בגלל ההתנתקות ההיא

יוני 2005, כביש שדרות-באר שבע. את הדרך מקשטים עשרות שלטים, מעשי ידי מתנחלים ואנשי ימין שמחו נגד תוכנית ההתנתקות. על השלטים שקיבלו גם את פני הבאים לבאר שבע ובהמשך הופצו צפונה, מעבר לשדרות, בואכה אשקלון ואשדוד - נכתב באותיות גדולות: "היכונו לביאת הקסאם".

הופתענו. לא מהרעיון שקסאמים יגיעו לנתיבות, לבאר שבע או לאשדוד - זה נראה לא אפשרי בעליל, אלא מכך שתולי השלטים היו תמימים דיים לחשוב שאנחנו, תושבי האזור, נאמין להם. איך קסאם יגיע מעזה לבאר שבע או לאשדוד? לפני כשלוש וחצי שנים נראה מפורך לגמרי.

ההתנתקות קירבה את עזה לישראל ואת הקסאמים לערים הגדולות בדרום. הכתובת היתה על הקיר, הקסאם עבר דרכו.

ירי הקאסמים בשמונה השנים שחלפו הוא דבר שלא היה צריך לעבור עליו בשתיקה. לא לפני שנתיים ולא בשנה הראשונה לירי. נכון, אלה לא הקטיושות שהרגו עשרות ישראלים במלחמת לבנון השנייה אבל לא צריך להציב כאן מונה הרוגים כדי להבין איך השתבשו חיי התושבים באזור. ילדים קטנים מרטיבים בלילה מפחד, ההורים חוששים ללכת לעבודה. והסוחרים בחנויות? הם מתגעגעים לימים ששדרות היתה מילה נרדפת לאבטלה, ורק לאבטלה.

מחאות מטופשות

המחאות בעולם נגד ישראל מטופשות, שלא לומר מגוחכות. הפעילות של צה"ל בעזה היא פעולת תגובה ולא פעולת התקפה. האיפוק שהפגין צבא הגנה לישראל לא היה בא לידי ביטוי במדינה אחרת. המוסלמים בעולם ששורפים את דגלי ישראל לא היו מוכנים שיירו עליהם רקטות במשך שמונה שנים ואפילו לא במשך שנה.

הם לא היו נותנים לדבר כזה לקרות. אבל מה לעשות שהגופות בעזה מצטלמות טוב יותר מחורים בבניינים באשקלון? מה לעשות שצלקות נפשיות של נערים בשדרות קשה להראות? מה לעשות ששם ברצועה רוצים להצטייר כמסכנים ואנחנו לא?

מטרה ברורה

מטרת פעילות צה"ל בעזה ידועה ומוגדרת. צריך לבטל את ירי הקסאמים לחלוטין. האם זה אפשרי? את זה עוד נראה. ומה עם גלעד שליט? עם כל הכבוד, זו לא המטרה העיקרית. שליט מוחזק בשבי האויב כבר למעלה מ-900 יום.

זה כואב, זה מרגיז, זה אפילו לעתים משפיל. אבל תושבי שדרות ועוטף עזה חיים תחת אש האויב כבר שמונה שנים. סוג של שבי. ישנים במקלטים ובממ"דים, בקושי מצליחים להחזיק. ספונים בתוך עצמם. איבדו כבר את האמונה בנסים. אולי הלחימה ברצועה תהיה הישועה. אולי החיילים יצליחו לשחרר אותם מהשבי הארוך שלהם ויחזירו אותם לחיים שנלקחו מהם לפני שמונה שנים.

ההזדמנות של אולמרט ברק ולבני

הפעילות בעזה היא מקום לתקן עבור הפוליטיקאים. זו ההזדמנות של אולמרט, ברק ולבני. אולמרט יכול להיפרד מהתפקיד עם קצת רוח חיובית במפרשים ולנער מעט את כישלונות הקדנציה. גם לברק זו הזדמנות.

יש לו כאן מבחן מנהיגות אמיתי - להוציא את ישראל מהבוץ של המלחמה בלבנון ולהחזיר את כוח ההרתעה. גם ללבני נפתחה כאן דלת, כי הגיע הזמן שגם היא תתלכלך מעט בבוץ ותיקח צד ותביע דעה. זיכרונות מלחמת לבנון השנייה נושפים בעורף ובנימין נתניהו מחכה לכישלון מעבר לפינה. נכון, זה לא הזמן לפוליטיקה, אבל לפוליטיקה אין זמן. צריך לשלב כוחות ולהציג עמדה אחידה. רק ככה תבוא ההצלחה.