רשימת החיסול של ביבי

למעט משה פייגלין עצמו ואנשיו, בליכוד יש קונצנזוס רחב סביב המלחמה שמנהל יו"ר המפלגה, ח"כ בנימין נתניהו, נגד הגורמים הימניים-קיצוניים במפלגה. אלא שתחת הכסות של מאבק בפייגלין מנסה בימים האחרונים נתניהו לטהר את המפלגה גם מיריבים פוליטיים אחרים, שעל הלגיטימיות שלהם בליכוד אין עוררין.

בסוף השבוע שעבר גיבש נתניהו את רשימת המומלצים שלו. הן ברשימה הארצית והן במחוזות דאג נתניהו להוריד לפעילים בשטח את רוח המפקד ולא שכח גם להדליף את השמות לתקשורת, כדי שכולם ישמעו, למקרה שמי מהפעילים לא יעשה את עבודתו נאמנה.

אלא שכל רשימת מומלצים מעצם טיבה היא גם רשימת חיסולים. כל מועמד שנתניהו פועל להכניס לרשימת המפלגה לכנסת, משמש בידי יו"ר הליכוד ככלי לדחיקת מועמדים אחרים, שנתניהו אינו מעוניין ביקרם. כך למשל במחוז תל אביב, מקדם נתניהו את מועמדותו של מי שהיה עד לא מזמן יועץ התקשורת שלו, אופיר אקוניס. איש מהמועמדים מול אקוניס אינו נמנה על המחנה של פייגלין: אהוד דנוך, לשעבר הקונסול בלוס אנג'לס נחשב לאיש של ח"כ סילבן שלום; ואילו עמנואל וייזר הוא פעיל חברתי שהקשר בינו לבין הימין הקיצוני של פייגלין קלוש למדי.

גם בגזרת הנשים פועל נתניהו לקידומן של לאה נס וציפי חוטובלי (ר' מסגרת), כשתכלית תמיכתו בשתיים היא חסימת מועמדותה של גילה גמליאל, הנחשבת מקורבת לשלום.

נתניהו עובד סימולטנית במספר חזיתות: ביד אחת נלחם בפייגלין ובאחרת מנסה לפגוע בגורמים פוליטיים נוספים שבכוחם להעיק עליו בהמשך הדרך. במילים אחרות, יו"ר הליכוד משתמש באיש הימין הקיצוני כדי לקבל לגיטימציה לבחישה חסרת תקדים בהליך בחירת הרשימה וכדי להרכיב לעצמו סיעה נוחה וצייתנית.

בכלל, התנהלותו הפוליטית של נתניהו נעשית מתוך מחשבה למנוע מחברי הכנסת העתידיים שלו להיות בעלי עוצמה פוליטית לאחר בחירתו. מעבר לרצון להציג רשימה איכותית, ההתגייסות של יו"ר הליכוד למען השמות החדשים-ישנים כמו דן מרידור, בני בגין, עוזי דיין, אסף חפץ ואחרים, נובעת מהידיעה שכל אותם אישים נטולי מחנות פוליטיים חזקים, ולכן לא יוכלו לגבש חזיתות ולכרות בריתות שיאיימו עליו בהמשך.

בליכוד מזהים את קו המחשבה של נתניהו ומזהירים כי בהתנהלותו הוא עלול לגרום נזק רב שיגבר על התועלת. התערבותו הבוטה בכל גזרות ההתמודדות עלולה לשלוח את המאוכזבים שלא קיבלו את תמיכתו של ביבי מתוך יצר נקם לכרות בריתות עם פייגלין ולהמית על רשימת הליכוד מכה אלקטורלית, שבקדימה ישמחו למנף לטובתם.

עבודה של עיני

מתפקדי מפלגת העבודה שיצאו ביום חמישי האחרון לקלפיות קיבלו, מבלי לשים לב, את ההצעה של ח"כ יורם מרציאנו "לצלם" את רשימת המפלגה בכנסת ה-17 ולהעתיק אותה לכנסת הבאה. אז, לפני כמה חודשים, חטף מרציאנו גינויים בטענה שוויתור על ההליך הדמוקרטי יפגע עוד יותר במפלגה. בבוקר יום שישי האחרון, כשהתברר שבשינויים קלים בחרו המתפקדים באופן דמוקרטי ברשימה דומה להפליא לזו שבחרו בבחירות הקודמות, אפשר היה להשתעשע בשאלה מה היה מזיק יותר למפלגת העבודה: ויתור על ההליך הדמוקרטי או הפיאסקו של הבחירות הממוחשבות, שהיה נמנע אם היו מדלגים בעבודה על הפריימריז.

