"הפריטו את הנשמה של העובדים. זה מתפוצץ לנו עכשיו בפנים"

הבית > בוקר חורפי-סגרירי צובע את הרי ירושלים בגוני אפור שונים ומאיים להקפיא את המטיילים בחוץ, אך בביתם של אורי ופרנסס רדאי חם מתמיד. הסיבה לכך אינה החימום המרכזי של הבית, אלא הנכדים האילתים, זואי (8) ותום (6), המתארחים השבוע אצל סבא וסבתא בירושלים, מתרוצצים סביב ומפריחים לבעלי הבית חיוכים מתוקים.

ארוחת הבוקר שאכלו יחד סביב ספק שולחן-ספק דלפק במטבח הקטן עומדת להסתיים. אורי מכין קפה לפרנסס, שמכניסה קלטת של הארי פוטר ל-די.וי.די - "ואחר-כך נלך לגן החיות התנ"כי", היא מודיעה לנכדים שכבר מרותקים למסך - ועולה לחדר העבודה שלה בקומה השנייה. חדר העבודה הקטן מוקף זכוכיות, ממוקם בין מרפסת הצופה אל נוף ירושלמי הררי פתוח לבין פנים הבית, שממנו נשמעים קולות צחקוקים רמים כל פעם שהקוסם פוטר מעולל עוד תעלול. מיקום חדר העבודה משקף את אופיה של בעלת הבית - לוחמת זכויות אדם וחופש, המשדרת גם ביתיות ומשפחתיות עזה - יותר מכול.

על המדפים בחדר העבודה מונחים עשרות ספרים באנגלית, ורק ארבעה-חמישה ספרים בעברית מסגירים את העובדה שבעלת הבית חיה בישראל. "קריאה באנגלית זה breathing בשבילי. בעברית it's just קריאה", אומרת בעלת הבית במבטא אנגלו-סקסי כבד. 40 שנה היא חיה בישראל ולכל משפט שלה מסתננות עדיין כמה מילים באנגלית.

ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי ב-1944 בסוף מלחמת עולם השנייה, במנצ'סטר אנגליה למשפחה יהודית-סקוטית-אנגלית. אבי היה רופא משפחה ואמי למדה משפטים, אבל אף פעם לא עבדה במקצוע. היא הייתה עקרת בית, שגידלה אותי ואת אחותי הגדולה מורבן. למדתי בבית-ספר שנמצא במרחק שעה ורבע נסיעה מהבית, כי הוא היה בית-ספר מצוין והוריי תמיד דחפו למצוינות. ההורים רצו שאצטיין, אבל רק כדי שאצליח ולא כדי לבנות קריירה. היה ברור להוריי שאהיה עקרת בית. בסוף, מכל הבנות היהודיות במנצ'סטר הייתי היחידה מהמסלול שלי והראשונה מהקהילה שהלכה לאוניברסיטה. כשעזבתי את מנצ'סטר, והלכתי ללונדון הקהילה הייתה בשוק.

"כילדה התחברתי לשני דברים, לספרים ולהרגשה שלא צריך להיות אדם סטנדרטי שהולך עם הזרם. תמיד חיפשתי להתפתח אינטלקטואלית ולכן קראתי המון. כשהוריי היו יוצאים מהבית ומשאירים אותי עם בייביסיטר, הם החביאו בארון גבוה את כל הספרים שלא רצו שאקרא, אבל זה לא עזר להם. ברגע שהדלת נסגרה, עליתי על כיסא והורדתי את הספרים 'האסורים'.

"בגיל 10 הורדתי מהמדף הגבוה בארון את הספר 'עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי' של ויליאם שיירר וקראתי אותו. זה היה הספר הראשון שתיאר את מה שקרה ליהודים בגרמניה, והוא הדהים וזעזע אותי, ומאוד השפיע עלי. לא על התפקוד היומיומי שלי, אלא פתאום נהייתי מאוד מודעת לכך שהעולם לא התערב. יכולתי לתפוס את הרעיון שיש אנשים רעים בעולם, אבל לא יכולתי לתפוס את הרעיון שהרוב הדומם נתן לזה לקרות. אז גיבשתי את המוטו שלי, שאי אפשר לעמוד בצד ולראות סבל כיוון שזה גרוע כמו לעשות רוע.

