הם פשוט הורסים

למטה. עוד יותר. אולי עוד קצת יותר למטה. כן, שם. עשרת האנשים שהביאו את תקשורת הספורט למקומה הנוכחי

גילי מנקין

נהוג להאשים את אופירה אסייג בכל תחלואי עיתונות הספורט בישראל, ויש מידה לא מעטה של אמת בהאשמה הזו - מאז הפכה לאישה החזקה בפורטל הספורט “וואן”, אופירה הקצינה וקידמה באופן חסר תקדים את המשקל הניתן לרכילות על חשבון תוכן רציני ומשמעותי. היא חצתה גבולות בקידום מקורבים ופטרונים, סגירת חשבונות על גבי האתר, והתרועעות וסיקור אוהד לגורמים שלא מריחים טוב מדי. בעקבות הפופולריות הגואה של האתר נגררו אחרי אופירה אטאט גורמי התקשורת המסקרים ספורט כמעט עד האחרון שבהם.

ובכל זאת, להאשים את אופירה זה מהלך קל מדי. האשמה, לדעתי, נופלת על גורמי הכוח שאימצו את אופירה, נתנו לה במה ולגיטימציה כדי להשריש בענף את האתיקה ומוסר העבודה שלה.

שמה של אסייג נקשר מיד בשמו של ארקדי גאידמק, מי שחבר אליה מאז רכש את בית”ר ירושלים תמורת סיקור אוהד במיוחד באתר, מינה את העיתונאית החוקרת למנהלת הספורט ב”רדיו 99 ”, והפך אותה, באמצעות עוזרו יוסי מילשטיין, לחלק בלתי נפרד מהאימפריה שניסה לבנות.

אלא שגם גאידמק הוא מטרה נוחה מדי, שכן הוא קיבל את אופירה כשהיתה כבר חזקה, משפיעה, דורסנית. היום קל לשכוח שלפני שמונתה לעורכתהעל של האתר “וואן”, היתה אופירה אחת מעשרות מבזקניות ושדרות קווים שמתרוצצות במגרשים ומחפשות סקופים. היא בלטה כשדרית קווים מצוינת ושאפתנית, ושם, בתחום השטח, כנראה היתה צריכה להישאר. מי שהפקיד בידיה את המושכות לאתר הספורט הפופולרי בישראל הוא גיל מנקין, יזם ואחד מבעלי האתר )יחד עם שותפו המרכזי אודי מילנר(, שמאז חודש יולי האחרון מתפקד גם כבעלה החוקי של אופירה עצמה, לאחר שהשניים נישאו בעיר הולדתה של אסייג, דימונה.

בעלי זיכרון לטווח בינוני יכולים עדיין לזכור את האתר לפני ההשתלטות האסייגית כאתר תוכן ספורט חביב (בשותפות יורם ארבל, אחד הרציניים שבעיתונאי הספורט המקומיים) שהעסיק עיתונאים רציניים כמו העורך רביב שכטר, אחד מצמד המקימים של הבלוג “עומדים בשער”. אלא שמעמדה המתגבר של אופירה ניקה מהאתר עיתונאים בעלי שיעור קומה. מנקין ושות’ יכלו להבין שעשו טעות בליהוק, ולהשיב את אסייג לממדיה הטבעיים ככתבת מוכשרת וחרוצה. הם ראו לאן נושבות הרוחות ולאן האתר שלהם חותר להגיע. אך נראה שלא היה להם אכפת - הרייטינג עלה, הפרסומות זרמו. עכשיו, כמובן, כבר מאוחר מדי. מה יישאר היום מ”וואן” בלי אופירה? גילי מנקין.

אבי בר

נכון שערוץ הספורט הוא כנראה המבצר האחרון של עיתונות איכותית ומעמיקה עבור צרכן הספורט הישראלי; נכון גם שאולפן ליגת האלופות, דני ענבר, יציע העיתונות, מועדון ספורט ושידורי הליגה הלאומית הם עדיין תענוג מדי שבוע; ונכון שאבי בר, שגדל בערוץ, אחראי על חלק מההצלחות האלה, ובמיוחד על הבאתם לערוץ של יונתן כהן ועמיחי שפיגלר המצוינים.

