחות ואפילו להפתיע אותנו לטובה. הוא עשה פרויקט לתפארת".

"ניהלנו משא ומתן של שלוש דקות", מוסר פנחס את גרסתו. "אבל אני בכל זאת יהודי, אז אמרתי לו, 'אני חייב לשאול משהו. יש מה לעשות בעניין המחיר?' הוא אמר 'לא'. ראיתי מי הוא, אז הלכתי והבאתי כסף".

מאיפה?

"מהבנק".

שלך?

"שלי. וחלק קטן של חבר. זו הייתה הזדמנות להחזיר לו טובה. פעם, במסיבה הראשונה שעשיתי בדום, שדדו אותי. הסתובבתי עם הכסף עליי - 248 אלף שקל, והם באו וחטפו. הלכתי מכות עם השודדים. טראח. איכילוב. התקשרתי למנהלת הבנק שלי באשדוד ואמרתי לה, שדדו אותי, ואני בבעיה. הבנק הלך איתי דרך ארוכה, והנה הקופה הראשונה שלי נעלמת. לא היה לי שקל. אז פניתי לחבר הזה, שעוסק בביטוח, וביקשתי ממנו 60 אלף שקל, ובתמורה אתן לו שלושה צ'קים. הוא אמר שלא צריך ערבות, הוא לא דואג. אז עכשיו אני גומל לו על העזרה".

"אני כזה נהנתן"

בכניסה לקולוסאום מתרוצצת אישה בת 60 פלוס, עם סמרטוט ביד. זו ריקה, אימא של פנחס, האחראית על צוות הניקיון של המקום. בכל יום היא עושה את דרכה מאשדוד ללב תל אביב, מצחצחת וממרקת, ואז ממהרת לחזור לביתה עוד לפני שהמקום מתמלא בלקוחות. היא באה ונעמדת ליד בנה. גם היא נמוכת קומה, כמוהו. "הלוואי על כל אימא בן כמו חיים", היא אומרת. "לכל אימא יש בן כמו חיים", הוא מחזיר לה מחויך.

פנחס מערים כבד אווז וריבת בצל על הצנים שלו, והודף את הקונסטרוקציה לפיו במיומנות. פעם התפריט שלו היה שונה. "גדלתי באשדוד בשכונה י"א, לזוג הורים חרוצים שעשו את כל מה שיש להם בעשר אצבעות", הוא מספר. "היום שניהם עובדים איתי. רק הבוקר באתי למשרדים שלי, ואני רואה בקבלה סנדוויץ' עטוף בניילון. הסתכלתי על הסנדוויץ' הזה ושאלתי את אבא שלי, 'זה שלך?' כן, זה שלו. ואני הרי כזה נהנתן. אמרתי לו, 'תגיד לי, איזה דור אתם?'"

כשהיה בן 6, נסעה משפחתו למקסיקו בתקווה לשדרוג כלכלי. "היינו שם שבע שנים, ולכן יש לי לפעמים טעויות כתיב. לפני כמה שנים פגשתי את המורה שלי ללשון, חיה אפלבאום, שראתה שהצלחתי בחיים. אז היא שאלה אותי, 'אתה עוד עושה טעויות כתיב?' אמרתי לה: 'הפסקתי לכתוב, היום אני רק סופר'".

בגיל 40 יש לו זיכרון פנומנלי. סיפוריו משובצים בפרטי פרטים, העלילות מתפתלות ומתגלגלות למחוזות לא צפויים, עד שקשה לשחזר את נקודת ההתחלה. הוא זוכר את שמותיהם של אלה שסייעו לו בדרך, שתמכו בו כשלא היה לו דבר, אבל הוא גם לא שוכח את אלה שהכניסו לו מרפקים בסיבוב, והיו לא מעט כאלה. הוא יורה את הסיפורים, ואז חוזר לעדן אותם; מבין שהיום, במעמדו, הוא כבר לא יכול להסתבך עם כולם, אף שמדגדג לו לסגור חשבונות.

