מלחמות הצחוק

בשבועות האחרונים נראה שזכיינית ערוץ 2 רשת מצליחה סוף סוף להצחיק את הצופים: "שבוע סוף", התשובה ל"ארץ נהדרת" של קשת, מזנקת בטבלאות הרייטינג וצוברת אוהדים בפינות הקפה. על פי הדיווחים, בקשת לא ממש מחבבים את ההצלחה הזו, הלא צפויה מבחינתם. בחודש שעבר נחשף כי גורמים מטעמם פנו לרשת בהצעה בנוסח "תנו לנו להעלות את 'ארץ נהדרת' בינואר ופברואר (לקראת הבחירות), ובתמורה תקבלו מאיתנו שקט לשנה".

ברשת לא קנו את זה: גם הם יודעים שלקשת יש מחלוקת עם הרשות השנייה סביב הסיווג של "ארץ נהדרת" בז'אנר הדרמה, ולכן ממילא תכננו לה עונה קצרה יותר ומושקעת פחות. גורמים בזכיינית אמרו ש"אפשר איכשהו להבין את קשת, כי סוף סוף מישהו הצליח לשרוט את המיתוס של ארץ נהדרת... הם חשבו שאי אפשר לעשות תוכנית בליגה שלהם, אבל נוכחו לדעת שטעו".

התגובה הזו הייתה כמובן קצת מוגזמת. אחרי הכול, "שבוע סוף" קרטעה לא מעט לפני שהצליחה לחצות את רף ה-20% רייטינג. "ההתחלה הייתה קצת באמפית, רועשת ולא במובן החיובי", מודה חן אביגדורי, אחד משלושת הכותבים הראשיים של התוכנית. "המהפך הגדול היה כשהתחלנו לעשות חיקויים של 'האח הגדול' ו'מפרץ האהבה', ולהכניס יותר דמויות לאולפן. זאת הייתה החלטה מערכתית ואמיצה, ולאט לאט הדמויות תופסות יותר ויותר, ואנחנו גם מעיזים יותר".

איך אתם מתמודדים עם ההשוואה ל"ארץ נהדרת"?

"זה מגדיר לנו את גבולות הגזרה מבחינת הכתיבה. אנחנו לא נעשה דמות של קופאית רוסייה או דמויות של 'ארץ'. זה לא אומר שאם הם עשו דמות של אהוד ברק כשר ביטחון אנחנו לא נעשה מערכון על אהוד ברק במפלגת העבודה. זה יהיה קצת שונה. וציפי לבני שלנו מאוד שונה... חשוב לי להיות מקורי, ושלא יחשבו שאני עושה כמו מישהו... ולכן, אם ב'ארץ נהדרת' בונים דמות מסוימת, נקפיד לא לחקות, ונתקוף אותה מזווית אחרת".

זה לא משתק את הכתיבה היצירתית, ההשוואה הזאת, שלרוב מלווה בחצי ביקורת?

"בהתחלה הביקורות היו לא מחמיאות בלשון המעטה, ואף אחד לא חסין ביקורת, אבל בעקבותיהן עשינו מהפך חיובי... מדי פעם אני קורא ביקורת, מסכים ומנסה לשפר את דרכיי, אבל כשהמבקר לא יודע על מה הוא מדבר ולא הבין את האמירה, אז אין לי שום סיבה לספור אותו".

אבל הומור זה משהו מיידי. אם המבקרים לא הבינו, אולי החומר לא עובד?

"אנחנו בודקים את כל החומרים שלנו על הקהל. אם 150 איש הבינו את זה וצחקו, אז הכול בסדר".

אז איפה היה הפספוס בהתחלה?

"גילינו, ולא מאוחר מדי, שחמישה אנשים שמספרים בדיחות 'One Liner' באולפן זה משהו שנתפס כקר. אם אתה רוצה לתפוס ממקום של הזדהות, אז מאוד קשה לעשות את זה בתוכנית קרה. הדרך שלנו לחמם את האולפן הייתה להכניס דמויות ולעשות שמח".