"מאותו גיל לא הייתה לי אמונה יותר. לא דתית, לא קבוצתית ולא לאומית. מאוד לא רציתי להיות חלק מהקהילה היהודית במנצ'סטר ולא להתחבר לרוחניות של הקהילה שבה גדלתי. הרגשתי שזה חונק אותי, שזה לא בשבילי. רציתי לפעול בעולם הרחב. מצד שני, נעשיתי מאוד מודעת לגורל של העם שלתוכו נולדתי.

"כל השנים הייתי תלמידה מצטיינת, אבל תמיד פחדתי מפני כישלון בסוף שנת הלימודים. תמיד כעסו עלי כשהצטיינתי, כי לפני כן אמרתי שאכשל. זה נבע מחוסר ביטחון עצמי, שהתגברתי עליו מאוחר יותר. סיימתי תיכון בגיל 17, כי קפצתי כיתה בגיל 10, ונרשמתי ללימודים בבית-הספר לכלכלה של לונדון. הוריי מאוד לא רצו שאסע, אבל אני עמדתי על כך, גם על לימודים אקדמיים וגם על יציאה ממנצ'סטר ללונדון. אילו זה היה תלוי בי הייתי נרשמת למשהו פחות פרקטי ממשפטים, כמו סוציולוגיה, פסיכולוגיה או כלכלה, אבל כאן אבא ואימא שמו גבול, וחייבו אותי לבחור מקצוע פרקטי. אז אמרתי 'אלמד משפטים'.

"כשהגעתי לאוניברסיטה, למדתי הכול חוץ ממשפטים, כי חשבתי שאם אכשל הוריי יסכימו שאעבור למקצוע אחר. איכשהו עברתי את הבחינות בשנה הראשונה בהצטיינות, בלי לקרוא ספר במשפטים עד שבוע לפני הבחינות, ומשם כבר המשכתי מכוח האינרציה והשלמתי את הלימודים".

יהדות > "באוניברסיטה הייתי חשופה לתרבויות שונות ולהרגשה של אי-השתייכות. כולנו היינו כאילו מנותקים מהרקע שלנו, אבל דווקא שם עלה שוב הנושא של היהדות באופן מוזר. ממש לא הרגשתי את עצמי יהודייה, 'זה עניין את סבתא שלי'. לא רציתי לדעת על השתייכות קבוצתית או דתית. פתאום גיליתי שבקרב החברים שלי באוניברסיטה, שרובם היו שמאלנים מכל העולם, הייתה תחושה שזה בסדר להזדהות עם הודו, עם הקריביים, או להיות סתם אנגלי, אבל זה לא בסדר להזדהות עם הקהילה היהודית.

"הייתה בקבוצה שלנו בחורה יהודייה שהחליטה להתחתן עם בחור יהודי מארצות הברית, שהיה אמן בלי גרוש על הנשמה, והחבר'ה אמרו עליה שהיא 'בורגנית' והנישואים בורגניים.

שאלתי 'מה בורגני בזה? הרי הוא רעב ללחם', והם ענו 'היא מתחתנת עם יהודי. היא בגדה ברעיון הבין-תרבותי'. אך הם לא אמרו את זה כשחבר הודי שלנו התחתן עם הודית, או כשחברה שלנו מסינגפור, שחיה עם בחור הודי, השאירה לו בוקר אחד מכתב שאביה קרא לה חזרה לסינגפור כדי להתחתן עם סיני מסינגפור. הגישה שלהם גרמה לי הרגשה שיש משהו ייחודי באפליה נגד יהודים".