"כשחזרנו ממקסיקו לאשדוד הייתי בן 13 והבנתי עד כמה ההורים שלי עובדים קשה בשביל הלחם", הוא אומר. "החלטתי לא להיות נטל, אז חילקתי עיתונים, מלצרתי, והייתי גנן של כל עשירי אשדוד. לימים הייתי גנן של שכונות שלמות באשדוד. בתור גנן הכרתי יזם צרפתי בשם מארק בנמואה, שנפטר מאז. בצרפת הוא היה נותן החסות לאמין ג'מאייל (לשעבר נשיא לבנון, ו' ק'). הוא רצה להשקיע כסף בישראל, אני הייתי הגנן שלו, אבל ראיתי איך כולם עובדים עליו. אז דיברתי איתו, והוא העיף את כולם ואני ייצגתי אותו. הייתי מביא אליו את שמעון פרס לפגישות. הוא היה אומר, 'הילד הזה, זה הישראלי הכי חרוץ שאני מכיר', וזה נכון. אם אני פה, זה מקום שאפשר לעשות ממנו מיליונים", הוא אומר ומתכוון לקולוסאום, עוצר לשנייה, וממשיך לגולל באריכות את עלילותיו של אותו בנמואה עד שעזב את הארץ.

אחרי שירות צבאי בתותחנים, שבמהלכו הוא גם עזר בגינון הבסיס, התגלגל פנחס לתל אביב. "בגיל 21 הכרתי את אותו חבר לדרך, זה שאחר-כך מעל באמוני (בפרשת המעצר במלון שרתון, ו' ק'). הוא עשה אז מסיבות במועדונים, ועולם המסיבות קסם לי. אני תמיד עבדתי, ולא היה לי זמן למסיבות. ואני רואה שהוא לא יודע לעשות מסיבות".

מה זאת אומרת?

"למסיבה מגיעים הרבה אנשים, וזה מאוד מסנוור, אבל אז כשנגמר הערב מתברר שהפסדת כסף. אני שמתי לב שהחישובים לא נכונים. זה בזכות המורה למתמטיקה שלי, מזל אלטחן. מורה מדהימה. הסברתי לאותו בחור שהוא מחשב לא נכון את ההוצאות ושאין לו ראייה לטווח ארוך, והתחברנו. קלטתי שיותר משתלם לקנות מועדון מלעשות בכל יום שישי מסיבה".

ב-1991 פתח פנחס את המקום הראשון שלו. "הציעו לי קודם את אלנבי 58, עוד לפני אורי שטרק", הוא משחזר. "חיברו אותי לשטרק, אני הייתי אשדודי והוא תל אביבי, אז הוא אמר לי לבוא לקחת אותו ממסעדת טורקיז לשדה דב - זה הזמן שהוא נתן לי. אמרתי לו שהציעו לי את 'אלנבי 58', והוא אמר שיבדוק את זה. בסוף הוא לקח את המקום עם רל נדל. אני חשבתי שזה גדול עליי, אז מצאתי 400 מטר מרתף ופתחתי את ה'דיפ'".

מנין הכסף?

"מעבודה. שכחת שהייתי גנן של כל העשירים? עבדתי כל היום. בערב יום כיפור היו באים למשוך אותי מהגינות, כדי שאני אפסיק לעבוד. התמדה. ככה אני מגדיר את סוד ההצלחה".

"כל תל אביב שמה לי מרפקים"

דיפ היה המועדון הראשון ברחוב אחוזת בית, שליד מגדל שלום בתל אביב. פנחס מושיט את כף היד שלו ומצביע על כתם צבע שלא יורד. "בניתי את הדיפ בעשר אצבעות", הוא מבקש להדגים בגאווה, "הייתי בנאי. הכתם הזה הוא מאקדח צבע. בדיפ התחלתי לעשות אפטרים (מסיבות מאוחרות, ו' ק'), ועשיתי הרבה כסף, שממנו בניתי כעבור שנים את הדום".

