היו זמנים

הדוגמה הטובה לקריסת המערכות של שני הגופים שלא ידעו עדנה מאז שנות ה-70

דבר מוזר קרה אמש למפלגת העבודה ולערוץ הראשון. אחרי שהאחרון, כלומר הראשון, פינה את כל לוח משדרי הערב שלו לסיקור ולסיכום הפריימריז במפלגת העבודה, התברר שאלה נדחו ליום ה'.

קשה היה שלא לחייך בסיפוק, על אף שבעל כורחי, הפכתי גם אני שותף לטעות (אחרי שהתייחסתי לערב השידורים הצפוי אמש בטור זה). היש דוגמה טובה מזאת לציין את קריסת המערכות של שני הגופים הוותיקים הללו, שלא ידעו עדנה מאז שנות ה-70? (ואגב פריימריז ותקשורת: בתוך כלל האס-אמ-אסים ושיחות השכנוע למתפקדי המפלגה, בלטו מסרון מאת שרת החינוך שהיה רצוף שגיאות תחביריות - עם כל הכבוד לרצון לחסוך בתווים, התחביר העברי מחייב רווח של תו אחרי סימן פיסוק, וכן שיחה מוקלטת מאופיר פינס, שהגיעה תחת הקוד 0001402, כלומר שמקורה בחו"ל).

העובדה שהפריימריז נדחו, גורמת לי להסתייג מראש מהמלצת הצפייה שלי להערב, על לקט של תוכניות "זה הזמן" בהנחיית רם עברון, שאמור להיות משודר הערב בערוץ במלאת 30 למותו. רם עברון שייך לסוג של מראיינים שהיו ואינם עוד. לכאורה, יבש ומרוחק, אך למעשה נבון מספיק כדי לאפיין את בן שיחו גם בלי להתיידד עמו. ממרחק של זמן, הפכו מרואייניו של עברון, כמו ק.צטניק ודן בן-אמוץ, למרתקים יותר: גלריה של מתים שראיונות ישנים עמם מסייעים לנו להבין טוב יותר את החיים. *

"זה הזמן", ד' 21:40, ערוץ 1