הקשיבו לכולם, גם לתקשורת הזרה

התקשורת הישראלית הרי לא נכנסת לעזה, ואף עשתה לה מין כלל שכזה לא להראות את תמונות הזוועה של הפצצות צה"ל - גופות מוטלות ברחוב, מכתשי ענק כתוצאה מיותר מ-100 טון של פצצות, מבנים מנותצים, ניסיונות נואשים להשתלט על האש, פחד תהומי ואימה קפואה של תושבי עזה. לא, אצלנו מראים כתבים צבאיים על רקע עמודי עשן מרוחקים וכתבים על רקע רחובות ערי הדרום. זה חשוב, אני לא אומר שלא, אבל זה לא כל הסיפור.

המשך הזרוע הארוכה

אפשר להגן על ההחלטה שלא להראות את צילומי הזוועה של אל-ג'זירה, אני משער, אבל ההחלטה היא לא שלנו. עשו אותה עבורנו עיתונאים ומנהלים שרואים את עצמם כהמשך טבעי של זרועו הארוכה של צה"ל. הם מדבררים את הצבא אפילו בלי לשים מרכאות על הדברים. הופצצו המנהרות, הם מבשרים לנו הבוקר.

במקום לומר את האמת: "צה"ל הכריז שהופצצו המנהרות ואנחנו לא באמת יכולים לאמת את המידע, אז אנחנו בולעים את זה כאמת מוחלטת וימים יגידו".

הם חושבים שהם עדיין יכולים להחליט מה נראה ומה לא. אבל העולם, בוקר טוב, השתנה. הם מתייחסים אלינו כאילו שאנחנו עוד הרבה יותר מטומטמים ממה שאנחנו חושבים שהם חושבים עלינו. הרי לראות מה קורה בצד השני לא יהפוך אף אחד מאתנו לתומך חמאס או לאדיש לגורלם של האנשים הטובים בשדרות ובנתיבות.

הבנה טובה יותר מה עובר על הצד השני היא הכרחית. אבל איפה. כמו שכתבו רבים וטובים לפני, זו התנהלות כמעט זהה להתנהלות בתחילת מלחמת לבנון השנייה.

גיוס מוגבל

אני לא תמים. תקשורת יכולה, ולפעמים צריכה, להיות מגויסת, הרי אנחנו צד בלחימה הזו, הערים שלנו נפגעות והאנשים שלנו סובלים, וחוץ מזה - זה לא שרשת אל-ג'זירה אובייקטיבית יותר מערוץ 2. ובכל זאת. אנחנו נלמד מזה הרבה יותר.

לפעמים צריך לומר את המובן מאליו, כמו שאומר יהונתן גפן על השער של "מעריב" אתמול: סבל מוליד סבל, מוות מוביל למוות. זה לא רק להיות שמאלני, זה להיות בנאדם. הוא, ואחרים, אינם היחידים שמנסים לתקוע סיכה בבלון, אבל הם אלה שעושים את זה הכי טוב היום.

אפשר לומר שהם צפויים - תקליטים שרוטים החוזרים על אותו השיר, אבל את אותו הדבר ניתן לומר על כל הכתבים הצבאיים, הפרשנים באולפנים (למה רק גנרלים, לעזאזל?) והטוקבקיסטים הנהדרים בבית. אפשר להקשיב לכל אלה, לפעמים אפילו צריך, אבל בשביל הפרופורציה - לכו גם לאמצעי התקשורת הזרים. אנחנו לא לבד בעולם.