אבל לא יעזור כלום, מאז שבר קיבל את כס המנכ”לות משהו נשבר ביחס בין הערוץ לצופיו. המרמור גובר, והאידיליה שפעם שררה בין הצופים המרוצים לבין הערוץ איננה עוד. בר, במהלך שכנראה היה הכרחי מבחינה כלכלית, הוביל את השקתם של שני ערוצי ספורט חדשים: “ 5 פלוס לייב” ו” 5 פלוס גולד”, שעלו לצרכן עוד כסף אבל לא ממש הביאו עוד תוכן, במיוחד אם זוכרים שהערוץ גם כך מפעיל ערוץ נוסף בשם “ 5 פלוס”. אל הערוצים הללו זלגו שידורים של הליגות הצרפתית, הגרמנית והספרדית, כך שערוץ הספורט המקורי, מספר 5 בממיר, נותר שומם ממש כמו תחנת דלק מדברית ללא סניף של “ילו”. העלבון צורב במיוחד לאור הדמיון הרב בין ההתנהלות של הערוץ האהוב לזו של הערוץ מעורר השנאה “צ’רלטון”, שאמור היה לסמל את כל מה שערוץ הספורט הוא לא.

עניין נוסף שמעורר אנטגוניזם בעיקר בקרב אנשי תקשורת הספורט בארץ הוא המרדף שהוביל בר אחר הרדידות של אתר “וואן”. בתקופת כהונתו עלה באתר ערוץ הספורט מדור הרכילות “טראש טוק”, חיקוי מופנם של “גליצ’ים” האסייגי, ובמקרים רבים הערוץ השתתף בתחרות המגוחכת אחר “פרסומים ראשונים” של ידיעות בנאליות. לאחרונה, כך השמועה אומרת, הוחלט בערוץ להוריד את מדור הרכילות, וגם הפרסומים הראשונים נעלמו כמעט לגמרי מהאתר. הגיע הזמן.

אדר זהבי

מאז המונדיאל האחרון, שהעבירה חברת “צ’רלטון” לראשונה בישראל בתשלום עבור הצפייה, הפך השם הזה - ”צ’רלטון” - לסמל הבולט ביותר לניצול צרכן תקשורת הספורט בישראל, ולמוקד לחרם צרכנים חסר תקדים. אלא שתלונות על תשלום עבור השידורים נעשה עסק קצת מופרך בשעה שערוץ הספורט מקים שני ערוצים נוספים בתשלום, ושהיקף התוכן שמעבירים שני ערוצי הספורט של “צ’רלטון” בהחלט מרשים (עיתונאי בריטי שעבר לגור בארץ נדהם מהמחיר הזול יחסית לבריטניה וממגוון התכנים שמשודרים בערוצי החברה). לא, ערוץ “צ’רלטון”, בשם העומד בראשו אדר זהבי (בנו של הבעלים המשותף פיני זהבי, המחזיק בערוץ יחד עם אלי עזור), זוכה למקום של כבוד ברשימה בעיקר בשל הזלזול הניכר בצופים והאסטרטגיה הברורה שהוא מוביל - השקעה מסיבית ברכישת זכויות שידור מול אפס השקעה בתוכן מקורי. כך זוכים מנויי הערוץ למעין שילוב ארכאי בין מחלקת הספורט של “רוממה” לערוץ הספורט בימיו הראשונים, אם תורידו מהם את התום והרצון הטוב - עם הגשה ופרשנות עילגות, אולפנים זולים ובליל מטולא של כתבות עבשות במחצית, התוכן המקורי המחולטר של ערוץ “צ’רלטון” פשוט מביך ולא מתקבל על דעתם צרכנים שהורגלו במשך שנים במלאכה המיומנת של ערוץ הספורט המתחרה. והדלות הזו היאהיא הסיבה לא להציץ בערוץ הזה.

איציק זהר

באופן אישי, אני אוהב ואפילו מעריץ את איציק זהר. ראשית, הוא אחראי לכמה מרגעי האושר הגדולים של ילדותי, עם שערים בלתי נשכחים לזכות מכבי תל אביב. שנית, הוא חתיך, ומתלבש מצחיק. אלא שאיציק זהר, שהועסק עד לאחרונה כפרשן הקבוע של ערוץ 10 ובמקביל משמש כפרשן קבוע בערוץ הספורט, הוא שם קוד לסטנדרט האפרורי והבינוני של פרשני הספורט הישראלים. מדובר בפס ייצור שהנדס יורם ארבל ושאומץ בחום גם בערוץ הספורט וגם ב”צ’רלטון” - כל שצריך כדי להפוך לפרשן הוא להיות כדורגלןעבר נאה.

