מגהצים

הראשון שלי. אני זוכרת את הרגע הזה, שהוא הופיע בפעם הראשונה. קמתי בבוקר, והתייצבתי מול המראה, רק כדי לגלות את הקמט הראשון. לא קמטוט קטן מהסוג שמבצבץ כבר בגיל 30. אני מדברת על קמט-קמט. כזה מפואר, שנמתח מקצה האף ועד לקצה השפה, בטוח, יציב ומתריס: אני כאן כדי להישאר.

האומנם?

יכולתי להיוולד עשר שנים קודם, ולקבל עליי את הדין. אבל אנחנו חיים עכשיו בתקופה שבה כל מה שחשבנו על הזדקנות הולך ומתערער לנגד עינינו. המניפולציות הלא פולשניות שצצו בשנים האחרונות מקעקעות את המושגים הישנים. להזדקן? למה, מי קבע?

רודנות. הצו הוא לגהץ. את הקמטים, את הגיל, את האישיות. לגהץ ולהשטיח. סיפורו של דוריאן גריי הופקע מהספרות לטובת הסיפור של הדור הזה. חברה שסוגדת ליופי, לרזון, לנעורים, ולא מתפשרת על פחות. כנראה שתמיד היינו כאלה, אבל עכשיו אין לאן לברוח, כי גם אפשר לממש את הגחמה ההגיונית הזו.

חיי קמט. "אני לא יכולה לסבול שיש לי קמט", הודתה בשיחת בנות מכרה שכבר מזמן עברה את ה-50, ומיהרה לקבוע תור לזריקת הבוטוקס הדו-חודשית החביבה עליה.

והיא לא לבד. פתאום נפל לי האסימון. איך זה יכול להיות שהן בנות 50 ומעלה ולא תמצא אצלן אף קמט. הן רזות וחטובות, וכל הווייתן זועקת חיוניות. אלה שהצליחו לשלוף עצמן מציפורני הזמן.

אני מהמרת שבאף אחת לא נגע איזמל מנתחים, כי הכול נראה שם די טבעי, ובכל זאת, הלו? לאן נעלמו הקמטים. הן לועגות לשד הזמן בפנים רעננות, נישאות על גוף שבע פילאטיס וספינינג, וגם הגברים שלצדן, אלה שיצאו מטיפול הפילינג וכבר הספיקו לחזור מרכיבת האופניים, מתעניינים יותר מאי פעם באחוזי השומן במנה שמוגשת להם. הם גם נראים בהתאם. כרס? שיעור יתר? עפעפיים נפולים? אתם לא בכיוון.

מה תוכל להגיד עתה נעמי וולף, שביכתה את גורל אחיותיה הנשים בספרה 'מיתוס היופי', כשהתכתיבים הקפיטלסיטיים היום משנעים עצמם ביעילות גם למחוזות הגבריים, וגורמים גם להם להרגיש חוסר ביטחון במצבם הטבעי.

השטנץ. וזו לא רק הדיפת ההזדקנות. לא בטוח שהיינו חותמים על הדימוי האיקוני של הדוגמנים האנורקטיים, אם היו שואלים אותנו. הלחץ התרבותי המאוס הזה של היצמדות לאידיאל יופי מסוים מאוד הוא מעייף. אתה לא תואם את השטנץ הזה - אתה מסונן. אבל זה כוחה של תרבות ההמונים: אנחנו ממשיכים לציית לתכתיבי השיבוט הכפייתיים: רצים להגדיל את החזה, להקטין את הישבן, לנפח את השפתיים, לשאוב מהירכיים. בקיצור, אנחנו נותנים להנדס אותנו לפי אבטיפוס פסיכי.

הריטוש. אנחנו מופצצים בתעלולי הפוטושופ, שמשפצים את הדימויים שאנחנו רואים עד שאיננו יודעים להבחין בין אמת ובין פיקציה.

תראו את גליה מאור. אחרי שהיא הצטלמה לשער של "ליידי גלובס" כשנבחרה לאשת השנה אמרו לנו: "נו, בטח עשיתם לה ריטוש רציני". אז זהו, שדווקא לא. ככה היא נראית. בגיל 67 היא נראית טוב שקשה להאמין.

מה לעשות, שרבים מבני ה-60 כבר לא נראים היום כפי שהתרגלנו לראות אותם בעבר.

השאלה היא כמה זה עולה להם. ולא רק בכסף.

שעות של אימוני כושר אקסטרימי אי אפשר לתמחר, גם לא את משמעת הדיאטות, ועוד לא דיברנו על תעשיית ההכחדה של שיער הגוף.

תחזוקה. רק לדאוג לשיער מסודר, ציפורניים עשויות ושגרת אימונים קבועה זו משרה מלאה. עכשיו, עם הטכנולוגיות החדשות שמתאקלמות בקצב מסחרר, זו בכלל צרה. איך הסתבכנו: המראה המקומט הוא כבר לא גזירת גורל, ואנחנו נדחקים למצב אבסורדי. זה הפך לא לגיטימי להסתובב עם קמטים. כאילו הלכת עם שורשים לבנים או חולצה מקומטת. איזו וולגריות, ההתקמטות הדוחה הזו. הרי אם רק תרצי - תוכלי להעלים אותם, אז למה את לא מזיזה את עצמך, חתיכת מוזנחת.

נטלו מאיתנו את הלגיטימציה להתקמט בשקט. לא עכשיו, כשהמזרק במרחק נגיעה.

ומה הלאה? חכו חכו, זו עוד רק ההתחלה. הבוטוקס הוא ילד לעומת המהפכה הרפואית הגדולה שמתרגשת עלינו. הזרקת תאי גזע ממקור שומני צפויה להפוך למוצר נגיש שיאריך את חיי המדף שלנו.

המחיקה. המשבר הכלכלי הגדול גרר בעקבותיו את "מהפכת השערות הלבנות", אבל זה נשאר רק במובן המטאפורי. נכון שערכים כמו ניסיון ושמרנות חוזרים לקדמת הבמה, אבל את השיער הלבן נמשיך להעלים. וכמו שזה נראה כרגע, בעתיד הקרוב גם את הקמטים נוכל למחוק כמעט באותה קלות.

בשורה התחתונה: בין אם נעשה את זה ובין אם לא, עצם קיומה של האופציה כבר מעצב את התודעה שלנו.

איך התעצבה דייזי ב'סיפורו המופלא של בנג'מין באטן', כשאהובה הלך והצעיר לנגד עיניה. "אני שונאת להזדקן", לחשה בכאב לאיש שבו התאהבה, כשעוד נראה קשיש מופלג. "אתה נראה עכשיו כל כך צעיר", השתאתה מול פניו החלקות, לאחר שהשנים הנוקפות השילו מעליו את שכבת הקמטים.

"זה רק מבחוץ", הוא ענה לה, "רק מבחוץ".

ורד רמון ריבלין