אלשיך אישרה "בלב כבד" את הסכם הפשרה עם הדירקטורים בבנק למסחר

הפשרה, לפיה ישלמו 21 דירקטורים ונושאי משרה בבנק 12 מיליון שקל, אושרה לאור סיכויי הגבייה הנמוכים ; לדברי אלשיך, "סיכויי התביעה טובים - אולם סיכויי הגבייה מהנתבעים פחותים בהרבה ובעייתיים מאוד"

השופטת ורדה אלשיך אישרה היום (ה') "בלב כבד", כדבריה, את הסכם הפשרה בין הכנ"ר בתפקידו כמפרק הבנק למסחר, והמנהל המיוחד של הבנק, עו"ד אורי ברגמן, לבין 21 הדירקטורים ונושאי המשרה בבנק, שנתבעו (יחד עם אחרים) בגין אחריותם לקריסתו בעקבות מעילת הענק שביצעה אתי אלון.

"סיכויי התביעה טובים", פסקה אלשיך, אולם "סיכויי הגבייה מהנתבעים פחותים בהרבה ובעייתיים מאוד".

לפי הסכם הפשרה, הדירקטורים ונושאי המשרה (ובראשם יו"ר הבנק לשעבר, שמיל ובר, והמנכ"ל לשעבר ומשה ליבוביץ) ישלמו לקופת הפירוק 12 מיליון שקל. כ-2.5 מיליון דולר תשלם חברת הביטוח ניו המפשייר אינשורנס (חברה-בת של AIG), שביטחה אותם ב"ביטוח אחריות מנהלים". את שאר הסכום ישלמו הדירקטורים מכיסם (50 עד 350 אלף שקל כל אחד).

בנק ישראל, המחזיק ב-98% מהנשייה (לאחר ששיפה את לקוחות הבנק), הסכים לפשרה, ואלשיך ציינה שבמקרים "רגילים" בית המשפט ייטה לאשר מיידית פשרה הנתמכת בידי 98% מהנושים. ואולם, כאן קיים אינטרס ציבורי מובהק בניהול הליכים נגד המנהלים והדירקטורים, ש"נראים לכאורה כמי ש'עומדים מנגד' ואינם מגלים את המעשים בעת שהם מופקדים על 'המשמרת' ובזמן אמת".

בעייתי ומקומם

לדבריה, "קשה שלא לתהות הכיצד בוצעה מעילה בהיקף כה גדול, ולאורך פרק זמן כה ארוך, 'מתחת לאפם' של הנהלת הבנק והדירקטוריון, הטוענים כי לא ידעו דבר, והניחו למועלת להמשיך במעשיה בלא הפרעה. בלא להיכנס לשאלה האם ניתן לתרגם תחושה זו להטלת אחריות משפטית, הרי אין ספק כי די באמור כדי לעורר אינטרס ציבורי כבד-משקל לבירור הפרשה". אם הדירקטורים והיו"ר אינם אחראים על גילוי ומניעת מעשים כאלו, תמהה אלשיך, מה התוכן האמיתי שבסמכות הפיקוח שלהם.

השופטת אלשיך מתחה ביקורת על יו"ר הבנק לשעבר ובר שבאמצעות פרקליטו, עו"ד עופר צור, הירבה לתקוף את התביעה ולכנותה "חסרת יסוד", וציינה שאם הנימוקים לפשרה היו מבוססים רק על סיכויי התביעה, היא היתה מסרבת לאשרה ועומדת על בירורה לגופה.

לדבריה, "ספק גדול בעיניי האם דווקא ובר הוא זה שיכול לטעון טענות כה נחרצות ולהאמין כי יוכל לדחות על הסף תביעה כה משמעותית באמצעות טיעון דיוני, המבוסס על 'ספק בדבר זהות התובע הנכון'". היא "הציעה" לוובר להחריג עצמו מהפשרה ולהיאבק על חפותו, אם הוא כה משוכנע בה.

אלשיך הוסיפה כי ניסוח פוליסת האחריות של הדירקטורים הוא בעייתי ומקומם, והיא "כמעט בגדר 'פטה מורגנה' עבור ניזוק שיבקש לתבוע אותם, לאור "התקרה המשותפת" להוצאות המשפט ולפיצוי המהותי. זאת, מאחר שהתקרה עשויה "להיבלע" כולה בהוצאות ההגנה של הנתבעים, כפי שכמעט קרה כאן. הפשרה אושרה בעיקר לאור סיכויי הגבייה הנמוכים. (בש"א 18565/08).