אל זהר מצטרפים אלי אוחנה, גיא לוי, ניצן שירזי, רן בן שמעון ואלון חזן, אם לנקוב את השמות החמים, שפשוט קיבלו ג’וב משל היתה פרשנות הכדורגל בטלוויזיה הישראלית עניין המוסדר על ידי עסקני מרכז הליכוד. במקרה הטוב הפרשנים הללו - רובם מאמנים פעילים - מאירים מעט, באור קלוש ומסורבל, את ההחלטות המרכזיות של מאמני הקבוצות המשחקות. במקרה הרע והשכיח מדובר במלל אינסופי, משמים וחסר תכלית, נטול הומור וערך מוסף. אין להם, למשל, ידע נרחב בהיסטוריה או בפוליטיקה של הספורט, או לפחות ידע נרחב בתולדות הקבוצות המשחקות וידע מקצועי פרטני על השחקנים. במצב העניינים שנוצר, דווקא הפרשנים היחידים שאינם כדורגלניעבר - שגיא כהן, אבי מלר ונדב יעקבי מערוץ הספורט, הם היחידים שמזכירים במשהו, למרות החולשות הברורות של כל אחד מהם, את הפרשנים האמיתיים שפועלים מעבר לים. בתחום הכדורסל, אגב, המצב שונה לגמרי בזכות עופר שלח המצוין.

החודש נפל דבר בתחום זה. איציק זהר הודח ממשרתו בערוץ 10, ובמקומו הונחת איל ברקוביץ’. ברקוביץ’, כידוע, סובל כמעט מכל תחלואי עיתונות הספורט בארץ - חשבונאות, אגרסיביות וחוסר עידון, כושר התבטאות בעייתי ואווירת חובבנות כללית. אלא שאצלו, אולי דווקא בשל הקיצוניות הזו, הקסם קורה. מזה שנים לא זכורים שידורים מענגים ומהנים כל כך כמו השידורים של ארבל את ברקו. הליהוק המוצלח הזה מחזיר לחיים גם את ארבל, ומוכיח רק דבר אחד: אם לא מצאתם לנו כדורגלןעבר אחד שמבין בכדורגל, לפחות תביאו מישהו שיודע לתת שואו. רק לא עוד איציק זהר.

הצרכן

אפשר להאשים את כל העולם במצב עיתונות הספורט בארץ, ובצדק. הרגולטור אשם על שלא מנע זליגת תכנים, העורכים ובעלי העיתונים ואתרי האינטרנט אשמים על שלא הפסיקו את ההידרדרות, העילגות והעיסוק בטפל על חשבון תחקירים, כתבות עומק ופרשנויות מעניינות. כולם אשמים, אבל האשם המרכזי הוא אתה. או אני. אוהד הספורט הישראלי האובססיבי, שמוכן לצרוך את העיתונות הזו בדממה. מאז מרד הצרכנים נגד “צ’רלטון”, שגם התפוגג בסופו של דבר אחרי הנחה קלה לרוכשי הערוצים, נדמה שחובבי הספורט בארץ נכנעו.

ערוץ הספורט פתח עוד ערוצים ואנחנו נדפקים? שיהיה; אופירה אסייג ומתחריה שוב פרסמו ידיעה עילגת עם לא מעט אינטרסים? נו, בוא ניכנס; ב”ידיעות ספורט” שוב אין כתבה אחת מעניינת במשך שבוע שלם? לא נורא, אולי מחר.

צרכן תקשורת הספורט הישראלי הוא שהפך את “וואן” לאתר הספורט המוביל, הוא שלא התעורר בזמן כש”צ’רלטון” ואחריו ערוץ הספורט פתחו ערוצים נוספים בתשלום, והוא שממשיך לקנות עיתוני ספורט שמתחזים לאתרי אינטרנט דלוחים.

טים ברנרס לי

ברנרס לי הוא ממציא האינטרנט, ובעקיפין אחד האחראים המובילים להידרדרות התכנים הקיצונית שחוותה העיתונות המקומית. בכל מה שנוגע לעיתונות הספורט, האינטרנט כמעט שלא זכה לשימוש הולם ולמיצוי הפוטנציאל האדיר הגלום בו לשחרור התחום מעורכים מיושנים, הסכמי הדלפות תמורת ציונים ומרוץ אחר פרסומים ראשונים חסרי שחר, לטובת דיוני עומק של אוהדים ופרשנים, העברת ביקורת ופרסום חשיפות שבשל אינטרסים שונים אין אפשרות לפרסמן במדורי הספורט הרשמיים.