אבל עוד לפני הדום, ניהל פנחס שני מקומות נוספים: האחד, סלמה 54, בתוך מפעל למוצרי חשמל בשם ניסקו, שניהל איתן רוב, לשעבר מנהל רשות המסים. "הוא פתח לי את המקום", משחזר פנחס. "זה היה החלל הכי מג'ייף בעולם, אבל מדהים-מדהים. בניתי אותו בתוך חודש. זה היה בתקופה ששחיתות (מועדון מתחרה, ו' ק') פרח. אני סגרתי את שחיתות. הבעלים העליב אותי, ואסור לשכוח". המקום השני, הבלוז, נפתח ב-1995 ופעל במשך שנתיים עד שנסגר.

סצנת המועדונים - הנוהגת למיין את קברניטיה בין אלה העושים את זה בשביל הכסף ובין אלה העושים את זה בשביל האמנות - חשדה בכוונותיו של פנחס, שפתח וסגר כמה מקומות. "לא רצו אותו כאיש לילה", אומר קולגה. "אמרו שהוא לא מהלב והנשמה. אבל זה לא נכון".

"אני קיפלתי שרוולים, גם כשכל תל אביב שמה לי מרפקים", ממשיך פנחס. "אני זוכר שנכנסתי לחלק הזמנות באלנבי 58, ואורי שטרק לקח ממני את ההזמנות. אמרתי לו, 'אני שמח לדעת שאחד קטן כמוני מהווה איום'. לקחתי את ההזמנות והלכתי. ועד היום, בכל פעם שבאים אליי קולגות עם הזמנות מתחת לחולצה, אני אומר, 'תוציאו את ההזמנות ותחלקו בכבוד'. זה לא משנה. הקהל מצביע ברגליים".

בינתיים הדיפ הפך למוקד לעימות קשה עם אחד השכנים. "איזה יהודי שירש את הבניין שליד ושהתחיל להתעלל בי", מספר פנחס. "בגלל האפטרים שעשיתי, הגיעו לשם כל מיני 'סטלנים', וליהודי ההוא היו שתי בנות שהוא דאג להן. במשפט הצלחנו לשכנע את השופטת שתבוא לראות אפטר פארטי, שתראה במה מדובר. ואז, תוך כדי המשפט, הוא שאל אותי פעם, 'בשביל מה אתה צריך את הזבל הזה?' פתאום אני עניתי לו: 'אתה צודק', ובמשפט אחד הרמתי דגל לבן".

הדיפ פינה את מקומו לספינת הדגל, הדום, שבמתחם יד חרוצים. "ראיתי שלט להשכרה על מחסן פלדה, ולקחתי את המקום והפכתי אותו לחלל לאירועים", משחזר פנחס. "זו הייתה תקופת הבועה של ההיי-טק, והיה הרבה כסף. הדום, שעיצב אלכס מייטליס, התחרה בהילטון. זה היה כל-כך סקסי. היו שם חתונות, השקות פרימיום. כל מי שרצה למתג את עצמו הגיע לדום. כל הזמן שמעתי אנשים אומרים: עשיתי בדום, עשיתי בדום".

ב-2004 פתח פנחס מאחורי הדום את ה-VOX, הפעם בעיצובו של אילן פיבקו. "אילן היה הקלאבר של תל אביב, ולגמרי הבין את השפה", הוא אומר. "מ-450 מטר הוא הצליח להפוך את ה-VOX למשהו יותר גדול מהדום. כל שישי ישבנו שנינו על הבר, כמו הזקנים של החבובות, ואם לא היו הרבה אנשים הייתי אומר, 'אמרתי לך לעשות קטן'. היינו אומרים שמסיבה זה כמו חמין. צריך גיוון ותמהיל כדי שהתבשיל ייצא טוב. אז אילן היה מסתכל ואומר, 'עכשיו תכניס גריסים'. גריסים זה תאורה; 'עכשיו שעועית', שזה אלכוהול. ככה".