המשך ביוגרפיה מקוצרת > "אחרי הלימודים, ב-1964, קיבלתי הצעת עבודה אטרקטיבית ויוקרתית כחוקרת במכון הבריטי למשפט בינלאומי ומשפט משווה. עבדתי שם שנה וחצי. בדיוק התחילו לדבר באירופה על האיחוד האירופי, והוקמו כל מיני ועדות הכנה במקומות שונים. אני נשלחתי לבתי מלון חמישה כוכבים לייצג את המכון. כתבתי אז את הספר הראשון על משפט החלל, שהרגשתי שהרעיונות שלי בו הם לגמרי היפותטיים, אבל כיוון שביקשו ממני עשיתי זאת. אחרי זמן מה החלטתי שהעבודה במכון היא לא בשבילי. הייתי בת 20 והרגשתי שזה כבד מדי בשבילי, שזו עבודה למבוגרים.

"ביקשתי ממעסיקיי לשלוח אותי ללמד באוניברסיטה חדשה בטנזניה במזרח אפריקה, כי הרגשתי שיהיה לי מה לתרום שם לחינוך. התקבלתי למשלחת שיצאה לפקולטה למשפטים בדרסלם בטנזניה. הייתי האישה היחידה בפקולטה למשפטים והמרצה הכי צעירה בכ-10 שנים משאר המרצים. למזלי, הייתה עוד אישה אחת בסגל האוניברסיטה, גלוריה יאנג-סינג, שהייתה מבוגרת ממני ב-15 שנה, אבל כיוון שהיינו הנשים היחידות התחברנו, ואנו חברות עד היום.

"כשהתחלתי ללמד בשנות השישים, השיח לא היה של זכויות אדם, אבל אני התחברתי לתחום הזה באינטואיציה, ולכן פניתי לתחום של דיני עבודה. השיח על זכויות עובדים נראה לי הכי קרוב למה שעניין אותי. התעניינתי בעובדים ובגורלם, ומשפט עבודה היה המרכז מבחינתי. זה היה תחום האחריות שלי באוניברסיטה החדשה באפריקה. עבדתי שנתיים באוניברסיטת מזרח אפריקה ויצרתי שם את הקורס לדיני עבודה".

אירוע מכונן > "ב-1967, כשפרצה מלחמת ששת הימים ישבתי עם קבוצת פרופסורים שמאלנים מכל העולם שלימדו באוניברסיטה במזרח אפריקה, ובכינו. פחדנו שמדינת ישראל תושמד. כולם אמרו 'הדמוקרטיה הבלעדית במזרח-התיכון הולכת להיהרס, ו-25 שנה בלבד אחרי השואה, שרידי יהדות העולם יושמדו'. זה היה ביום הראשון. ביום השביעי נפגשנו שוב, ושוב כולם בכו, חוץ ממני. הפעם הם בכו על הדבר ההפוך. הם אמרו 'כל עוד ישראל קיימת במזרח-התיכון הערבים לא יגיעו לפוטנציאל הפוליטי, הכלכלי והתרבותי המלא שלהם. ישראל היא אימפריאליזם'.

"הייתי בהלם. אמרתי להם שאמנם יש לי זיכרון זיפט, אבל לפני שבעה ימים כולנו ישבנו ובכינו שישמידו את היהודים. זה לא עניין אותם. פתאום ישראל הפכה לאויב הגדול של המזרח-התיכון. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. הרגשתי שעושים עוול ליהודים ולישראל, על אף שלא הייתה בי טיפת הזדהות עם המוצא שלי.

"אחרי המלחמה סטודנטים באו אלי ואמרו לי תראי, היהודים הורגים שחורים. שאלתי אותם 'על מה אתם מדברים? אלו שני עמים הכי נרדפים ומדוכאים משחר ההיסטוריה'. פרופסורים באו ואמרו לי שבישראל אין זכות הצבעה לערבים, וערבים לא יכולים להחזיק אדמות. מצאתי את עצמי מתווכחת כל הזמן עם קולגות, ואוספת חומר מהשגרירות הישראלית כדי להפריך את השמועות באמצעות עובדות. אני מוכרחה לומר בעצב, שחלק ממה שהם צפו אז התגשם היום, כי אז זה היה בלתי אפשרי לחשוב שתהיה מדיניות של התנחלות ושישראל תעשה מעשה קולוניאליסטי בשטחים שכבשנו, אבל אז זעמתי על מה שהם אמרו. שוב הייתי חלק מקבוצה שמאלנית שמראה חוסר הוגנות ליהודים, ובמקום ביקורת יש דמוניזציה של היהודים.