השינוי הבולט שבכל זאת ניכר היטב בנבחרת החדשה-ישנה טמון בדילול המזרחיים בצמרת הרשימה, או השתאכנזות הרשימה, במילים אחרות. בעשור האחרון תמיד התברגו בצמרת העשירייה הראשונה מזרחיים. בכנסת האחרונה היו אלה עמיר פרץ, בנימין (פואד) בן-אליעזר ואיתן כבל. בן-אליעזר אמנם שמר על מקומו (שישי בפריימריז, שמיני לאחר שיריון כבל) אבל מקום שמיני מתוך 19 אינו דומה לדירוג זהה, כשמספר המנדטים הצפוי על פי הסקרים יקטן במחצית. ואילו פרץ, שהיה הראשון ברשימה בבחירות 2006, תופס עתה את המקום העשירי ברשימה (מקום שביעי ללא השיריונים). אלמלא התגייסות הדרוזים והערבים, היה מצבם של השניים האחרונים קשה עוד יותר.

ההרעה במצבו של פרץ, מעריכים בעבודה, נובעת בעיקר מהסיכול הממוקד שעשה לו מי שמינה פרץ למחליפו בהסתדרות, עופר עיני, שבכלל הוכיח כי השפעתו הפוליטית במפלגת העבודה היא לא דבר שניתן להקל בו ראש. בעוד שבליכוד נתניהו מרכיב לעצמו רשימה, בעבודה המנצח הגדול הוא בכלל לא חבר סיעה. עיני יכול להתהדר גם בהצלחתם של השר יצחק (בוז'י) הרצוג, והח"כים אופיר פינס, שלי יחימוביץ' ואבישי ברוורמן, שלמענם התגייס.

ברוורמן, שללא ספק נחשב להפתעת הפריימריז בעבודה, קנה את המקום השלישי הגבוה לא מעט בזכות המשבר הכלכלי והסיוע שהגיש לעיני בטרפוד התוכנית הכלכלית של שר האוצר, רוני בר-און, תוך פיצוץ הישיבה בוועדת הכספים. עיני הוכיח שוב כי הוא משלם במזומן ומהר. ברוורמן פרע את הצ'ק כבר בסוף השבוע, כשהוא מותיר מאחור אפילו את יחימוביץ', שעל פי מרבית הערכות איימה אפילו לזכות בבכורה.

כל החמישייה הפותחת נתמכה באופן כזה או אחר על ידי יו"ר ההסתדרות. מי מהם שיראה את עצמו מועמד לרשת את אהוד ברק בראשות המפלגה, מבין עתה שבעתיים שכדי להיבחר לתפקיד יהיה עליו להיות יותר מחבריו בצמרת, הבן היקיר לעיני.

בהצהרותיהם האחרונות נדמה כי בכירי העבודה הפנימו את הלקח מהקדנציה האחרונה. אפילו בוז'י ופואד מבינים כעת כי אחרי ששימשו גלגל חמישי במכונית המקרטעת של רה"מ, אהוד אולמרט, קשה לציבור לזהות אתם כאלטרנטיבה שלטונית. הטרנד החדש במפלגה עכשיו הן הצהרות על הצורך להשתקם באופוזיציה, בדיוק כפי שעשה נתניהו בשלוש השנים האחרונות והציב את עצמו עכשיו במרחק נגיעה ממשרד ראש הממשלה.

למרבה האירוניה, ברק - שלאחר דו"ח וינוגרד שקל אפשרות של פרישה מהממשלה והוריד את הנושא מסדר היום בעקבות לחץ השרים - יוותר לאחר הבחירות כמעט לבדו אם יחתור לשמש כשר הביטחון של נתניהו.

בעבודה מאמינים כי הצליחו לבלום את ההתדרדרות בשבוע האחרון. הפינוי המוצלח של בית המריבה בחברון, בחירת הרשימה, קמפיין ה"לא סחבק" ואפילו הראיון שהעניק ברק לאילנה דיין וזכה לתשבוחות, עשויים בהחלט לקבל ביטוי גם בסקרים הקרובים. *