מה בפורמט החדש חולל את השינוי לטובה לדעתך?

"החיקויים הקפיצו אותנו, כי זה משהו שתמיד עובד, מה גם שהשחקנים הפתיעו ביכולות החיקוי שלהם. יש כרגע תופעה תרבותית במדינה, הגמונית מובהקת, שלא לומר דיקטטורית, והיא 'האח הגדול'. יש שם חומר שאפשר להיאחז בו ולכתוב לא רק על הדמויות בבית, אלא גם על התופעה. אם הדמויות ב'אח הגדול' מייצגות איזשהו מיקרוקוסמוס, אז אנחנו מקצינים את זה עוד יותר במערכונים שאנחנו עושים. למשל את המלחמה בין האשכנזים למזרחים הפכנו למלחמה של ממש, עם גדרות תיל ומנות קרב".

קיבלתם הרבה תשומת לב בגלל העיסוק בריאליטי. אתה לא רואה בזה היגררות להומור נמוך?

"תוכנית בידור שבועית חיה מחומרים שמקיפים אותה. אם היה גל של תוכניות בישול, היה גם טבח בתוכנית. אנחנו ניזונים מעיתון, מאקטואליה, מישראלינה (תופעות ישראליות), ואם אני רואה בעיתון של הרכבת, '24 דקות', כותרת ראשית על מלחמת פשע, ומתחת את הכותרת 'עינב בובליל התעלפה', אז אני לא אמור להתעלם מזה".

"בלי אג'נדה זה לא יעבוד"

בעיני מולי שגב, היוצר והעורך הראשי של "ארץ נהדרת", כדי לפצח את המנגנון הדרמטי ולמצוא מה מצחיק, חייבים דיאלוג, סימולציות וקבוצת ביקורת. "המבחן נורא פשוט: אם זה מצחיק את הכותבים והשחקנים, יש סיכוי שזה יעבוד", הוא אומר. "יש משהו מאוד מוחלט, מיידי ואמפירי בהומור: או שזה מצחיק, או שזה לא. צחוק זה רפלקס, זה אינסטינקטיבי, והצדק כאן אבסולוטי. היתר זה הסברים ותירוצים".

יש היום בהומור קווים אדומים מובהקים?

"אנחנו נמצאים בתקופה שבה כל הפרות הקדושות נשחטו, כבר עשו בדיחות על הכול: יגאל עמיר, רצח רבין, השואה, מלחמות, הרוגים וחטופים. הז'אנר של 'לזעזע', עבר זמנו. עכשיו פשוט צריך לגדל קצת פרות חדשות ולהתרכז באבחנות של החיים".

מגיע היום טירון ל"ארץ נהדרת". איזה כלים תיתן לו?

"ניסיונות לעשות משהו לפי תבנית זה בדרך כלל נורא שקוף, ועל כן לא מפתיע ולא מצחיק. יש עקרונות של כתיבה דרמטית שצריך לשמור עליהם. דברים שחייבים לבסס אצל הדמויות, כמו רצון, קונפליקט, אמירה - אבל זה נכון לכל הז'אנרים. אצלנו הלחץ דוחף אותך ללמוד מהר. אין יותר מדי תיאוריה. צריך לכתוב ולראות אם זה מצחיק, ולכתוב עוד פעם עד שזה מצחיק".

ומה עושים כשאין מוזות?

"כעיקרון, דד ליין והשראה לא תמיד מסתדרים ביחד, אבל זה עניין של מקצוענות. במקרים כאלו מנסים לייצר מצב רוח, גם אם זה הומור שחור ומדוכא של מילואימניקים או אסירים. חשוב לייצר דינמיקה כזו - אחרת זה לא יעבוד. המזל הוא שאנחנו בעיקר קבוצה של אנשים שאוהבים ומצחיקים אחד את השני, אז תמיד מוצאים את הניצוץ להתחיל ממנו".

איך מבססים דמות?