כעבור שנה הצטרפה לחגיגה גם "המרפאה", מועדון עם אפיל אנדרגראונד (במילים אחרות, מקום סליזי) בסמיכות לשני האחרים. אלא שאז גם גברו בעיות האלימות באזור. "המשטרה סגרה כבישים, והקהל הפסיק לפקוד את המתחם, אז החלטתי לניילן זמנית את המרפאה", הוא אומר. את הדום וה-VOX הוא ממשיך להחזיק, אבל בשנתיים האחרונות הם הפכו למגה-ברים. הכניסה ללא תשלום, ואת הקופה עושים על האלכוהול. מבקריו של פנחס אומרים שהוא נאחז בציפורניו בטרנד מת. אוהדיו מהללים את יכולתו להתאים עצמו לרוח הזמן. יש רבים מאלה ומאלה.

ובסוף-שבוע? "פן סליזי יותר"

מנקה אפריקאי ממרק את מבואת הקולוסאום, תחת עיניה המפקחות של אימא ריקה. "כאן יהיו חמש מלאכיות, עם שמלות ערב מאוד יפות, שיכניסו את האנשים לאווירה", מתחיל פנחס את הסיור. "כל מי שנכנס מתלווה אליו מארחת כזו". פנחס מושך שמאלה לבר המעשנים. "ב'פיל' שלו, הבר נותן הרגשה של מכונית פורשה. ספורטיבי, סקסי, גמיש". כדי להשלים את התמונה העיצובית, וגם כדי לקרוץ להיסטוריה של המבנה, קישטו האדריכלים אורי בן-דרור ומיכאל אלנקווה את הבר במספר כדורי דיסקו מנצנצים.

"ירדתי לכל פרט", אומר פנחס, ומספק דוגמה לאובססיה: "כל הברמנים יהיו עם חליפות, עם תג שם שהבאתי מלונדון. חיפשתי תג עם לוק מסוים. חיפשתי אצל כל יצרני התגים בארץ. כולם אמרו לי, 'אנחנו עושים את התג ללונדון', אבל זה לא היה זה. ככה עד שהשפים שלי, שהיו קודם השפים של הילטון בסן פרנסיסקו, התקשרו לרשת הילטון וביררו שם, ואז שלחו לי את השם של התג הספציפי שחיפשתי".

פנחס רץ קדימה. הוא מצביע על ידית קטנה התקועה בגב רוב כיסאות הקטיפה המקיפים את הבר. "אנשים שקונים חברות, קונים כיסא", הוא מסביר. "ואז אנחנו מפרקים את הידית ושמים על הכיסא את השם של החבר". הוא חולף על-פני פסנתר כנף ולידו פינה סלונית. "זה השולחן של בעל הבית, פה אני מקבל את האורחים. בהמשך הערב השולחן הזה מתפנה, ועל מקומו תעמוד התזמורת".

בחצי השני של קונכיית הקולוסאום ממוקם הלאונג'-מסעדה. ספרי אדריכלות מפוזרים בנונשלנטיות בין ספות הקטיפה. על התפריט (פרושוטו בקר וגבינת מצ'נגו לצד מרק מלון קר, פילה סלמון במיסו עם אורז חלב קוקוס, פנקוטה תאנים או קדאיף פיסטוק, לדוגמה) אמונים השפים טל ומעיין צח-כהן. "הם עזבו את הארץ לפני עשר שנים, כשהקולינריה עוד לא הייתה מה שהיא היום", אומר פנחס. "ישראל לא דיברה בשפה שלהם. הם למדו בקליפורניה, והתמזל מזלי שהם הבינו שמשהו זז פה והחליטו לחזור. מיד כשנפגשנו הבנו שכולנו מדברים באותה שפה. בארץ כמעט בכל מקום תפגשי את אותם טעמים. הם מביאים טעמים אחרים, שלא מוכרים לחך הישראלי".

אז יש פה מסעדה ובר. לא רחוק מפה נמצאת גם מסעדת רפאל. למה שאנשים ישלמו עוד אקסטרה של 6,000 שקל בשנה רק בשביל להיכנס למקום שלך?

"ברפאל החוויה היא קולינרית. בסופו של דבר זה מסתיים במסעדה. אצלי המוזיקה והסט מתחלפים בכל ערב".