"לא נפגעתי אישית ממה שאמרו המרצים והסטודנטים, כי לא חשתי שאני שייכת ליהדות ולא הזדהיתי עם היהודים, אבל ראיתי שכל מה שאני לוחמת לטובתו, זכויות אדם, מיגור גזענות ובעד חופש, נעצרים כשמדברים על יהודים, וזה עיצבן אותי. באותה תקופה קיבלתי הצעה לחזור לאנגליה וללמד באוקספורד, אבל בגלל כל מה שחוויתי ושנאת היהודים שחשתי סביבי, החלטתי ללכת ללמד בישראל, ולקחת חלק בשינוי שיחולל בה".

הבעל > "חיפשתי דרך להשתלב בארץ באחת הפקולטות למשפטים. אך כיוון שלא ידעתי מילה בעברית, כי סירבתי ללמוד אותה כשפה שנייה בבית-הספר, בשגרירות לא ידעו מה לעשות איתי. הם החליטו להפגיש אותי עם עורך-דין שעבד כקונסול ישראל בזנזיבר, דיפלומט בשם אורי רדאי, שאולי יוכל לעזור לי. ככה הכרתי את אורי בעלי. באתי להתייעץ איתו על עבודה בישראל, ואחרי שבועיים, במקום למצוא לי עבודה, הוא הציע לי נישואים. הוא בדיוק נאלץ לעזוב את אפריקה, אבל החליט לא לעזוב לפני שיציע לי נישואים, ואני הסכמתי.

"אם אני מסתכלת לאחור על הקריירה שלי, עשיתי הרבה דברים בפזיזות, וגם את ההחלטה הזו עשיתי בפזיזות. התאהבתי בו, חשבתי שהוא חתיך, אבל אין ספק שהחלטתי בפזיזות. הוא חזר לארץ, ואני נשארתי לסיים את תקופת החוזה שלי. עליתי לישראל בנובמבר 67', אחרי שלא ראיתי אותו חצי שנה, והתחתנו במאי 68'".

זכויות אדם > "הציניות היא חלק בלתי נפרד מהנוף של ציבור העובדים. לאורך השנים ייצגתי עובדים בתיקים נגד המדינה והמעבידים.לא חשבתי שאצטרך לייצג עובדים שפעילים בוועדי עובדים נגד ההחלטה לפטר אותם רק בגלל פעילותם, או להגן על ארגוני עובדים מפני טענות של ארגונים שלא רוצים לנהל משא-ומתן קיבוצי, או להגן על עובדי מדינה, בתעשיות הביטחוניות, שנפגעים מהליכי הפרטה, אבל זה קרה. זה הכול סימבולים לתהליכים שראו בעולם שמרוקנים מתוכן את זכויות העובדים. העוינות להתארגנויות עובדים, ההפרטות ולקיחת כסף מהעובדים לבורסה, אלה תהליכים שמובילים ליותר ויותר ציניות.

"ההפרטה המאוד פופולרית בעולם של היום, והמעבר מחוזים קיבוציים לחוזים אישיים, אלו דרכים לפגוע בארגוני עובדים. המדינה משאירה את העובדים חשופים לפררוגטיבה של המעביד, לקבוע את התנאים והשכר שלהם, ונסוגה מהאחריות ומהסולידריות. זאת ציניות. היום, בתקופת משבר עולמי, זה מתפוצץ בפנים של כולנו. מה קורה לקרנות הפנסיה? זה התחיל בשנת 1995, כשהמדינה נפנפה את קרנות הפנסיה והאחריות לזיקנה לשוק הפרטי, והיום העולם סובל מהבריחה של המדינה מהאחריות. אנשים שגנבו, התרשלו או רימו, הביאו את האוכלוסייה, גם את מעמד הביניים, להפסד של הביטחון הסוציאלי שלהם. הכול הופרט.

