מנוי תבע את מנהלת האופרה הישראלית ב-5,000 שקל - כי לא נהנה משני קונצרטים

מנהלת האופרה, חנה מוניץ: מדובר באיש הידוע כאיש ריב ומדון, המתלונן בפני נציגי האופרה באופן סדרתי כמעט על כל דבר ועניין ; התביעה נדחתה - והשופט חייב את התובע ב-600 שקל הוצאות משפט

תביעות קטנות

עד שהמנוי יפריד בינינו

מאבקים ומלחמות ארוכות להשתחרר משירות שניתן על-ידי חברות אינטרנט, סלולר וכבלים גורמים לנו לפעמים לייחל למותנו. מתברר, שגם המוות לא יעזור להשתחרר מכבלי השירות.

משה כהן שעשה מנוי לסבתו לשירותי חברת הלוויין YES, וביקש לבטל את המנוי לאחר פטירתה, גילה שזה לא כל-כך פשוט. ראשית, ביקשה YES כי יעביר אליה תעודת פטירה והוא אכן עשה זאת. הוא כמובן ציפה שהמנוי יבוטל בו ברגע, אך בתביעה שהגיש לבית המשפט לתביעות קטנות ברחובות טען, כי YES המשיכה לחייב את חשבונו בסכום של 200 שקל לחודש, למשך תקופה של כשנה נוספת.

אך לפני שנעלה את חברת YES על המוקד כדאי לשמוע את הסיפור המלא. למרות שכאשר רכש את המנוי לא ציין כהן שמדובר במנוי לסבתו ולכן אמור היה להמשיך לשלם עד תום תקופת ההתחייבות, YES הלכה לקראתו והסכימה לנתקו. בכתב הגנתה טענה החברה, כי לאחר יום פטירת סבתו של התובע, עדיין הוזמנו במנוי זה אירועי צפייה בתשלום וההזמנה, כשלעצמה, מצביעה על כך שהמנוי עדיין היה פעיל. על אף האמור, היא זיכתה את חשבונו של התובע בסך 317.65 שקל בעבור החיובים מהיום בו הגיש בקשת ניתוק ועד ליום הניתוק. בדיעבד, התברר שהיו עוד כמה חיובים מאוחרים לניתוק.

השאלה שנותרה שנויה במחלוקת הייתה מהו הסכום שעל YES לשלם. כהן תבע 3,000 שקל החזר, למרות שחשבוניות שהציג הצביעו על כך ששילם כ-1,160 שקלים, זאת כיוון שנציג שירות ששוחח עימו (טענה שלא הוכחה על-ידו) אמר לו שיוחזר לו סך של 2,590 שקל. YES הסכימה לשלם לו את הסכום שלדבריו הובטח לו, אך טענה גם שיש לקזז מתוך סכום זה סך של 991 שקל בגין עלות ציוד קצה (ממירים ושלטים) שלא השיב לחברה.

הצעתה של YES נראתה לשופט ברק הגונה מדי. "רק משום שהצעתה של נציגת הנתבעת הייתה הצעה הוגנת אני מתחשב בהצעה זו ולא אתייחס להיעדר הוכחות מטעם התובע. לולא הצעתה ההוגנת של נציגת הנתבעת ולאור היעדר הוכחות מטעם התובע, ייתכן והתוצאה הייתה שונה מהתוצאה אליה הגעתי", כתב וחייב את החברה להשיב לתובע סך של 1,600 שקלים, ללא חיוב בהוצאות משפט או הוצאות נוספות.

לא כל הנוצץ "טופז"

כשהולכים לרכוש מטבח ב"מטבחי טופז" מיד קופצת לראש תמונה של אבן חן יקרה, בגווני ירקרק-כחלחל, צהבהב או ורוד. הלקוחות הנרגשים מקווים שהמטבח ינצנץ ויהיה יפה לפחות כמו אבן החן שעל שמה קרויה החברה. אלא שלפעמים חלומות לחוד ומציאות לחוד. כך למשל, מלכה פוקשנר, שרכשה מטבח חדש מ"מטבחי טופז", גילתה שלא כל הנוצץ "טופז" הוא.

פוקשנר רכשה מטבח חדש ב-2005. מיד עם אספקת המטבח התברר לה שהוא שונה מהזמנתה, אך עם זה היא עוד יכלה להתמודד. האכזבה האמיתית שלה התרחשה כשלאחר תקופה קצרה החל המטבח להתפרק, ציפויים בו התקלפו ונתגלו בו ליקויים נוספים. פוקשנר פנתה ל"מטבחי טופז" בבקשה שהליקויים יטופלו, אך פניותיה נפלו על אוזניים ערלות. מאוחר יותר שלחה תלונה מפורטת למועצה לצרכנות. בתגובה, הציעה לה החברה להחליף את דלתות המטבח לדלתות חדשות מסוג אחר. פוקשנר קיבלה את ההצעה והדלתות הוחלפו. אלא מה, לא חלף זמן רב וגם הדלתות החדשות שהורכבו החלו להתפרק ולהתקלף. פוקשנר שעייפה מהמרדף אחר החברה שמה פעמיה לבית המשפט לתביעות קטנות בת"א.

