עבודה אבודה

"פריימריז במפלגת העבודה", ג' מ-20:25, ערוץ 1

לפני כמה לילות צפיתי לי בשידור חוזר של הסדרה "הנבחרים" מאת חיים יבין, שתיעדה את בחירות 1981. הפרק שבו צפיתי התמקד בוועידת מפלגת העבודה שבחרה בשמעון פרס ליו"ר המפלגה, בהתמודדותו מול יצחק רבין, ברוב של 70%.

הייתה זו שעתו היפה של פרס. הליכוד, בתום הקדנציה הראשונה שלו בהנהגה, נראה כה נואש, עד שהימר על שני פתרונות של ייאוש. הראשון היה מדיניות "הכלכלה הנכונה" של יורם ארידור, השני היה שליחתו של דוד לוי להתמודדות על ראשות ההסתדרות. ארידור התברר כאסון כלכלי ולוי לא הצליח לכבוש את בית הוועד הפועל, אבל הצעדים הללו החזירו את הליכוד לעניינים. הפחת מסי הקנייה גרמה "לעם" תחושה של רווחה, וההתמודדות של לוי סייעה להכניס את הנושא העדתי אל תוך מערכת הבחירות.

במבט של 27 שנים לאחור, בולט הניכור בין "המערך" לאזרחים: צילומים מרהיבים של ועידת המפלגה, עם להקות ריקודי עם של התנועה הקיבוצית, שירת האינטרנציונל מעל הבמה ונאום חגיגי של פרנסואה מיטראן, אורח הכבוד של הערב, עומדים בסתירה מוחלטת לבוז שבו מתקבלים מנהיגי המפלגה ברחוב. חיים בר-לב, ויקטור שם-טוב ואחרים, יוצאים אל הרחוב לחלק פרחים למצביעים, ונתקלים לראשונה בצעקות "בגין, בגין", שהפכו לסמל מערכת הבחירות ההן.

גם ישיבת מטה ההסברה (שבה כמעט כולם מעשנים) נראית תלושה במקצת. יוסי שריד סבור שהנושא המרכזי של הבחירות יהיה השלום, בעוד שבפועל נסבו הבחירות ההן סביב הנושא החברתי. בין לבין נראים גם ראשי המפלגה כמי שכועסים על העם שנישל אותם מהשלטון ארבע שנים קודם לכן, לא משלימים עם רצון הבוחר - וממתי בכלל נהיו לזה רצונות משלו?

27 שנים חלפו, ומפלגת העבודה חיה לה עדיין בכוכב לכת משלה. בעוד חלק מהסקרים מנבאים לה מספר מנדטים חד-ספרתי, עסוקים ראשיה ועסקניה במלחמות גוג ומגוג בפריימריז שיתקיימו הערב. כמו כוכבת הסרטים האילמים, גיבורת "שדרות סאנסט", היא צופה מחלונה על עולם שהשתנה לבלי-הכר, עולם שלא מכיר עוד בגדולתה, במרכזיותה, בתרומתה לכלל.

אמור לי מי הערוץ שמשדר אותך, ואומר לך מה אתה שווה. הערוץ היחיד שיקדיש כמעט את כל שידוריו הערב לפריימריז במפלגת העבודה - מתוכניתו של מנשה רז ב-20:20, דרך המשדר המרכזי שיחל אחרי "מבט" (21:40) ועד לסיכום (23:30) - הוא ערוץ 1. סביר להניח שאחוז המתעניינים במפלגת העבודה בקרב צופיו, גבוה מהאחוזים שלהם בין כלל צופי הטלוויזיה בישראל, ועדיין, קשה להשתחרר מהתחושה שהערוץ הראשון מתגעגע לימי נעוריו, לימי נעורינו, לימים שבהם הוא היה הערוץ היחיד, ומפלגת העבודה עוד ראתה בסילוקה מהשלטון בבחינת תקלה חד-פעמית. *