"יצאו בהצהרות שהמדינה אינה יעילה, והמדינה אמרה לכולם לסמוך על הגופים הפרטיים, על יעילותם. אז לאן הובילה אותנו היעילות הזאת? היום, כשהגענו להתעצמות של תהליך הציניות, רואים שפתאום יש מיליארדים של דולרים שאפשר להשקיע כדי לשקם את אותן מערכות פרטיות שנכשלו. איפה היו הטריליונים האלה לחינוך, לבריאות, לסביבה, לפני שהפרטתם את הנשמה של העובדים והציבור במדינה? קשה לתפוס את עומק הציניות.

*המשבר חושף את כישלון הליך ההפרטה?

"כן. הוא חושף את הכישלון של האמרה שהמניע לעשיית רווח זה המניע היעיל הבלעדי. המדינה אמרה לנו, שהיא לא יכולה להיות יעילה, ומי שיכול להיות יעיל זה מי שמטרתו עשיית רווח, מקסום רווחים. זה היה המוטו, האמונה של המדיניות הניאו-ליברלית. אם הדת הייתה המדיניות הניאו-ליברלית, אז ההפרטה הייתה הפולחן של המדיניות הזו. עם הדת והפולחן האלה הביאו את העובדים למצב גרוע, שהמשבר זה סוף התהליך עבורם. אנשים מאבדים את כספם בגלל הציניות של המדינה.

"הייתי מעורבת גם אקדמית וגם בעולם העשייה, בתיקים שייצגתי, בניסיון להזהיר מפני התהליך של עזיבת הסולידריות לטובת ההתעצמות, הציניות והרווחיות, שהיא האל של הדת הזו, אבל המשבר מוכיח שלא הצלחנו במאבק. המדינה נכנעה ומשכה את ידה מאחריות. היא לא הבינה שמטרתה לתת סולידריות מספקת, כדי שהאוכלוסייה תקבל חינוך מצוין בסביבה שאינה מזוהמת, עם בריאות ציבורית ואישית, ושתהיה הרגשה שאנחנו כולנו חלק ממפעל משותף ופורה. הבריחה של המדינה, הציניות, מתפוצצים לנו עכשיו בפנים בעקבות המשבר".

זכויות נשים > "נשים עשו צעדי ענק מבחינה רעיונית, אבל יש דברים שמאיימים על ההתקדמות הזאת. אחד הדברים זה הניאו-ליברליזם. מצד אחד, זו גישה שמעודדת שוויון של נשים, אך מצד שני מחריפה את הפערים החברתיים ואת קשייה של האישה. ביבי נתניהו אמר שאם שני בני-זוג עובדים, אז אין עוני. מה שזה אומר באמת, זה שעידוד כניסתן של נשים לשוק העבודה, זה לא רק עניינן של נשים וסוציאליסטים ואנשים בעלי אידיאולוגיה שוויונית, זה גם חלומם של מי שרוצה להוזיל את כוח העבודה, ולשלם לכל עובד פחות.

"פתאום צריך שתי הכנסות - ולא אחת כמו שהיה בעבר - כדי לטפח משפחה. נשים עובדות לא מכפילות את ההכנסה, אלא שני בני-הזוג יחד מצליחים לשמור את האף מעל המים. זה הכול. הניאו-ליברליזם הוציא את הנשים לשוק העבודה, אבל זה הלך ביחד עם הגדלת הפערים בין העשירים והעניים.

"הנשים עדיין עובדות תמורת שכר נמוך יותר בשוק העבודה, וזה שהן יצאו לעבודה לא קידם את המשפחה למעמד גבוה יותר. בנוסף, במקום שהניאו-ליברליזם ייתן יותר כלים שיאפשרו לנשים לצאת לעבודה, הוא הותיר את המצב כפי שהיה. לא הוסיפו מעונות-יום ולא האריכו את יום הלימודים, כך שנשים וגברים יוכלו להשתתף יחד בשוק העבודה, כפי שהכלכלה דורשת מהם. ממש לא. להיפך, הקטינו את השירותים הציבוריים, הכול הופרט, והורים צריכים להוציא הון מהכסף הנוסף שנכנס הביתה, כששניהם עובדים, כדי לשלם לטיפול בילדים, או במבוגרים, בהורים חולים. המדינה עשתה הכול כדי להקשות באופן קונקרטי על הנשים שנפתחו בפניהן דלתות שוק העבודה".