למעט הבלוג המצוין של רונן דורפן (שלמעשה אינו עיתונאי ישראלי, הוא כותב מאנגליה והונגריה) ובלוג ביקורת עיתונות הספורט “עומדים בשער”, שנוהל על ידי רביב שכטר, דורון קרמר ושלמה מן ונסגר לאחר מאבק משפטי עם אופירה אסייג, לאתרי הספורט הישראליים משקל עצום במצב העגום. ראשית, הצלחתו של אתר “וואן” והתמקדותו בפרסומים ראשונים של ידיעות מתכלות ובאופי רכילותי קבעו את הסטנדרט שאחריו הלכו, במידה זו או אחרת, האתרים הגדולים האחרים (ערוץ הספורט, “טלספורט”). שנית, אתרי האינטרנט פגעו במעמד עיתונאי הספורט - העיתונאים הוותיקים כמעט שלא עברו למדיום החדש, שהתמלא על ידי צבא של עיתונאידמה צעירים חסרי הכשרה או אתיקה שמשתכרים שכר מינימום ומלווים - מסוחררי ראש - את קבוצותיהם הנערצות עם מצלמת וידאו קטנה (כדי להשחיל גם כתבת סלולר דור שלישי בזמן שהם מעלים אייטם לאתר).

אלא שגם מדורי הספורט הוותיקים בעיתונות הכתובה נפגעו מההתחזקות אתרי הספורט - במקום להשאיר את הדיווחים והידיעות המידיות לאתרים ולהתמקד בפרשנויות ובכתבות עומק, מדורי הספורט ניסו, ומנסים עדיין, לרדוף אחר האתרים בכלים המוגבלים שעומדים לרשותם. זו טעות פטאלית. בעניין אחר, ערוצי הווידאו השונים ששגשגו השנה באינטרנט פוגעים גם בסטנדרט הגבוה שאליו הורגלו הצופים משידורי הספורט של ערוץ הספורט וערוץ 10 . אימונים ומסיבות עיתונאים שמשודרים בזמן אמת באתר נראים כמו טלוויזיה קהילתית ומחזירים אותנו חמש עשרה שנה אחורה.

אברם גרנט

אברם גרנט הוא המאמן הישראלי המצליח בכל הזמנים. אלא שבעיני עיתונאים רבים, ואני ביניהם, גרנט הוא סמל לסיאוב של תקשורת הספורט הישראלית: קשרים לא ענייניים בין מסוקרים לכותבים, קידום מקצועי שלא באמצעות מערכים משוכללים על הדשא, הדלפות דרך התקשורת והפעלת עיתונאי חצר חנפים תמורת סקופים. הרגע הזכור מכולם הוא שיתוף הפעולה השערורייתי של גרנט עם מוסף הספורט של “ידיעות אחרונות” בנסיעתו לתוניסיה בינואר 2004 כמאמן נבחרת ישראל - גרנט הסתיר את הנסיעה מכל העיתונים האחרים.

אלא שאחרי השנה המטורפת שעבר גרנט כמאמן “צ’לסי” ושהסתיימה במרחק נגיעה מהתואר החשוב ביותר באירופה, קשה לבוא אל האיש בטענות. הבעיה היא המורשת שהותיר אחריו - רן בן שמעון, גיא לוי, אבי נימני ושאר עסקני כדורגל צעירים שמדברים בעמימות, מפעילים עיתונאים, ומנסים לשחזר את סיפור ההצלחה. אפילו דרור קשטן השתקן למד לאחרונה לדבר כמו אברם. אלוהים אדירים.

