להאמין שזה ייגמר

אלפרד אקירוב ורעייתו עומדים לפני בתור בכניסה לחגיגת העשור למרכז פרס לשלום שנערכה ביום שני במשכן לאמנויות הבמה. תיזהר אדוני, אני רוצה לומר לו, יש לך סוציאליסט בבניין. אבל לפני שאני מספיק ניגשת אלי מאבטחת ומבקשת סיסמת כניסה. איי לאב שימון, אני מנסה. לא. פרס לנצח. גם לא. שימון הוא הקיסר של המזרח התיכון. היא מתחילה לאבד סבלנות. אני מביט למעלה, על השלטים הענקיים מתנוססת בגאון מילה באנגלית. Believe, אני מנסה. זה עובד. אני בפנים. כלומר בחוץ, ברחבה המגודרת.

הנשיא לשעבר יצחק נבון ורעייתו חולפים על פני כאילו כלום. אלכס אנסקי מתקרב אלי עם מבט מאיים, אבל ממשיך ללכת אל מישהו אחר. הנה יורם דורי, איש סודו של נשיאנו ואחד שנושא תואר די מגניב: הוא "דובר ויועץ לאסטרטגיה מדינית-תקשורתית ואסטרטגיה פוליטית-תקשורתית". נו שיט. אני מנשק את הילה אלפרט על הלחי. איזו אישה. רני והילה רהב ניגשים אלי. מה המצב, בנאדם, שואל רהב. אני אומר שסבבה, ובדיוק אז עובר לידנו איציק מרדכי. האמת שהוא נראה טוב. הרחבה מתמלאת מכובדים המדברים בשלל שפות.

אני נכנס לפואיה, מחפש משהו לשתות. שוד ושבר! יש רק קפה ושתייה קלה. ככה לא עושים שלום. יש עגלות של גלידת בן אנד ג'ריס. מה זה פה, מסיבת כיתה?

אני עושה סיבוב, בודק נוכחות: רון חולדאי, קובי אושרת, אלי יצפאן, אקי אבני, יעקב פרי, לאון קופלר, בוז'י הרצוג, מה שמו מהכול עובר חביבי, לא זה עם השפם, לא הבעל של שלומית אהרון, השלישי, מושיק תאומים, יוסי ביילין, אבישי ברוורמן, יוסי ורדי, דני רוטשילד, אתי לבני, בן דרור ימיני ועוד כל מיני. פה ושם איזו כאפיה, פה ושם איזו כיפה, יש אפילו אחד בגלימת חשמן, אבל בגדול זה ערב של אשכנזים מבוגרים.

מדי פעם ניגש אלי מישהו: אם אתה פה סימן שיש משהו לשתות. חתיכת מוניטין עשיתי לעצמי כנראה. שתי בחורות מבקשות להצטלם איתי. היחצ"ן נסים דואק חופר לי במוח, מנסה לשכנע אותי שחולדאי זה הדבר הכי טוב בעולם. אני לא משתכנע, אבל הוא ללא ספק התומך הכי נלהב של חולדאי שפגשתי, אולי בגלל שהוא עושה את זה בשכר. בדיוק אז מצטרף אלינו ראש העיר. אני לוחץ את ידו והוא, בבדיחות הדעת, נעמד דום. אני יכול לעבור לנוח? שואל ראש העיר. חופשי, אני עונה.

הו, פיכחות מקוללת! הזמן מתקדם כמו צב על הליכון. המינגלינג חסר נשמה. אני נשען על עמוד, סופר את השניות. ברמקול מבקשים להיכנס. המופע עומד להתחיל. דבר מוזר: כל האנשים מסביב מכינים את עצמם לערב ארוך ומייגע של קיטש ושעמום. אז למה באתם?

אני תופס את מקומי, שורה 19 מימין ביציע. לאולם נכנס אמרגן האגרוף המיתולוגי דון קינג. הוא לבוש ז'קט כסף עם נצנצים, בידו הוא אוחז בדגל ארצות הברית ודגל ישראל. איזו קריקטורה. צלמים מקיפים אותו. עוברות כעשרים דקות. האורות כבים, נדלקים, כבים ושוב נדלקים. אנחנו מתבקשים לעמוד לכבוד הנשיא לשעבר נבון, הנשיא לשעבר של קפריסין ולכבוד ראש ממשלת קרואטיה.

