מיכאל שלנו

סמי מיכאל, מגדולי הסופרים הישראלים ומועמד לפרס נובל לספרות, נולד בשנת 1926 בבגדד שבעיראק. בשל פעילותו החברתית והפוליטית בעיראק, הוצא נגדו צו מעצר ב-1948, והוא נאלץ להימלט לאיראן, ומשם היגר לישראל ב-1949. בישראל היה עיתונאי ועורך בעיתונות הערבית. ב-1955 פרש מהמפלגה הקומוניסטית ומהעיתונות. עבד כמודד מים משך 25 שנה בשירות ההידרולוגי וסיים לימודי הידרולוגיה במכונים הבריטיים.

מיכאל הוא בוגר החוגים לפסיכולוגיה ולספרות ערבית באוניברסיטת חיפה. ב-1974 ראה אור הרומן הראשון פרי עטו, "שווים ושווים יותר". מיכאל הוא אחד הסופרים הנקראים ביותר בישראל, ופרסם עד היום 13 רומנים למבוגרים ולנוער, שלושה מחזות ושלושה ספרי עיון. ספריו תורגמו לשפות רבות ונלמדים באוניברסיטאות ובבתי-ספר בארץ ומחוצה לה. חלקם עובד לתיאטרון, לטלוויזיה ולקולנוע וזכה להצלחה רבה. מיכאל זכה בפרסים רבים בארץ וברחבי העולם, בהם: פרס ברנר, פרס הנשיא, פרס א.מ.ת ועיטור על שם האנס כריסטיאן אנדרסן. מיכאל הוא נשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל מאז 2001. בחר להצטלם בקפה רנה בחיפה תחתית.

*מי היית רוצה שיישב בשולחן הסמוך?

"לא אכפת לי מי יושב בשולחן הסמוך, ובלבד שידבר בקול חרישי ולא ינעץ עיניים. קולות רמים במקום סגור הורסים לי את התיאבון, ולא פעם אני מרגיש שאני נחנק בגלל נעיצת עיניים. אף על פי כן, יש מצבים משעשעים.

"לפעמים אתה מגניב מבט והופך דמויות בשר ודם לדמויות ספרותיות. לדידי, הסופרים הם אנשים ככל אדם, ובוודאי אם הם מעניינים בתור שכנים במסעדה, יהיה זה הודות לאישיותם ולאו דווקא לעיסוקם. יש סופרים גדולים שנוכחותם משעממת ומעיקה, ויש סופרים בינוניים שאישיותם תוססת ומעניינת".

*איזה ספר ילדים אהוב עליך במיוחד?

"גדלתי בתרבות שלא יצרה ספרות ילדים. מבחינה זו אפשר שיש לי חסך. הצצתי בספרים שילדיי קראו, ולא פעם שאלתי מנין לסופרי ילדים העזה לקבוע מה טוב לילדים ומה לא. הערצתי את הנס כריסטיאן אנדרסן משום שרחש כבוד לילדים וכתב להם בגובה העיניים".

*מהו הספר האחרון שקראת, שהשאיר עליך את רישומו?

"'גשם', מאת הסופרת הגרמנייה קארן דובה. רומן זה הוכיח לי עד כמה גרמניה נשארה מבחינה תרבותית, מדינה חסרת נשמה, אחרי החורבן הרוחני שהיטלר זרע בה. גרמניה הנאצית שרפה ספרים לפני ששרפה בני אדם. אלה המתרפקים על התרבות הגרמנית היום, בעצם מתרפקים על הררי אפר שעודנו חם ומעורר אימה. ספרה של דובה יש בו כדי לומר לקורא, שמבחינה רוחנית גרמניה העכשווית היא עדיין נכה".

*לאיזה ספר אתה חוזר שוב ושוב?

"אפשר לחזור לספר עוד פעם, אבל לחזור לספר מסוים שוב ושוב זו הגזמה ספרותית שהמציאו סופרים חסרי דמיון. העולם גדוש ספרים נפלאים, למה לחזור שוב ושוב לאותו ספר? תולדות הספרות האוניברסאלית דומות להיכל אדיר ממדים ומרשים בגיוון אגפיו, קומותיו וגניו. מדוע להיתקע בחדר מסוים ולחזור אליו שוב ושוב? החיים קצרים וחבל להיאחז בספר אחד או במקום אחד".

*מהו הדבר שאתה מתגעגע אליו לעתים תכופות?

"אני מתגעגע לעתיד יותר מאשר לעבר. אני מתרגש לקראת חוויה שלא חוויתי. מניסיוני למדתי שהגשמת געגועים לרוב גורמת למפח נפש".

*מה דעתך על מוספי ספרות וכתבי עת ספרותיים בישראל?

"על פי רוב, מוספים אלה הם שיממון והם מעניינים בעיקר את העורכים ואת הכתבנים הכפייתיים, ובכל זאת הם נחוצים כשם שנחוצים לנו בתי מרקחת. חבל שכמעט כולם נמצאים בידי הכיבוש של האקדמיה, שלרוב מייבשת כל חלקה ספונטנית ומרדנית".

*מה היית משנה או מוסיף בלימודי הספרות בבתי הספר בישראל?

"כמעט הכול. צריך ללמד את אהבת הספרות ולא את ידיעת הספרות. הספרות היא משחק ממזרי שאין למסור אותו לטיפולם של סגפנים שהתנזרו ממנעמי החיים. אני נוטה למסור את לימודי הספרות לידיהם של פסיכואנליטיקנים ולהרחיק אידיאולוגים למיניהם, לבל יפגעו בה לרעה בנטייתם לכפות את אמונתם על הזולת".

*ספר על הספר האחרון שלך, "עאידה".

"הספר 'עאידה' תחילתו בידיעה שהופיעה ברויטרס, על אם עיראקית שהסתירה את ילדיה שנים ארוכות מידיו הרצחניות של סדאם חוסיין. הרומן נכתב צעד אחר צעד, כשאני מפתיע את עצמי כל העת ובלי שאדע מראש את התכלית ואת הסוף. כשאר ספריי, הוא נכתב כולו בעט ונייר, כמו תבשיל ביתי אותנטי ובדוק, כשאני טועם ממנו שוב ושוב ומוסיף תבלינים כדרוש. פרקים שלמים זרקתי לסל משום שלא הלמו את מהלך העלילה. הרקע של 'עאידה' הוא תקופת שלטונו של סדאם חוסיין, ולשם כתיבתו הייתי בקשר עם עיראקים רבים, המתגוררים בעיראק ומחוצה לה. בין האנשים שעזרו לי היה צלם שצילם למעני תמונת בבגדד. בגין צילומים אלה הוא נתפס ונכלא. בסופו של דבר הוא שוחרר, ואני מקווה שיתמזל מזלי ואוכל לגמול לו".

*יש ציטוט מספר כלשהו שזכור לך במיוחד, ריגש אותך או גרם לך לפעול בדרך מסוימת?

"המונולוג של שיילוק, מ'הסוחר מוונציה' מאת שייקספיר, שבו מביע היהודי את כאבם של הסובלים מגזענים לדורותיהם". *