"אין נוסחה קבועה לבניית דמות. זה יכול להיות מבוסס על מדריך טיולים שטל פרידמן נתקל בו עם הילדים שלו, הוסיף חיקוי של אחד מאנשי הסאונד שלנו וכך נולד חיזקי. וזו יכולה להיות החלטה שלנו לעשות מערכון על בלוג של בנות עשרה, שבעקבותיה צפינו בבלוגים באינטרנט, ובקלטת שבה תיעדה אפרת אברמוב, שעבדה אצלנו ככותבת, את אחותה וחברותיה בנות ה-16".

"ארץ נהדרת זו מערכת גדולה, שבה כולם יושבים ביחד, מעלים את הרעיונות ואז מחולקים לצוותי כתיבה. צריך לשכתב פעם ועוד פעם, אפילו עשרה דראפטים, עד שכולם מרוצים", מסביר ערן זרחוביץ', שכתב לארבע עונות של "ארץ נהדרת", בין היתר את "הבלוג של מאי", הרומנים ומשפחת הפילוסים הידועה ("צ'עמם לי").

אין מתמטיקה להומור? תבניות שאפשר להיצמד אליהן?

"יש מתמטיקה, אבל כל הזמן צריך לערבב את המספרים וללכת נגדה ולשחרר תבניות, כי אחרת זה הופך להיות צפוי. אני מניח שאם לוקחים מערכונים ומפשיטים אותם, יש אבני יסוד וקווים מנחים, כמו יצירת קונפליקט ובניית דמויות עם השקפת עולם ושפה ייחודית שמתנגשות זו בזו, אבל עושים את זה לא במודע. ניסיון לפרוס לכללים, זה כמעט כמו להסביר למישהו איך נוהגים".

"אנחנו משתדלים מאוד שבכל מה שאנחנו עושים תהיה אמירה, אבל שלא תהיה על חשבון ההצחקה, כי אחרת זה סתם פובליציסטיקה", אומר אביגדורי, שצבר קילומטראז' ארוך בכתיבה לתוכניות הומור טלוויזיוניות, ביניהן "מה קשור", "הישראלים", "היכל התרבות" ו"יצפאן".

מגיע היום כותב חדש לצוות, איזה הכוונה תיתן לו?

"אני אתן לו עיתון, עכבר, מקלדת, ויאללה. נגיד לו גם להיפרד מהמשפחה לזמן מה. זה משהו שאתה לומד אותו תוך כדי עבודה, ובכל מקרה, לא מספיק שתהיה מצחיק אם אין לך מה להגיד. בלי אג'נדה, זה לא יעבוד".

איך משכללים את היכולת להצחיק?

"זה כמו היכולת להרים משקולות - אם אתה עושה את זה הרבה, אז אתה נהיה טוב בזה, ואתה יכול גם להרים משקל יותר כבד. אם פעם, בתחילת הדרך, הייתי מכניס למונולוג של יצפאן שלוש בדיחות, וזה היה נחשב יום מעולה בעבודה, אז היום אני מכיר את הטכניקה, את המתמטיקה".

תפרק לי את הטכניקה הזו.

"אתה יודע שהמבנה צריך להיות ככה שאם אתה כותב חצי עמוד ואין פאנץ' - נקודה שבה אתה אומר לשחקן 'תן פה פאוזה קטנה לצחוקים' - אז חייב להיות אחד כזה. או אם אני מביא מישהו שמייצג את העניים, אז בלי קונטרה למישהו שמייצג את העשירים זה פחות יצחיק, כי צריך שיהיה קונפליקט. אבל זה לא רק טכניקה, זה כמו לבשל ממתכון או מהלב. חייבים שתהיה נשמה".

זה שלייי

איך מבססים דמות?