אנחנו עדיין עומדים כשהכרוז מבקש בחגיגיות לעמוד לכבודו של נשיא מדינת ישראל מיסטר שמעון פרס. היז אקסלנסי נכנס, מתקבל במחיאות כפיים. הוא מפלס את דרכו, חותר בים של פלאשים, עד שמתיישב. אי אפשר לומר על פרס שהוא לא אוהב כבוד. אנ'לא אומר שאין עליו או משהו, יש ועוד איך, אבל נדמה שאין מקום שבו הוא מרגיש בבית יותר מאשר באירוע הנערך לכבודו.

לבמה עולה זמר בשם שי צברי ששר שיר בשלוש שפות. המוטו, שיחזור על עצמו איזה עשרת אלפים פעם הערב: שלום, סאלאם, Peace.

מנחת הערב היא קלרה חורי היפה. גם היא מברכת בשלוש שפות ומזמינה את פרס שעולה לבמה, נרגש עד למאוד. שלום זה כמו אהבה, הוא אומר (באנגלית). כדי להתאהב צריך לעצום את העיניים ולפתוח את הלב. אנחנו הכי קרובים לשלום ממה שהיינו במאה שנה, אומר פרס. כנראה שלא קראתי עיתונים הבוקר.

אחרי פרס נואם רון פונדק, מנכ"ל המרכז. המצגת שרצה להציג מתרסקת. אני שמח. לא לאיד, חלילה. אני פשוט אוהב מצגות מתרסקות. זו אסתטיקה טהורה בעיני. חורי מזמינה את הזמרת ליאל קולט ששרה את "אלוהים שלי" לעוזי חיטמן ז"ל בגרסה כה דרמטית שזה כבר מעבר למגוחך, או כמו שאומרים אצלנו בפרס סנטר: ביונד רדיקיולס. אחריה עולה שלישיית "הטנורים הקנדיים", ממש כך, שמגישים גרסת מעליות ל"הללויה" של לאונרד כהן. אחריהם עולה אחד אליוט ימין, שהשתתף ב"אמריקן איידול". איזה שק חבוט של מניירות משומשות. הוא שר את השיר ממלך האריות. בין השירים מקרינים סרטים על פועלו של מרכז פרס, הפועל לשיתוף פעולה בין אנשים בשלל נושאים: עסקים, אמנות, ספורט, בריאות וכד'. זה יפה.

אני מציץ בשעון: שעתיים אני פה ועוד לא חוויתי רגע אותנטי. אבל אז עולה לבמה אחינועם ניני. סופסוף משהו אמיתי. היא שרה שני שירים. את "אורי" היא מקדישה לשמעון פרס שאותו היא כל כך אוהבת, אבל אני מדמיין אותה שרה אותו דווקא לאורי סביר.

קולט ושלושת הטנורים מתעללים ב"איזה עולם מופלא". אחר כך סרטון מרגש על יוסי ומוחמד שהפכו לחברים טובים דרך הכדורגל. אחר כך הסקסופוניסט העולמי דייב קוז מבריק בגרסה ל"אי שם מעבר לקשת".

האמת שזה מתחיל לעייף. ניני חוזרת עם אנדראה בוצ'לי, זמר הפופ-טנור העיוור. הם שרים את Smile. אחר כך אורי סביר. הוא מברך את המנג'ר של סלין דיון. למה? לא ברור. אנחנו מאמינים בשלום, אומר סביר, והכי אנחנו מאמינים בפרס.

אחר כך שיא הערב: מרסדס סוסה. היא יושבת על כיסא וממלאת את האולם בקולה. אחר כך קלינטון בברכה מצולמת, אחר כך בוצ'לי שר ממש יפה. אליו מצטרפת קולט והם שרים יחד שיר נאיבי שכתב פרס, "Ray of Hope". כשמצטרפת אליהם מקהלת ילדים אני כבר לא יכול יותר ובורח החוצה. עם כל הכבוד לשלום, שלום.**

drorfo@gmail.com