ממש לא עוד יום בהיסטוריה

אתמול (ש'), בדקה ה-75 לערך, החלו אוהדי באיירן מינכן לנטוש את ה"ארנה" היפה שלהם. זאת לא הייתה נטישה של בודדים, מהסוג שאנחנו רגילים לראות ממהרים לחנייה כדי "לברוח" בזמן, אלא פשוט יציאה מסודרת של אוהדים, כאילו הסתיים המשחק מול ורדר ברמן. אני, שלא רציתי לוותר על אף רגע מההיסטוריה הזאת, נותרתי כמעט לבדי בשורה שלי, שכמה דקות קודם לכן היתה מלאה עד אפס מקום.

בדרך כלל, אני לא אוהב אוהדים שנוטשים את היציע לפני שריקת הסיום. אבל במקרה של אוהדי באיירן, לא יכולתי שלא להבין לליבם: כשאתה הופך לאוהד של מועדון הפאר הזה, יש כל מני תסריטים שאתה לוקח בחשבון, אבל תבוסה ביתית, עם חמישה שערים ברשת, הוא ממש לא אחד מהם. לכן אני ממש לא מאשים את המקומיים שהתנהגו באופן מעט לא צפוי. בכל זאת, באיירן לא ספגה כל כך הרבה שערים במשחק בונדסליגה כבר 32 שנה.

במצב של 0-3 לברמן, הבנתי שלא מדובר ב"עוד יום בהיסטוריה של באיירן". שתי אוהדות חמודות מאוד של ברמן ירדו לעבר הקיוסק. "אני לא הייתי הולך במקומך, את תפסידי את הרביעי שלכם" חייכתי לאחת מהן - ואז זה קרה: מהלך מצוין הסתיים ברגל של פיזארו. הרעש של אלפי האורחים מברמן, החזיר את השתיים בחזרה למנהרה שבה עמדתי, לוגם בשלווה של צופה ניטראלי מכוס הבירה שלי. "אמרתי לך", חייכתי לג'ינג'ית אחרי שהכדור נכנס - וזכיתי לחיבוק כאילו אני המבקיע. אבל היה זה עוד ביטוי עדין של שמחה: כמה שורות מעלינו חגגו שני אוהדי ברמן בשאגות שהיו כנראה קצת יותר מדי עבור המקומיים ההמומים - כוס בירה מלאה, למרבה המזל מפלסטיק, פגעה באחד מהם ונתזים ממנה כיסו את כולי, רגע אחד לפני פיוס היסטורי בייני לבין נציגות "גרמניה האחרת".

עד לאותו הרגע זה נראה כמעט פסטורלי: מרבית אוהדי ברמן היו מרוכזים אמנם באחת הפינות של המגרש, אבל כמה מהם ישבו בין אוהדי באיירן - אכלו, שתו, צחקו והצטלמו ביחד, כיאה לאוהדים בליגה שיותר מכל ליגת כדורגל אחרת מאירופה, חיסלה את האלימות במגרשם.

אני ממהר אל הפורשים בטרם עת, סקרן לראות איך נראים פרצופי המנוצחים מקרוב. אוהד באיירן שהקבוצה שלו מפסידה 2-5 בבית, חווה חוויה ראשונית. קצת כמו איש עסקים אמיד שצ'ק שלו חזר בגלל העדר כיסוי. אפילו כשנוטשים את ה"אליאנץ ארנה" במהירות, אי אפשר להפסיק מלהתפעל מהמתקן הנהדר הזה. אצטדיון הכדורגל הטוב ביותר בעולם. נקודה. עד כמה הוא יפה, אני מניח שאפשר לראות בטלוויזיה. אבל עד כמה הוא גאוני, ניתן להבין רק מבפנים. הנה דוגמה קטנה אחת: במזנונים אי אפשר לקנות בכסף. האוהדים רוכשים כרטיס שנקרא "ארנה קארד" וטוענים אותו בעזרת דיילות שמסתובבות עם מסופונים קטנים וטוענות את הכרטיסים תמורת כסף מזומן. כך מתנהלים בדלפקים בלי לערב כסף בתהליך, מה שמייעל אותו מאוד ומקצר את זמן ההמתנה לבירה ונקניקייה, לא דבר של מה בכך בגרמניה, קל וחומר בבוואריה - ובוודאי ביום הראשון של ה"אוקטוברפסט" המפורסם.

חלק גדול מאוהדי באיירן לבושים בתלבושות המסורתיות של בוואריה: הגברים במכנסי עור קצרים ובכתפיות. והנשים בשמלות כפריות, רק הצעיף של באיירן הוא הפריט האופנתי היחיד. רובם מגיעים ברכבות מה"טרזינוויז", אתר פסטיבל הבירה המפורסם בעולם. "אנחנו תמיד מפסידים במשחקי הבית בסוף השבוע שבו נפתח האוקטוברפסט, מגלה לי אחד האוהדים. "תמיד מפסידים" עבור אוהדי באיירן, הוא מושג יחסי: זה קרה בפתיחת האוקטוברפסט של 1966, אחר כך ב-1974, עוד פעמיים במהלך שנות השמונים, ב-1991 וב-1999. חלקם מרגישים צורך להתנצל בפניי, התייר, על היכולת העלובה של קבוצתם.

בטלוויזיה יורגן קלינסמן מתראיין, חיוור, מודע לגודל השעה. המזל שלו הוא שרוב האוהדים מתנחמים כבר בליטרים של בירה, בחזרה באתר הפסטיבל. באיירן כאן היא הרבה יותר ממועדון כדורגל, והפרסומות של טי-מובייל, אאודי ובירת פאולנר שבהן מככבים שחקני המועדון, נראות לפתע חלולות משהו. כמו ההגנה של באיירן.

חנות המזכרות בארנה כמעט ריקה. רק חולצה אחת עדיין נמכרת לא רע בכלל: זאת של השוער שפרש, אוליבר קאהן.