שובו של השושו

בין גדוד יועצי התקשורת לעיתונאי החצר של דובר צה"ל - צבא ההגנה למד את הלקח

ההבדל העיקרי בין הסיקור התקשורתי של "עופרת יצוקה" לעומת מלחמת לבנון השנייה, נעוץ במערכת היחסים החדשה בין צה"ל לתקשורת: צה"ל, ששילם מחיר יקר על הפיכת התקשורת לשותפה למלחמה בצפון, מעדיף לשמור אותה הרחק מאש הקרבות בדרום. בינתיים לפחות זה מצליח.

כולנו זוכרים את הימים הראשונים של המלחמה בלבנון, כשכולם היו בטוחים עדיין בניצחון קל על החיזבאללה: כמעט כל מפקד גזרה הסתובב עם עיתונאי-החצר שלו, והתיעוד התקשורתי כלל לעיתים גם סצנות מביכות שהדגישו את השבר בשרשרת הפיקוד, כאשר מפקדים בשטח חשים שלדרגים הממונים עליהם אין כל מושג באשר למשימות אליהן הם שולחים אותם.

גדוד יועצי התקשורת

לקראת סוף המלחמה, כשהיה ברור שוועדת חקירה היא רק עניין של זמן, הצטיידו לא מעט מהמעורבים במלחמה ובמהלכיה, לא רק ביועצים משפטיים שיסייעו להם להציג את גרסתם, אלא אף ביועצי תקשורת שתפקידם היה להציג דווקא את הלקוח שלהם כמי שעמד עם האצבע בסכר. לפעמים זה אפילו הצליח.

בעזה, כאמור, המצב שונה: צה"ל זיהה בחוכמה שגם התקשורת הפיקה כמה לקחים ממלחמת לבנון, בראשם הלקח שאין לדווח בכל מחיר, למשל בנוגע למיקום המדויק של נפילות הקטיושות. אמנם ההכרה הזאת התייחסה להיבט צר של הדיווח התקשורתי, אבל היא הפגינה היטב כי העיתונאים הישראליים, בשונה אולי מעמיתיהם בעולם, הם קודם כל אזרחים ישראליים שרוצים בניצחון צבאם - ורק לאחר מכן אנשי מקצוע.

גם חילופי המפקדים ביחידת דובר צה"ל עשו את שלהם: מירי רגב, בכדוברת צה"ל, הייתה גם סוג של יח"צנית מהסוג שהאמין כי קשה לבלום סיקור תקשורתי - ולכן מוטב לבצע בו מניפולציות כדי שישרת את עמדות הצבא. הפתיחות הזאת התאימה גם לרמטכ"ל הקודם, דן חלוץ, שכמעט לא הניח מחיצות בין התקשורת לצבא.

עיתונאי החצר של דובר צה"ל

גבי אשכנזי הוא כבר סיפור אחר. אילו היה יכול, היה מוציא את התקשורת ממשוואת קבלת ההחלטות שלו. גם המינוי של אבי בניהו לדובר צה"ל מבטא היטב את הגישה, לפיה לא מדובר בזרוע יח"צנית של הצבא, כזו שמבקשת לשאת חן בעיני התקשורת, אלא זו שרואה בתקשורת הישראלית כמי שחובתה להתגייס למאמץ המלחמתי.

לפחות בגזרה הזאת צה"ל יכול בינתיים לרשום לעצמו רק הצלחות: ערפל הקרב של צה"ל נשמר בקפדנות: אמש (שבת) הגיעו הדברים לשיא כאשר מצוד בשידור חי אחרי עיתונאי שהפר את כללי הצנזורה, נערך במקביל באולפני החדשות של ערוץ 2, ו-10.

על-פי הדיווחים לפחות, עצרה הבוקר משטרת לכיש את העיתונאי הסורר, ערבי-ישראלי שדיווח לרשת הטלוויזיה האיראנית.

חוסכי הגופות

גם צילומים שאינם נוחים להסברה הישראלית, כמו גופות של אזרחים שהופצצו במסגד,"נחסכים" מהצופים.

זה אולי לא משנה הרבה להסברה בחו"ל, שמתמודדת עם אמצעי תקשורת מגויסים פחות, אבל זה כן עוזר בגזרה הפנימית: העובדה שלא קם עדיין גורם פוליטי משמעותי שמפקפק בצדקת הפעולה בעזה, היא בעיקר הודות לכך שצופי הטלוויזיה בישראל צופים בטלוויזיה אחרת לגמרי מזו שמשודרת בעולם.

שתי תופעות לוואי

למצב זה יש תופעות לוואי מדאיגות: הראשונה היא העובדה שהתקשורת מדווחת לכאורה, אבל למעשה אינה אומרת דבר: גם חובב החדשות הגדול ביותר לא יכחיש שאת אירועי אמש ניתן היה לסכם במהדורת חדשות קצרצרה מדי שעה.

במקום זה הופקע המסך לטובת פרשנות ארכנית וטרחנית שנמשכה אל תוך הלילה, כנראה מתוך חשש של הערוצים השונים לאבד קהל לערוץ המתחרה. או כפי שהיטיב לסכם אור הלר, כתב ערוץ 10: "כמו שאתם רואים, החידוש (לעומת מלחמת לבנון השנייה. נ.ק) הוא במה שאתם לא רואים".

הסכנה השנייה גדולה בהרבה: חלק מהלקחים שיושמו עקב מלחמת לבנון השנייה, לא היו נחשפים רק באמצעי התחקיר הצבאי המקובל, בלי חקרנות ואולי אף חתרנות תקשורתית. ביום שאחרי המבצע, כשיגיע זמנן של השאלות הקשות, תידרש גם התקשורת הישראלית ללא מעט הסברים. *