יוסי ורשבסקי

את שמו של יוסי ורשבסקי, מנכ”ל ערוץ 10 היום, שמעתי עולה שוב ושוב בשיחות עם עיתונאי ספורט ותיקים, הרואים בו אחד האחראים המרכזיים לפגיעה אנושה במוקד של עיתונות ספורט ראויה ומעמיקה שפעלה בסוף שנות ה 90 . מדובר במדורי הספורט במקומונים של רשת “שוקן”, ובעיקר במקומון התל אביבי “העיר”, שהחזיק בתקופה האמורה סוללה של עיתונאי ספורט איכותיים דוגמת רונן דורפן, ארי פולמן, שגיא כהן, שאול ביבי ואחרים, ושימש כמודל לעיתונאי הספורט בגופים האחרים. ורשבסקי, חובב כדורגל מושבע שהחל את דרכו במקומון החיפאי של הרשת, נתפס על ידי רבים כאיש שאחראי להצהבת מדורי הספורט של רשת המקומונים לאחר שעבר לתל אביב, בעזרת עיתון הספורט “ראשון” שיזם, ועל ידי פתיחת מוספי ספורט נפרדים ברשת המקומונים. ורשבסקי גם נחשב אחראי למצבו הבעייתי של מדור הספורט של “הארץ” היום בעקבות מעורבותו בתפקידו הקודם כמנכ”ל “הארץ”. כמובן שגם המאבק החריף שלו נגד התארגנות העיתונאים ב”הארץ” אינו מזכה אותו בנקודות זכות.

ערוץ 1 - ראש מחלקת הספורט

יואש אלרואי, מאיר איינשטיין, אורי לוי וששי אפרתי - ארבעה ראשי מחלקה שונים היו למחלקת הספורט של רשות השידור מאז 2002 , והאחרון, ששי אפרתי, דרש בקיץ האחרון, רגע לפני האולימפיאדה, להתפטר. כך לא אמורה להתנהל מחלקת הספורט הציבורית, שאמורה להוות את חוד החנית עבור הצופה ולספק לו בסיס סביר של ספורט ישראלי.

בשנים האחרונות המחלקה נפרדה מכל נכסי הספורט האסטרטגיים שלה - חצי ממשחקי הנבחרת הועברו לערוץ 2, מכבי תל אביב בכדורסל עברה לערוץ 10 ואפילו המונדיאל ואליפות אירופה כבר לא מסתובבים ב”רוממה”. היום היא מספקת תוכנית סיכום מחזור עילגת ומבורקדת, כמעט בלתי צפייה, בראשות בוני גינצבורג (ראש מחלקה פוטנציאלי?)ודני נוימן. הגיוני שהערוץ הציבורי לא יתחרה ברכישת זכויות שידור שעולות הון עם ערוצים מסחריים ופרטיים, אבל מה לגבי תוכניות ושידורים של משחקי נוער? מה לגבי הליגות הנמוכות? הטניס? מה לגבי תוכנית פרשנות ראויה של עיתונאים ותיקים ומוערכים? ערוץ 1 ומחלקת הספורט שלו אינם מספקים לצופה דבר וחצי דבר ממה שמוטל עליהם.

אבי לוזון

ההחלטה לפצל בחוסר היגיון את משחקי ליגת העל בכדורגל אינה החלטה של יו”ר ההתאחדות הנוכחי אבי לוזון, אלא של קודמיו בתפקיד. אבל לוזון יכול היה, לאחר כמה עונות של ניסיון מר, לא להיכנע לחיבתו לכסף של של הערוץ “צ’רלטון”, שמבקש להעביר את כל השידורים בזה אחר זה בערוציו, ולהחזיר את כל המשחקים לאותה השעה, כפי שמקובל בארצות אירופה המערביות - גרמניה, איטליה, צרפת ואנגליה.

הנפגעת העיקרית מההחלטה לפזר את המשחקים היא תוכנית המקור המיתולוגית, אולי ההמצאה הישראלית היחידה בתחום עיתונות הספורט - “שירים ושערים”, שמסמלת עבור רבים את כל מה שטוב, מהנה ומגוחך בכדורגל הישראלי. היום התוכנית היא צל של עצמה, עם שלוש שעות שידור בלבד ומשחק אחד שמשוחק במקביל לזמן השידור, משעה שבע בערב ועד עשר, לאחר שחלק הארי של המשחקים הסתיימו. “שירים ושערים” חשובה גם להתאחדות, שמנסה למכור ולמתג מחדש את הליגה הישראלית. ברדיו, בקולו המפתה של דני דבורין, בפיתולי המשפטים של זוהיר בהלול ומוטי חביב, ובפרשנותו של פרימו, העסק נשמע מפתה וטוב מתמיד. כשאין “שירים ושערים”, ורואים את המשחק בטלוויזיה, הבלוף נחשף. תוחזר “שירים ושערים” במתכונתה המלאה לאלתר.

צרו איתנו קשר *5988