אביגדורי: "לכל דמות צריך שיהיה מנגנון, מנוע שיפעיל אותה. מאוד רצינו לבנות דמות לציפי לבני, אבל כששאלנו את עצמנו מה אנחנו יודעים עליה, הבנו שאנחנו לא יודעים עליה כלום, פרט לזה שהיא הייתה במוסד. אז החלטנו שזאת תהיה האמירה. תפרנו לה חליפה שעשויה מטפט שעל הקיר על מנת שהיא תיבלע בתוכו, תיעלם, והדבקנו לה את המשפט 'אני אוויר, אני טפט'. גם כששאלו אותה 'מה את אוהבת, קפה או תה?', היא ענתה 'שחור זה ירגיז את המזרחים, הפוך זה ירגיז את ההומואים...', ואז נוצר כאן סוג של מנגנון שמאפיין אותה.

"רון חולדאי, למשל, נתפס כטייס וכאדם עם מידת כוחנות. לכן בנינו לו catch phrase שמבוסס על היום-יום שלי עם הבן שלי: 'זה שלייי'. הוא אומר את זה כמה פעמים במערכון, ואז ברור לחלוטין מה המנגנון ומה מניע אותו: 'תל אביב זאת העיר שלייי'. ספציפית לחולדאי, הוא גם קצת מתנשא על המנחה (קורא לו שמנדריק) והוא לא מכיר שום עיר זולת תל אביב, כי הוא מייצג את התל אביביות המנותקת. אם אומרים לו 'יש אנשים דרומה מפה שמאוד סובלים', אז הוא עונה 'מה קרה לך? ביפו? גם יפו שלי. שלייי'. כל הדברים האלו נבנים נדבכים-נדבכים".

מה עושים כשאין מוזות?

"עובדים בצוותים, ואם אין לך מצב רוח לכתוב, מישהו אחר סוחב את העגלה ויום למחרת מתחלפים. בתוכניות שמבוססות על אקטואליה אם יש לך הומור ויש לך דעה, אתה תמיד תמצא דרך להיות דעתן בעזרת הומור".

גם זרחוביץ' מאמין בעבודת צוות - בין אם בכתיבת מערכונים לתוכנית הערב שהוא מגיש (עם שרון טייכר) ברדיו תל אביב, שבקרוב תעלה בפורמט טלוויזיוני בערוץ 10, ובין אם בכתיבה ל"ארץ נהדרת". "אני כותב רק בצוות", הוא אומר, "זה מפחיד אותי לכתוב לבד".

למה?

"כי אין את הפידבק, את המסנן, את המישהו שנותן ועוזר לך לבנות רעיונות. לפעמים יש לך התחלה של רעיון, דמות מסוימת בראש, אבל צריך להבין מה הסיפור שלה ולבנות סיטואציה קומית. כשאתה בצמד או בצוות, זה משלים לך את הפאזל".

למרות הוותק, זרחוביץ' מודה שכתיבת פאנצ'ים קשה כל פעם מחדש. "גם אם משהו תופס זה מלחיץ, כי אתה מקווה שגם בפעם הבאה יהיה לך מה להגיד ודרך להתפתח. לפעמים הראש שלך נמצא בתוך מלחציים - גם של עצמך וגם מבחוץ - וכל הזמן צריך לייצר. זה כמו מנוע שאתה צריך לזרוק לתוכו כל הזמן גזעים, ולהאכיל את האש. כל דבר נתפס כהזדמנות לבדיחה, דמות או משפט טוב".

ואתה חי עם הרעב הזה בשלום?

"זאת העבודה שלי, וזה רעב שאני חייב להשביע. זה משהו שחזק ממני, ואני מוצא את עצמי כל הזמן בחיפוש אחרי דברים שיכולים לשרת אותי בכתיבה. לפעמים בא לי רעיון באמצע הלילה כשאני יושב בבית, ולפעמים כשאני אוכל פלאפל ושומע את המוכר מדבר, או זקנה צועקת על מישהו. הייתי פעם בבר מצווה של אחיין שלי בבית כנסת, ונמקתי שם איזה חמש שעות. למחרת הגעתי למערכת 'ארץ נהדרת', והכרזתי שאנחנו חייבים לעשות מערכון של משפחת הפילוסים בטקס עלייה לתורה, וכך היה".