דמעות של מלאכים

שנת 2008 עדיין לא נגמרה, אבל אם לא יהיו הפתעות נראה שאת דיסק השנה שלי כבר מצאתי. זהו הדיסק החדש והיפהפה של זמר הקונטרה-טנור הגרמני אנדראס שול (Scholl), שכבר הוגדר כאן בעבר כ"רולס רויס" של הקונטרה-טנורים בעולם. קונטרה-טנור, הוא גבר ששר בקול אלט, שמזוהה בדרך-כלל עם נשים. השירה הזו נעשית בעזרת טכניקה הפקה מיוחדת, שמדמה באופן מלאכותי את אמנות שירת הסריסים באירופה של תקופת הרנסנס והבארוק. בעולם יש היום עשרות קונטרה-טנורים מצוינים, אבל בעיניי שול היה ונשאר הטוב מכולם.

אנדראס שול (41) ביצע את מרבית הקלטותיו עד שנת 1998 בחברת הרמוניה מונדי צרפת, הקטנה והאליטיסטית. עקב הצלחתו הגדולה שם, החתימה אותו חברת דקה הגדולה והמבוססת, שבה הקליט באופן בלעדי עד השנה שעברה. דווקא בתקופתו בדקה הוא פחות הלהיב, בעיקר בגלל האופי המסחרי של חלק מהאלבומים שהקליט. למרבה השמחה, שול חזר בשנה שעברה הביתה להרמוניה מונדי, והדיסק החדש מוכיח שזו הייתה חזרה מבורכת.

שמו של הדיסק, "Crystal Tears" (דמעות בדולח), נגזר משמו של השיר הראשון באלבום. האלבום מורכב ברובו משירים של ג'ון דאולנד (Dowland), גדול מלחיני השירים האמנותיים באנגליה של תקופת הרנסנס. רובם דווקא לא מהמפורסמים ביותר, מה שמאפשר היכרות עם רפרטואר יפהפה ופחות מוכר. בנוסף לדאולנד, יש באלבום גם שירים של מלחינים אחרים מהתקופה, וכן קטעים כליים ספורים ללאוטה סולנית.

ההרכב המלווה הוא אנסמבל "Concerto di Viole", הרכב בן ארבעה נגנים המנגנים במגוון כלי תקופה. בנוסף להם משתתף נגן הלאוטה יוליאן בהר (Behr), שמנגן מספר קטעי סולו. לאלבום מצורף גם סרט די.וי.די קצר, שבו מתואר תהליך הכנת הדיסק עם שול ונגני ההרכב המלווה.

בכל הנוגע לרמת הביצוע, זהו אלבום מושלם. מבחינה פרשנית וטכנית, שול נמצא באלבום הזה בשיאו. השירה שלו מעודנת ונוגעת ללב כתמיד, והרגישות הסגנונית המפורסמת שלו עולה לשיאים חדשים. כבר בשיר הראשון, "Go Crystal Tears", חשים שמדובר בהקלטת מופת. רצועה 4 ("Go nightly cares") מהווה שיא נוסף. זהו שיר עצוב ויפהפה, והביצוע של שול מרגש עד דמעות. תשומת לב מיוחדת מגיעה גם לרצועה 11. יש שם את השיר המתוק ביותר באלבום, שבו חוזר שול על הפזמון בשריקה. בדיסק כולו יש 21 קטעים שרובם מוצלחים, כך שאלו רק דוגמאות בולטות.

הבעיה היחידה היא שלקראת הסוף הכובד הרגשי מתחיל להיות תובעני, כיוון שהאופי העגמומי נשמר לאורך רוב השירים. ניכר שהחשיבה מאחורי האלבום לא הייתה מסחרית-פופולרית, אלא הופנתה בעיקר לקהל אליטיסטי שלא מפחד ממוזיקה רצינית ונוגעת ללב. למי שבכל זאת זה יותר מדי, מומלץ פשוט להאזין במנות קטנות.

לסיכום: אלבום נוגע ללב, שיסב הנאה מובטחת לכל מי שאוהב מוזיקה מוקדמת ושירה אמנותית. לשול מגיעות הרבה ברכות על החזרה הביתה. ורק הערת אזהרה: האופי הכללי של הדיסק עצוב ומהורהר. שול אמנם שר באופן מעורר התפעלות, אבל אין מה לחפש פה וירטואוזיות לשמה. הדגש הוא על הבעה מעודנת, רגישות ושירה אינטימית ומופנמת. אם מי שעושים לכם את זה הם מהלר וצ'ייקובסקי, סביר להניח שהוא לא בשבילכם. *