והוא מפרט: ביום ראשון תשתלט על האווירה מוזיקת עולם אוריינטלית - "הברמנים עם גלביות ותרבושים". בשני הפסקול יוחלף בג'ז, חי כמובן. יום שלישי ישלב די.ג'יי עם נגינה בלייב - "כבר עושים על זה חזרות". ובסוף הערב פנחס מפנטז על מופע אנפלגד - "נגיד אם יש חבר שהוא זמר, גם הוא יוכל לעלות ולהופיע בספונטניות. אנשים ירגישו בבית". ביום רביעי קרנבל, וביום חמישי, כמו ששרה בנזין בימי הקולוסאום ההוא, "כשמריחים את סוף השבוע, המקום יקבל פן סליזי יותר. המתח באוויר עולה ביום חמישי, ואנשים כבר חרמנים".

איך הופכים לסליזי?

"זה קשור למוזיקה. מוזיקה פחות Mellow, קצת יותר גבוהה. זה מכלול שלם. הביט יותר גבוה. נפתח את זה למצב שאנשים יתחילו לזוז".

ביום שישי יצטרפו לתזמורת שתי זמרות, ובשבת יעשו מחווה לחברי המועדון המבוגרים, בעזרת ערב דיסקו סבנטיז. "כל ערב וערב מקבל טיפול מההתחלה ועד הסוף", מתפייט פנחס ברצינות גמורה. "מהפתיחה, בשמונה בערב, ועד הסגירה. הרעיון הוא להביא אנשים לסף ריגוש שעוד לא נראה בארץ".

הכול טוב ונחמד בתיאוריה; אבל הכול טרנדים, ומועדונים מתיישנים מהר. איך תוודא שהקולוסאום לא יתרפט?

"עוד לא היה מקום בישראל בסטנדרט כזה. זה מוצר שיישמר. אין מצב שתיכנסי מחר ותראי חור בכיסא, ולא החליפו אותו. אין מצב שיהיה ריח של סיגריה, כי השקענו הון במערכות אוורור כדי שזה לא יקרה. וחוץ מזה, אני עובד 24 שעות ביממה, אז אני מרגיש אם מקום מתעייף וזקוק לרענון".

איך מרגישים שמקום מתעייף?

"מקום לא יתעייף אם הבעל-בית נמצא בו כל הזמן, ואני כל הזמן נמצא במקומות שלי. אני גומר בשתיים בקולוסאום, וממשיך עד ארבע במתחם השני. זה הנשמה שלי".

מה תעשה עם תרבות החינמים שרבים התרגלו אליה? אתה רואה אחת כמו גלית גוטמן משלמת מנוי שנתי?

"כלום. אין חינמים, נקודה. את המועדונים האחרים שלי הפכתי לברים, בזמן שהקולוסאום מועדון. ולמועדון משלמים".

אבל איך תרוויח עם עלויות כל-כך גבוהות?

"כשכולם משלמים, מרוויחים".

כמה יעלה ערב ממוצע בקולוסאום, לא כולל המנוי השנתי, כמובן?

"כמו ארוחה במסעדות הכי טובות בארץ. כמו מול ים, כמו רפאל".

קהילת ההומואים תמיד הרגישה אצלך בבית, במסיבות המפורסמות. כך יהיה גם בקולוסאום?

"אין היום כבר קהילה. כולם רוצים להיות עם כולם. העולם פתוח".

ובכל זאת, בעבר דיברת על כך שחשוב לשמור על אווירה סקסית במועדון. איך מייצרים סקסיות במקום כל-כך מעונב, שאתה רוצה למשוך אליו בכירים בקהילה העסקית? לא בדיוק קהל של "קלאברים".

"דרך המוזיקה, הדי-ג'יי, המטבח. את מכירה את התחושה של שני מגנטים הפוכים? זו הסקסיות שאני מחפש בקולוסאום".

אז פה לא יהיה סקס בשירותים?

"לא יודע מה קורה בשירותים, חוץ מזה שהם צריכים להיות נקיים. יש לי קולגות שמאמינים בג'יפה בתפיסתם. אני לא מאמין בזה, כי המועדונים שלי הם כמו הבית שלי".

משהו בך יצטרך להשתנות לכבוד הקהל החדש שאתה פונה אליו?

"לא. אני לא משתנה. אני מתבגר". **