אימהות וקריירה > "יש לי מסר שלילי לנשים בעניין הזה. מי שאין לה מקורות כספיים כדי לקחת המון עזרה או מי שלא רוצה להפסיד את חלק הארי של גידול הילדים, צריכה לוותר על שינה. זה מה שאני עשיתי כשילדיי היו קטנים. ישנתי 4 שעות בלילה, ואת שאר הזמן חילקתי בין העבודה לילדים. כשהילדים היו קטנים הייתי מגיעה מוקדם הביתה, מבלה איתם, וחוזרת לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה. 3 לפנות בוקר הייתה שעת השינה שלי.

"פספסתי הרבה בקריירה בגלל זה, כי לא הייתי נוכחת בסביבה האוניברסיטאית במהלך היום. לא ישבתי לקפה עם קולגות, לא הגעתי לישיבות שלא היו מאוד חשובות ולמפגשים בארץ ובחו"ל, והתקדמתי על-ידי המון כתיבה ששקדתי עליה בלילות בבית. זה מחיר מאוד משמעותי שהורה צריך לשלם. צריך למצוא פתרון ששני ההורים יוכלו למקסם את הפוטנציאל שלהם וגם לבלות זמן עם הילדים. חוסר שינה במשך שנים זה לא פתרון".

פנאי > "את שעות הפנאי שלי אני מקדישה למשפחה, שהיא במרכז אצלי. הבילוי האהוב עלינו זה בישול ואכילה ביחד עם הילדים והנכדים. כולם מתאספים בבית שלנו, מגיעים מהגליל, מאילת, מתל-אביב ומירושלים, 15 בני משפחה, מבשלים, אוכלים וישנים אצלנו.

"בשאר הזמן אני מאוד אוהבת לראות סרטים והצגות תיאטרון. סרטים טובים נחרתים אצלי בזיכרון. לאחרונה ראיתי את 'ואלס עם באשיר', שהיה מעולה. ראיתי את זה אחרי שהייתי במדריד בספרד, וביקרתי במוזיאון שהציג את ציוריו של גויה, שתיעד את ההיסטוריה של ספרד בציורי קיר. נמשכתי לגדולה של הציור הספרדי שהיה עוצמתי מאוד. כשראיתי את 'ואלס עם באשיר' הרגשתי שהוא עשה פריצת דרך אמנותית כמו שגויה עשה עם ציורי הקיר שלו ופיקסו עם הגרניקה (התמונה צוירה כתגובה להפצצת העיירה הבאסקית גרניקה ב-26 באפריל 1937, בזמן מלחמת האזרחים בספרד, על-ידי הנאצים, א', ל'-ו'). יש בסרט הזה משהו סופר-עוצמתי. אמנות של ביקורת על המלחמה מזווית ראייה שלא רואים באמנות בדרך כל-כך משכנעת. זה הדהים אותי".

ספורט > "ספורט זה לא בדיוק המגרש שלי, אבל יוגה כן. יוגה היא גם פילוסופיה וגם תנועה. התעמלות ללא פילוסופיה לא מעניינת אותי. הילדים הביאו אותי ליוגה בפעם הראשונה לפני כמה שנים, ומאז אני מתמידה. במשך השנים של טיפול בילדים במקביל לעבודה, הייתי תפוח-אדמה של מחשב. לא עשיתי פעילות, וגם היום זה כך. למעט יוגה, אני לא עושה הליכות אם אפשר להימנע מכך, אלא רק כדי להגיע ממקום למקום, ולא מחפשת אתגרים ספורטיביים".

