אסי לוי | שחקנית

לא היה יום אחד בחייה שבו השחקנית אסי לוי, 39, לא עבדה. תמיד עמדה על שתי הרגליים שלה, וגם כשהתחתנה וילדה שתי בנות נשארה המפרנסת העיקרית. לעצמאות הכלכלית הזאת, שלפעמים הופכת לכבדה מנשוא, חינכה אותה אימא שלה, שמנהלת את חנות "מקור הטאפטים" הוותיקה ברמת גן. "אימא אמרה לי תמיד, 'לא משנה עם מי את יוצאת, תדאגי שיהיה לך מפתח וכסף משלך'", היא אומרת. "ולא רק אני. גם האחים שלי אותו הדבר. הגירושין שחררו אותי. הקריירה שלי הרבה יותר משוחררת".

שקעת בטיפול במשפחה?

"לא רק. לכל מערכת זוגית יש הפאקים שלה, ואני הייתי עסוקה בלדפוק חשבון, אם הוא יאהב את התפקיד שאני עושה או לא. היום אני דופקת חשבון לבנותיי".

היית רדומה במשך כמה שנים.

"לא. עבדתי כל הזמן, רק יותר תיאטרון וקולנוע, 'אביבה אהובתי', 'אבנים'. אבל משהו בי לא היה משוחרר. לא האסי שאני מכירה, היה משהו מאוד לא מכוונן".

ו"אביבה אהובתי" הייתה נקודת מפנה.

"זה ה-תפקיד שכל שחקן חולם שיהיה לו. יש כאלה שיגידו שהתפקיד הביא אותי למיקוד, ואחרים שזאת רק ההתחלה ולמה אני לא נוסעת לנסות בחו"ל".

אז למה את לא בדרך להוליווד?

"אף פעם לא עניין אותי לקחת את הפקלאות ולטוס, כי תחושת הזרות גדולה עליי, ואין לי הרצון להתחיל את התהליך מהתחלה. אני מפונקת מדי".

בחו"ל יש יותר כסף.

"בעיקר יותר תפקידים. ושלא תטעי, אני נהנתנית. אוהבת לטייל, להסתובב בעולם, שיהיו לי בית יפה, בגדים, לרשום את הבנות לגנים פרטיים, חוגים, שלכל אחת יהיה מחשב וחדר משלה. אבל לא כדי לקנות בגדים בכיכר המדינה".

ואפשר לממן את כל זה ממשחק?

"אימא מאוד עזרה לי. אבל מעולם לא עבדתי בשום דבר חוץ ממשחק, למעט בתקופת הלימודים".

עבדת בסוכנות הצילום "ישראל סאן".

"חלמתי להיות צלמת. שחקן כפייתי כלפי עצמו, מגשים אידיאה ומקדם רעיון של מישהו אחר, והצלם בורא את התמונה מבחוץ. אני מונעת מהאמנות ולא מהצלחה".

ומכסף?

"לא. אמת פנימית".

ועדיין יש לך שתי בנות לפרנס.

"ואני עושה את זה בעוז ובעזוז. אבל אני זאת שבחרתי במקצוע הזה, וידעתי למה אני נכנסת".

אולי יכולת להרשות לעצמך לבחור בו כי באת ממשפחה מבוססת.

"המשפחה המסודרת נתנה לי גב. אימא קנתה לי בית, אבל ביומיום, שום דבר. גם כשהייתי חנוקה כלכלית".

איך החזקת את עצמך?

"יזמתי. שחקנים לא מבינים שהסוכן הוא לא זה שמביא את התפקידים, אלא השחקן עצמו. שחקן זאת עבודה של סוליסט. אם תעשה אודישן טוב, תצליח. גם כשעברתי, אחרי הרבה שנים בסוכנות אחרת, לזוהר יעקובסון, אמרתי שהסוכנות לא מקדמת. אבל בשבילי הסוכנות היא בית".

את סותרת את עצמך.

"בית במובן של טיפול בחוזים כמו שצריך, שאוהב ושמאמין בך; שמשייך אותך לקבוצה, שמנתב ושמסנן דברים, שנותן תמיכה נפשית ואישית. את התפקידים אני מקבלת בזכות עצמי. כמה ניסיתי להסביר לשחקנים ותיקים וחדשים שכשהם רואים שמשהו לא הולך, הם חייבים לעשות משהו, לצאת בהופעת יחיד".

ככה את התחלת את הקריירה שלך.

"עם אלונה קמחי ב'חלום בלהות'. הכרתי אותה כשהשתתפתי בתוכנית טלוויזיה לנוער. היא ביימה אותי שם, ואמרתי לה, בואי נעשה הצגת יחיד. ישבתי, חשבתי, כתבתי מונולוג, מניפסט נשי, נתתי לה, והיא הפכה אותו למחזה".

יש לך חושים עסקיים מפותחים.

"את זה אמרו לי תמיד, ופה תרגמתי את הכישורים של אימא לתחום שלי. אני לא יכולה פתאום לעבוד בהיי-טק, אבל אני יכולה לחשוב עסקים רק כשזה בצד היצירתי. יש לי רעיונות מסחריים, אבל אין לי עניין ליישם אותם. באמנות אני מושכת בחוטים".

גם בקריירה.

"לגמרי. אנשים חושבים שאני יושבת בבית ומקבלת הצעות, אבל את רוב הדברים המעניינים שעשיתי, יזמתי".

ככה את גם במשא ומתן כספי?

"לפה נכנסת זוהר. אני יכולה למכור מוצר, אבל לא למכור את עצמי. לא נוח לי להעצים את עצמי כדי למכור. אבל אני מעורבת בפרטים ומושכת בחוטים מאחורה. אני לא בובה".

אז מתאים לך לביים.

"אני מתחילה לראות שמשחק קצת מוגבל, ובמקומות מסוימים יכול לשעמם. הייתי בקולנוע, בטלוויזיה, בתיאטרון ובמוזיקה במקביל, ובא לי להגיד מה אני חושבת עכשיו. חוץ מזה אני מוציאה תקליט סולו".

ברוכת כישרונות.

"המושג כישרון הוא אמורפי. זה טעם אישי, יכולת לחבר וליזום, וכמובן טיימינג. כל זה מייצר קריירה". *