הניצולים מבזי הקורבנות

מגרמניה מדווחים לנו שהנהגת הקהילה היהודית החרימה את טקס הזיכרון הממלכתי לשואה, שנערך בבונדסטאג. בטקס השתתפה כל המנהיגות הגרמנית, נשיא המדינה, ראש הממשלה והשרים.

החרם היהודי נועד להביע מחאה על כך שיו"ר הבונדסטאג נמנע להזכיר במהלך הטקס את נוכחותם של המנהיגים היהודיים. הסבר מפורט יותר נתן מזכ"ל ועד הקהילות היהודיות שטפאן קרמר: "לא ייתכן שהמנהיגים היהודים, שהם ניצולי שואה, יישבו ביציעי כבוד ויקבלו יחס של צופים בתיאטרון. אנחנו מבקשים יותר כבוד" ("ידיעות", 28.1.09).

ואני אומר, רבותי היהודים ניצולי השואה, אתם מקבלים בדיוק את הכבוד הראוי לכם. סליחה, טעות, אתם מקבלים יותר כבוד ממה שמגיע לכם. לא מגיע לכם אפילו לשבת ביציעי כבוד, או בכלל להשתתף בטקס. משתי סיבות: היותכם יהודים; ובעיקר - היותכם ניצולי שואה. די גרוע שיהודים המשיכו לחיות בגרמניה אחרי השואה. כשמדובר בניצולי שואה שהמשיכו לבחור בגרמניה כמולדתם, אחרי כל הזוועות, אחרי כל מה שחוו הם וחבריהם ובני משפחותיהם - אנשים כאלה הם בעיני בלתי ראויים, לא רק לכבוד טקסי, אלא גם לכבוד אנושי.

כל הכבוד לבונדסטאג שבחר לא להזכיר את נוכחותם בטקס השואה. כי היותם של יהודים אלה אזרחים של גרמניה היא כתם על העם היהודי, היא מבזה אותו. כשהגרמנים בחרו להחביא את ה"מנהיגים" היהודיים הללו מהטקס, הם עשו טובה גדולה לכבודו של העם היהודי באשר הוא. מה שפחות יידעו וידברו על נוכחותם של יהודים בגרמניה בכלל, ושל ניצולי שואה בפרט, טוב לנו, וטוב מאוד לזיכרון קורבנות השואה.

היהודי ה"מנהיג" קוהלר הביע דאגה מכך שבקרב הצעירים בגרמניה קיים חוסר ידע בסיסי על השואה. ומה, אדון מנהיג, לומדים הצעירים מהיותם של ניצולים תושבים בגרמניה? הנוכחות הזאת עלולה להעלות את ההרהור שמא השואה לא היתה נוראה כל כך - אחרת, איך זה שניצוליה לא עזבו את מולדת הנאצים במהירות ובשאט נפש?

אם בכבוד מדובר, אז הוא מגיע לבונדסטאג ולממשלת גרמניה על האזכור המכובד והאכפתי של יום השואה. וגם על הרגישות שהיא מפגינה בהתייחסותה המסויגת למנהיגות היהודית המקומית. זה שיעור חינוכי חשוב במודעות לאומית, ומתן כבוד לקורבנות השואה שהניצולים אזרחי גרמניה מבזים אותם.