בכתב ההגנה, שהוגש באיחור, טענה "מטבחי טופז" כי המטבח סופק והותקן ללא דופי, וכי התובעת פנתה בתלונה בעניין קילופים רק לאחר שנתיים ימים. טענה קצת מוזרה כשלעצמה. האם צריך להבין ממנה שמטבח שנרכש מ"מטבחי טופז" אמור להחזיק מעמד לתקופה של עד שנתיים בלבד? לא נשמע סביר.

"אכן, יש ובאים בפני בית משפט מקרים בהם צרכן של מוצר (או של שירות) "אינו יודע שובע", ודרישותיו מופרזות או חסרות בסיס עובדתי או משפטי. לעתים אף ניתן לומר, כטענת הנתבעת, כי מדובר ב"טרטור" או כל מונח דומה אחר", כתבה השופטת תמר אברהמי, אך הוסיפה: "אין זה המקרה שלפני. נהפוך הוא. דומה כי המקרה שלפני הוא אותו מקרה עבורו נועד בית המשפט לתביעות קטנות, ואשר לשמו הוקמה מלכתחילה ערכאה זו". וכך, פוקשנר לא זכתה רק למחמאה אלא גם לסעד הגבוה ביותר שניתן לקבל בערכאה "הקטנה": העסקה בוטלה והיא פוצתה עד ל"תקרת" הסכום שניתן לחייב בתביעות קטנות, בסך של 17,800, בתוספת הוצאות משפט.

מנגן על העצבים

יגאל קם מנוי באופרה הישראלית. באוקטובר אשתקד צפה בשני מופעים באופרה הישראלית, וכנראה שהוא לא ממש נהנה מהם. הדרך מכאן ועד הפניית אצבע מאשימה לעבר מנהלת האופרה, חנה מוניץ, אמורה להיות רחוקה. לא אצל קם. להיפך, הוא התעקש שהיא זו שאמורה לפצותו והגיש לבית המשפט לתביעות קטנות בת"א תביעה אישית נגדה, בסך 5,000 שקל, כשבפיו 4 טענות: האחת, שרכש כרטיסים להופעה של שירי לויד-ובר, אשר כללה 70% שירים של מלחינים אחרים; השנייה, כי ההופעה החלה באיחור של 12 דקות; השלישית, כי איפשרו למאחרים להיכנס עד 30 דקות מתחילת המופע, מה שבעליל מפריע, מטריד ופוגם בהופעה בצורה משמעותית. והרביעית, כי הגיע למופע "כרמן" והתברר לו כי המופע כולל קטעים אשר אין להם ול"כרמן" כל קשר.

הפיצוי הגבוה שתבע מגיע לו, כך טען, בגין "היעדר הנאה, עוגמת-נפש, ועל ביזוי שאין לו אח ורע במוסד מקביל בעולם". ביזוי שאין לו אח ורע. האומנם?. תחושת אי הנוחות והטרדנות מתעוררת עוד לפני ששומעים את תשובתה של מוניץ לתביעה, אך לאחר התשובה לא נותר ספק שהאיש בהחלט יודע לנגן על העצבים.

מעבר לכך שלא היה מקום להגיש תביעה אישית כנגדה, טענה מוניץ כי מדובר "בתביעה טורדנית וקנטרנית בגין עניינים של מה בכך, שאדם בר דעת ובעל מזג רגיל לא היה תובע בגינם". עוד הוסיפה, כי מדובר באיש הידוע כאיש ריב ומדון, המתלונן בפני נציגי האופרה באופן סדרתי כמעט על כל דבר ועניין. גם לגופו של עניין התברר כי אין לתובע עילה, כיוון שנתוני המופעים אליהם הלך היו ידועים מראש, והוא כמנוי קיבל את הפרסומים המלאים עליהם, והכנסת מאחרים למופעים בוצעה בהתאם לכללים הנהוגים באופרה ובאופן שמתחשב בצופים הישובים באולם (מושיבים את המאחרים ביציע, ואם אין מקומות פנויים, אפילו על המדרגות).

השופט אילן דפדי, העדיף את גרסתה של מוניץ. ראשית קבע, כי כל טענותיו של קם "זכו לתשובה ניצחת" ממנה. בהמשך הזכיר לתובע את מה שאמור להיות לו מובן מאליו: "התובע אינו לקוח יחיד של האופרה. על האופרה להתחשב גם ביתר לקוחותיה אשר מגיעים אליה מרחוק ומכל קצווי הארץ. איחור של 12 דקות נראה לי איחור סביר".

לאחר שדחה אחת לאחת את טענות התובע, לא התאפק דפדי ועקץ את קם: "אני סבור, כי מוטב שהתביעה לא הייתה מגיעה לפתחו של ביהמ"ש. נראה לי, כי התביעה בעיקרה עוסקת בזוטי דברים, אשר אדם בעל מזג סביר לא היה פונה בתביעה בגינם".

גם ההתעקשות של קם לתבוע את מוניץ באופן אישי, לא חמקה מעיני השופט, שחייב אותו לשלם לה בשל כך 600 שקל בגין הוצאות המשפט.