קריאה > "אני קוראת הרבה מאוד ספרים, למרות שגם העבודה שלי מצריכה קריאה מרובה. ספרות מקצועית אני קוראת בעברית, אך ספרות אחרת אני מעדיפה באנגלית. בדרך-כלל אני קוראת ב-12:00 בלילה, ובשעות האלה אני לא מצליחה להתענג על ספר בעברית. למרות שאני כאן 40 שנה אני מעדיפה אנגלית. כשאני רואה אנגלית, אני לא קוראת, אני סופגת. זה יותר טבעי ויותר קל לי. בשבילי לקרוא באנגלית זה לנשום. כשאני רואה עברית, אני קוראת".

טלוויזיה > "אני לא אוהבת לראות טלוויזיה ולא את התכנים המוצגים בה. המעבר לריאליזם TV קרוב לצפייה בתליות הציבוריות ובגיליוטינות בימי הביניים והמהפכה הצרפתית. זה משחק לרמה הנמוכה ביותר של השאיפות האנושיות. מנגד, חדשות חשובות לי ויש מדי פעם תוכנית דוקומנטרית שאני רואה. אני לא רואה חדשות בערוצים הישראליים, אלא חדשות בינלאומיות, בדרך כלל ב-11:30 בלילה בערוץ צרפת 23, שיש בו פחות פרסומות מב-BBC וב-CNN וסטאר ניוז. אלו חדשות ברמה יותר גבוהה ממה שמשודר בערוצים הישראליים עם פרספקטיבות שונות על מה שקורה בעולם. זה נותן לי הרגשה שאני לא עומדת רק בנקודת ההסתכלות מכאן החוצה, אלא גם משם פנימה".

אלמלא הייתי משפטנית > "אין דבר כזה. לא הייתי משנה את הנישה של המשפטים שאני נמצאת בה. המאבק על זכויות האדם באמצעות כלים משפטיים מסמל עבורי את מסלול חיי, מהלידה ב-44' בסוף מלחמת העולם השנייה ועד פתיחת המאה ה-21 והמלחמה נגד הציניות ואיבוד דרך בעיניי, ולכן אין שום דבר אחר שהייתי רוצה לעשות".

לא יודעים עליי > "אני ספר מאוד פתוח, אבל עד עכשיו לא ידעו עלי הרבה דברים, כי אני אנונימית, ולא אדם ציבורי. עכשיו, בגלל הראיון הזה, כבר יידעו עלי המון".

בעוד 10 שנים > "אני מקווה שכל הדברים שאני עושה היום יהיו כל-כך מובנים מאליהם, שלא יהיה לי יותר מקום במאבקים. שהתחומים של זכויות נשים ועובדים וערביי ישראל והשטחים, כולם יבואו לפתרון ראוי על רקע המושג של כבוד לאוטונומיה ולפלורליזם, ואני אוכל להפסיק להילחם.

"מצד שני, כל עוד תהיה סיבה לכך, אני רואה את עצמי ממשיכה את אותם מאבקים נגד אינטרסים וקבוצות כוח שחותרים תחת הגשמת זכויות אדם. כל עוד המצב לא יהיה מושלם מבחינת זכויות אדם אני אהיה במאבק. אלה החיים שלי. הייתי מעדיפה שלא יצטרכו אותי, בייחוד כשאני מסתכלת בדאגה על הדורות הבאים, ורואה שבמקום להתקדם אנחנו נסוגים לאחור בתחומים האלה". *

רזומה

* פרופ' פרנסס רדאי (64) נולדה במנצ'סטר אנגליה ומתגוררת בירושלים. נשואה לאורי, אם לארבעה (שלושה ילדים שלה, ובתו של אורי מנישואיו הראשונים) וסבתא לחמישה * חוקרת בתחום דיני עבודה וזכויות אדם. פיתחה תיאוריות בנושאי שוויון אוכלוסיות מקופחות, בהן נשים, עובדים מוחלשים, פלסטינים ומיעוטים * עד לפרישתה, ב-2003, שימשה כפרופסורית בכירה באוניברסיטה העברית, וכיום מרצה במכללה למנהל וראש מרכז קונקורד לחקר קליטת המשפט הבינלאומי בישראל וארגון חמד"ת, לחופש מדע, דת ותרבות במכללה * ב-2002 קיבלה מהלשכה את אות ה"נשים במשפט", על תרומה מיוחדת לקידום מעמד האשה